בקע לגולגלת )התנ"ך) קסו

השנים הקצובים לי לחיות בעוה"ז שהם שנים שיש להם מספר הלא יאתיו בהכרח ואז אורח לא אשוב אהלך אלך מן העוה"ז ולא אשוב עוד אל חיים האלה וראוי שישלמו לי גמול מעשי בעוה"ז בעודי בחיים. ואתה תאמר כי רוחי חובלה שהגם שיכלו חיי העוה"ז ביסורים ובלי גמול מעשי הלא הרוח שלי הוא אצלי במשכון ופקדון רק לזמן נועד ובכלות הזמן ישוב המשכון אל בעליו כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ואז אקבל גמול מעשי בעולם הנשמות. ע"ז משיב הלא ימי נזעכו קברים לי. מצייר במליצתו שחיי האדם הזמנים הוא משך ימי מציאותו בזמן מוגבל שהימים הקצובים לימי חייו הם הם חיי האדם וכל יום ויום מחייו הוא חלק מחייו וכל יום החולף מחיי האדם ונעשה מן יום ההוה יום העבר חלף ומת חלק מימי חייו וכו' וכו' עכ"ל. ובביאור המלות כתב וז"ל. חובלה. מענין חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י"ח) המשכון הניתן לבטחון כאלו הריח נתון בהלואה כמ"ש הכל נתון בערבון ומחזיק אותו במשכון והוא ישאר נצחי כמו בידך אפקיד רוחי ויושב לעת בא השמש כמ"ש עד בא השמש תשיבנו לו עכ"ל. ומי הכריחו ומי לחצו ומי דחקו לשנות את הידוע ולהוציא המלה מפשטה שהוא לשון חיבול והשחתה ולפרש אותה מלשון חבול ומשכון עד שמפני זה הוצרך לומר דהאי רוחי חובלה אינם דברי איוב אלא דברי אליפז שאיוב מקשה לאליפז היאך יאמר לו שרוחו חובלה ותחלת סימן זה הוא מחובר לסוף הסימן שלפניו. ובשלמא אם לא היינו מוצאים פשט אחר אלא זה היינו צריכים בע"כ למשכוני נפשין ולפרש כמו שפירש הוא והא ודאי בורכא שהפשוט הוא שאיוב קובל על מכאוביו הרעים ואומר שרוחו חובלה ונשחתה וימיו נזעכו וקברים לו כמו בכל דבריו בספר זה שקובל ומתרעם. ואם ישיב הרב שלשון השחתה לא יצדק ברוח ומפני זה הוציאו ממשמעו אף אתה אמור לו שהמדבר בדרך משל ומליצה אומר דבר הצודק ודבר שאינו צודק. ובלאו הכי נמי פירושו זה שהוא לשון משכון אינו מתקבל על הלב דמשכון מאי שיאטיה ולמה צריך משכון ואיני אלא הבטחה שאף שגופו מתייסר בעוה"ז רוחו תתענג בדשן לחיי העה"ב ועוד שאם הוא לשון משכון היל"ל רוחי חבולה שעד היום היא ממושכנת לא חובלה שהוא לשון עבר ובשלמא לפירוש הפשוט שהוא לשון השחתה יצדק לשון עבר שכבר חובלה ונשחתה. שוב נתבוננתי שפירש פירוש זה שהוא לשון משכון כדי שיתיישבו לו הכתובים הבאים אחריו אם לא התולים וגו' שימה נא ערבני וגו' כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם. ולפי דרכו בכתובים הללו האי לא תרומם חוזר אל הרוח הנזכר בתחלת הענין שהרוח לא תתרומם בעיני הבריות שיכירו מעלתו שהוא נצח וכו' ולפיכך פירש דהאי רוחי חובלה היא ממושכנת יעויין בספרו. ואי מהא לא אירייה שהמפרשים שפירשו אותו לשון השחתה פירשו הכתובים הבאים אחריו בדרך נכון ועל כן לא תרומם חוזר אל השי"ת יעויין בספריהם. באופן שפירוש המפרשים שפירשו חובלה מלשון השחתה הוא פירוש נכון ולא השתכחת ביה שום עלה ושחיתא ואור נגה על הפירוש הזה ועל חנם רחק ממנו הרב מלבי"ם ז"ל

סי' כ"ג. י"א. באשורו אחזה רגלי דרכו שמרתי ולא אט. המפרשים פירשו באשורו בדרכו ובמצעדו והביאו חברים מאם תטה אשורו לקמן ל"ח ומכונן אשוריו (תהלים מ') ומן ואשרו בדרך בינה (משלי ט') והוא פירש באשורו מלשון אושר וכתב וז"ל באשורו אחזה רגלי. מצעדי רגלי היה באשורו היינו לצורך אושר הנפשי לא לצורך ההצלחה הגופנית וגם דרכו שמרתי שהלכתי רק בדרך ה' ולא אט אל דרך אחר עכ"ל. ולמה ברח מפירוש המפרשים ? והלא פשט הכתוב הוא כפירושם שדבר בדרך משל כמי שמהלך בדרך ומחזיק בה ברגליו כדי שלא יטה ממנה ימין ושמאל ומ"ש דרכו שמרתי הוא כפל ענין במ"ש והוא יפוי המליצה וכן דרך הנביאים בכל הכ"ד לכפול הדברים במלות שונות. ולפי פירושו דהאי באשורו הוא לשון אושר מה ענין רגלים אצל האושר ולא היל"ל אלא באשורו אחזתי. ועוד דבאשורו חוזר אל השי"ת ואם באשרו הוא לשון אושר האושר הוא של האדם שהאדם הוא מאושר אם יקיים מצותיו יתברך לא שהשי"ת יהיה מאושר ח"ו כי אם יצדק מה יתן לו וידעתי בני ידעתי כי הגאון מלבי"ם הרחיק דרך זו של כפל ענין במ"ש בכל הכ"ד וכל מקום שימצא איזה כפל דוחק עצמו הרבה אפילו בדרך רחוק מאד כדי ליתן לכל ענין משמעות בפ"ע ולכן דחק עצמו בכתוב הזה לפרש באשורו מלשון אושר ולא מלשון דרך כדי שלא יהיה כפל ענין וזה הדרך אשר בחר לו הוא הפך מכל המפרשים אשר לפניו שהכתובים כופלים דבריהם

במ"ש והוא יותר נכון ליפוי המליצה: