בקע לגולגולת (שו"ת) קל

בושת אחד ושתים לא שמענו. ועלה על דעתי לומר שט"ס נפל בדברי הרב"ח ובמקום מחייב תרתי צ"ל מחייב אתרתי והכוונה דבקטן דמכלם חייבים על בושתו משום שתים בושתו מצדו ובושת משפחה ולעולם דליכא אלא בושת אחד ובלא מכלם אינו חייב אלא משום אחת שהוא בושת משפחה אבל גם זה לא יגרה מזור דסוף סוף ליכא שום חילוק בין מכלם ללא מכלם דבשניהם חייבים על בושתם וא"כ רבי דקאמר פעמים י"ל ופעמים אין לו היכי מתוקמא. ועוד שהדברים מצד עצמם נראים משוללי הבנה שהרי בעיית ר' אבא בר ממל בישן שמת אי חייבים על בושתו או לא רצה הש"ס לפשוט שיש לו בושת מברייתא קמייתא דהכי דאמר דקטן י"ל בושת ואי ס"ד דהבושת משום כסופא דיליה קטן בר בושת הוא? אלא ודאי משום בושת משפחה ויצא לנו שגם הישן שמת חייב עליו משום בושת משפחה ודחה הש"ס אמר ר"פ אין דמכלמו ליה ומכלם ולעולם אימא לך שהבושת אינו אלא משום כסופא דיליה והביא סייעתא מן הברייתא בתרייתא דרבי פעמים י"ל ופעמים אין לו הא דמכלם וכו' וא"כ יצא לנו שהישן שמת פטורים על בושתו ואם כדברי הרב"ח דבדלא מכלם נהי דפטורים על בושתו מצדו מ"מ חייבים עליו משום בושת משפחה וא"כ גם הישן שמת חייבים עליו משום בושת משפחה דבר זה הוא שרצה הש"ס לפשוט מתחלה מברייתא קמייתא דרבי דהישן שמת חייבים עליו משום בושת משפחה וא"כ מה דחיה היא זאת שדחה ר"פ. באופן שכל דברי הרב"ח במקום זה צריכים עיון גדול וקשים להולמם ודו"ק. ואעתיק כאן דברי הלח"מ ז"ל כדי שיהיו מצוים לי לעיין בהם. והוא שאחר שהקשה מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל וכמש"ל כתב וז"ל. ונ"ל להליץ בעד רבינו ז"ל שמפני שבגמ' במסקנא לא אמרו נפשוט בעיין דמשום זילותא מכח ברייתא דוהא תניא דעדין הבעיא לא נפשטה והוא מפרש דהבעיין בעי אי משום כסופא דוקא הוי טעמא ולכך היכא דבישו ישן ומת פטור או דילמא משום זילותא נמי איכא בושת כלומר היכא דאיכא חד מנייהו או כסופא או זילותא איכא בושת ופשיט מקטן דודאי משום זילותא או בושת משפחה נמי איכא בושת דאי לאו הכי ליכא טעמא לחיובא בקטן כלל בשלמא אי אמרת משום זילותא או בושת משפחה איכא למימר דהיינו טעמא דחיוב בקטן אע"ג דלא הוי טעמא ברירה כולי האי דכיון דהוי קטן אין בזה בושת משפחה כלל ולא זילותא מ"מ אמרינן דטעמא דברייתא הוי האי משום דלא אשכחנא לה טעמא אחרינא אבל אי אמר' משום כסופא ולא משום בושת משפחה ולא זילותא האי ליכא בקטן כלל ותי' דלעולם טעמא משום כסופא לחוד ולא משום זילותא והאי קטן הוא דמכלמו ליה ומכלם והשתא בקטן דלא מכלם נאמר דטעמא דפטורא משום דלית ליה כסופא ואפי' חיישינן לזילותא ליכא ביה זילותא או בושת משפחה כיון דהוא קטן וכיון דאית ליה השתה טעמא דברייתא משום כסופא לא דחקינן נפשין לומר דבקטן איכא זילותא או בושת משפחה דאי הוה אמרי' הכי מעיקרא הוה משום דלא הוה טעמא אחרינא בברייתא וכיון שכן לא איפשיטא בעיין השתא נמי תבעי לן אי טעמא משום זילותא וקטן דלא מכלמו ליה ליכא ביה זילותא ולא בושת משפחה. אי נמי י"ל דהבעיא היא אי טעמא הוי משום כסופא ולא משום זילותא או משום זילותא או בושת משפחה ולא משו' כסופא ופשיט ליה מקטן דהוי משו' זילותא ותירץ המתרץ דאיירי בקטן דמכלמו ליה ומכלם והשתא אכתי בעיא בדוכתא קיימא דאפי' דאמרי' דטעמא משום זילותא או בושת משפחה צריך שיהיה הקטן דמכלמו ליה ומכלם ואז איכא בושת למשפחה כיון שמביישין לקטן שהוא גדול כ"כ דמכלמו ליה ומכלם אבל קטן דלא מכלמו ליה ליכא זילותא ולא בושת משפחה או דילמא טעמא לא הוי משום זילותא או בושת משפחה אלא משום כסופא דידיה ולכך בעינן דמכלמו ליה ומכלם וא"כ נשארה הבעיא בלי פשיטות ונתקיימו דברי רבינו ז"ל. עכ"ל הרב לח"מ ז"ל. ועיקר סמיכתו של הרב לח"מ ז"ל הוא מ"ש בתחלת דבריו שמפני שבגמ' במסקנא לא אמרו נפשוט בעיין דמשום כסופא (ט"ס נפל בדברי הלח"מ שכתוב זילותא וצ"ל כסופא) מכח ברייתא דוהא תניא ש"מ דעדין הבעיא לא נפשטה. ואחר ההתבוננות הבנתי קצת ישובו השני. והוא שאחר שדחה ר"פ מ"ש הש"ס לפשוט הבעיא של ר"א בר ממל מברייתא קמייתא דרבי שאמר שהקטן י"ל בושת ש"מ שהבושת הוא משום בושת משפחה דאל"ה למה הקטן י"ל בושת אלא ודאי שהוא משום בושת משפחה ויצא לנו שהישן שמת חייבים בבושתו ודחה ר"פ ד' כולם אינו אלא משום כסופא ודקשיא לך קטן בר בושת הוא?