בקע לגולגלת )התנ"ך) קסט

החלום וקראו עצמם עבדים לו מדרך המוסר לא כמו שפירש הוא שיאמר לעבדיו האחרים בסוד ועוד אם כדבריו למה היה צריך לומר לעבדיו האחרים בסוד ומה יתן ומה יוסף אם יאמר לאחרים או לא יאמר כיון דסוף סוף הם לא ישמעו החלום ובלא שמיעת החלום יגידו הפתרון לא יצטרך לומר לא להם ולא לאחרים אלא ישאר חלום בלבו והם יגידו הפתרון בלי שמיעת החלום וכשישמע המלך הפתרון אז יגיד החלום ויראה אם הפתרון שפתרו מקביל לחלום או לא ואם הכוונה היא שלא היו מאמינים למלך שיאמר החלום אחר שיגידו הם הפתרון ולכן צוו עליו שיאמר תחלה החלום לאחרים כדי שיהיו עדים בדבר ולא יוכל אח"כ להכחישם א"כ אין לך מורד במלכות גדול מזה שלא היו מאמינים למלך להגיד האמת והיו מחייבים ראשם למלך. ודבר זה שנה אותו בפסוק ז' דכוונת הכשרים במאמרם השני מלכא חלמא יאמר לעבדוהי דפירש הוא שהכוונה היא שיתן זמן ובתוך כך יזכור את החלום וכשיזכור אותו יאמר אותו בלחש לעבדים האחרים והם יגידו הפתרון דלפי הדברים הללו לא חשדו אותו שהיה משקר אלא שידעו בבירור שנשכח ממנו וא"כ למה צריך שיאמר אותו לאחרים כשיזכור אותו יאמרנו להם הם בעצמם והם יגידו הפתרון. אתמהה: העתקה מן האסיף של שנת תרמ"ז לפ"ק

כתב הראב"ע במדבר ט'. י"ג) בפסוק והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה" וז"ל: ובדרך או בדרך וכן ומכה אביו ואמו עכ"ל. והנה דבריו תמוהים ונפלאים למאד בראשית ההתבוננות כאשר יראה כל מבין דבר אפס ההמ"ד בבאור שם. גם ר"ש נעטטער בפירושו שם על הראב"ע. כן בעל אבי עזר' בבאורו על הראב"ע שם. כלם כאחד מתנבאים כי אין כוונת הראב"ע במלת או לחלק. וכמו במלת ואמו שהביא. אך רצונו להורות על הקריאה של וי"ו "ובדרך" שהוא כמו או במלא פום ולא בשו"א כדינו. והוכחתו ממלת "ומכה" ויעויי"ש. אמנם לדעתי לא יתכן בשום אופן לייחס באור ורעיון זה כזה להמבאר הנפלא בפשטות דברי התורה הראב"ע ז"ל וכלם לא הביאו עזר ובאור ופירוש על דברי הראב"ע הסתומים. כי אין מדרכו של הראב"ט לרמז רמז בסגנון מלה זו או על הוראת השורק [ר"ל מלאפו"ם] ומדוע נקט דוקא כאן לשון הכתוב "ומכה אביו ואמו" שיש מקום לטעות בדבריו שנתכוון על הוי"ו ממלת ואמו. ולמה לא תפס לשון הכתוב ומלאו בתי מצרים כמש"כ הראב"ע (שמות א'. ג')

אמנם בעל "מקור חיים" בבאורו שם על הראב"ע כתב וז"ל. ר"ל כפי משמעות הפסוק נראה. שאם הוא טהור ולא היה בדרך רחוקה. וחדל לעשות הפסח שיכרת. אבל אם הוא טהור והיה בדרך רחוקה. או שלא היה בדרך רחוקה אבל הוא טמא. וחדל לעשות הפסח אינו בהכרת. אבל נוכל לומר כי דעתו ז"ל. שזה שאמר וחדל לעשות הפסח, שאינו מדבר בפסח ראשון. אלא בפסח שני. ור"ל. האיש אשר הוא טהור והיה בדרך רחוקה. או בדרך לא היה והיה טמא בפסח ראשון. וחדל לעשות הפסח שני ונכרתה הנפש ההיא עכ"ל. וכדברים האלה האחרונים ממש כתב ג"כ בספר מנחה בלולה" בפירושו על התורה שם. דכוונת הראב"ע לפרש הך קרא על פסח שני וכנ"ל. אבל גם הבאור הזה תמוה מאד. דמלבד דלפי"ז הנה לא מצינו כרת התורה מפורש למבטל במזיד לעשות פסח ראשון רק בהכרח ללמוד כרת בפסח ראשון מפסח שני הנה מלבד כ"ז. לפי באור זה יהיו דברי הראב"ע הנ"ל נגד גמרא ערוכה בתלמוד בפסחים (דף צ"ג א') ושם ע"ב ובתוספתא. דאמרינן שם. שלש מחלוקת בדבר רבי ס"ל חייב כרת על פסח ראשון. וחייב כרת על השני. ור"ן סובר דפטור על השני מכרת. ורחב"ע אומר דאף על הראשון אינו חייב כרת אא"כ לא עשה את השני. ושלשתן מהך קרא דרשו. דאף רבי דס"ל חייב כרת על השני סובר דהא דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה' קאי על פסח ראשון. וקרבן ה' לא הקריב במועדו קאי על פסח שני דחייב כרת. ויליף חטאו ישא" ממגדף. ור"ן ורחב"ע פשיטא דהך וחדל לעשות הפסח ונכרתה קאי רק על פסח ראשון. וכאשר נתבאר שם בתלמוד לכל חד כדס"ל. וא"כ פי' הראב"ע שפי' בפשיטות דקאי הקרא על הפסח שני בלבד. הוא דלא כמאן ל ולפירושו קשה טובא על ר"ן ורחב"ע דס"ל דליכא כרת בשני. והלא בפירוש נאמר בקרא דעיקר כרת בשני הוא דכתיב ולמה לה מקשינן באמת בתלמוד