בקע לגולגלת )התנ"ך) קנח

לו דוחק לפרש פירוש זה דלמה הוציא הכתוב שבועה זו בלשון זה ? ולפיכך פירש שהשבועה שלא גנבה הוא אינה מפורשת בכתוב אלא היא בכח המאמר של ונקרב בעל הבית דהיינו לישבע וסתמה כפירושה שהשבועה תהיה כטענתו שנגנבה ממנו ולא גנבה הוא והאי אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאיו כמו שפירש הרא"ם ז"ל שלא יפטר בשבועתו זאת אלא אם לא שלח ידו קודם להשתמש לצרכי במלאכת רעהו אבל אם שלח ידו קודם להשתמש בה לא יפטר בשבועה זו שהוא חייב אף באונסין וכ"ש בגנבה. נמצא שהחילוק בין רש"י והרמב"ן הוא בפשט הכתוב דוקא ואחר המחילה מכבוד הרא"ם ז"ל בחנם הרעיש העולם על הרמב"ן וכתב וז"ל ואני תמה מאד היאך לא השגיח בדברי הרב שבפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים אמר לדון וכו' ובפסוק על כל דבר פשע אמר הכתוב שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבי ואם לא היה מכוון במאמר ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בי גם הגנבה שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממה ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד לא היה אומר בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתי שיעידו עדים שהוא עצמו גנבה דמשמע ששבועתו היתה על הגנבה עצמה ועוד למה לא השגיח בדברי הרב בפירושו בגמרא וכו' וכו'. יעויין בספר הרא"ם שאסף וקבץ כמה ראיות להוכיח על רש"י שהוא מפרש שהשבועה היא שלא גנבה הוא אלא נגנבה ממנו כאלו יש מי שמכחיש זה וגם הרמב"ן טעה בזה וחשב על רש"י שהוא מפרש שהשבוע היא שלא שלח ידו להשתמש במלאכת רעהו ששום אדם לא אמר דבר זה מעולם ואני תמה על הרא"ם ז"ל דמהו זה שכתב ואם לא היה מכוון במאמר ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בו גם הגנבה וכו' ? דמשמע דלפי האמת ג"ך מפרש דברי רש"י שהם שני דברים אחד שלא נשתמש בה לצרכו ואחד שלא גנבה וזה הוא כלול במאמר שלא שלח ידו בשלו שכיון שגנבו וכו' דשבועה זו שלא נשתמש וכו' מאן דכר שמה ואינה אלא שבועה אחד שלא גנבה והכתוב הוציא שבועה זו בלשון זה דאם לא שלח לפי דברי רש"י והרמב"ן מאן זכר וכמ"ש ואף ששבועה זו שלא של ידו קודם להשתמש בה הוזכרה בש"ם ובפוסקים מ"מ אינה אלא מתורת גלגול כאשר יעויין בש"ס ובפוסקים אבל לומר שהיא שבועה עיקרית והוזכרה בכתוב זה לא אמרו אדם מעולם כדי שנחשוב על הרמב"ן שחשב כן על רש"י שיפרש אם לא שלח ידו הוא שישבע שלא של ידו קודם שנאנס להשתמש בה אלא ודאי שכוונת רש"י הוא כמו שפירשתי דרש"י מפרש אם לא שלח ידו הוא שישבע שלא שלח ידו בה לגונבה אלא נגנבה ממנו כמו שטוען ששבועה זו היא עיקרית. סו"ד שדברי הרא"ם הללו שגבו ממני לפע"ד ולכשאפנה אשנה פרק זה אילי יתיישבו לי דברי הגאון ז"ל

כתב הרב הגדול מהר"ר חיד"א זלה"ה ה בספרו הבהיר חומת אנך בתחלת ס' תצוה וז"ל. אמרו רז"ל דפרשה זו לא נזכר משה משום שנאמר מחני נא מספרך אשר כתבת ונתקיים מיהא שלא נזכר בפרשה זו ואפשר דיען דמרע"ה מסר עצמי להצלת ישראל והפליא לעשות בעידן ריתחא לכן דיבורו נתקיים איזה דבר שלא נזכר שמי בפרשה זו וגם זה המעט לכבוד מרע"ה נאמרה פרשה זו בלשון הזה ואתה תצוה דנראה דזאת הפרשה היא סיום פרשת תרומה ואינה פרשה בפני עצמה אלא היא מחוברת עם פ' תרומה וכבר נזכר כמה זמני שמו הטוב בפ' תרומה. עכ"ל. מה שכתב הרב ז"ל וכבר נזכר כמה זמני שמו הטוב בפרשת תרומה אגב שטפיה לא דק שלא נזכר שם מרע"ה בפרשת תרומה אלא חדא זמנא בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר ותו לא. ועכ"פ דברי הרב ז"ל חיים וקיימים והדרשא תדרש בין שיהיה חדא זמנא בין שיהיה כמה זמני

סדר הדברים מסוף פרשת פקודי ועד תחלת פרשת ויהי ביום השמיני כך הוא והם דברים לאמתתם ולא נאבה ולא נשמע למי שיאמר בהפך. והוא שבסוף פ' פקידי ספר לנו הכתוב שאחר שכלה משה מלאכת המשכן כמ"ש ויכל משה את המלאכה כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' ואת"ך ספר לנו הכתוב שקרא ה' אל משה מאהל מועד כמ"ש ויקרא אל משה וידבר ה אלי מאהל מועד לאמר וצוהו לאמר לישראל ענין הקרבנות ודין העולה ודין החטאת ודין האשם וכו' ונמשך הענין עד סיף סימן ז' בפרשת צו ואח"ך ביום ההוא עצמו אמר ה' למשה קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה וגו' ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ותקהל העדה פתח אהל מועד ויאמר משה אל