בקע לגולגולת (שו"ת) קלא

אין דמכלמו ליה ומכלם וא"כ ליכא למפשט מהא שהצדדים שקולים דנוכל לומר דרבי דקאמר שהקטן י"ל בושת הוא אפי' במכלמו ליה ולא מכלם ויש לו בושת משום משפחה וגם הישן שמת י"ל או נוכל לומר דרבי לא איירי אלא במכלמו ליה ומכלם דאית ליה כסופא אבל בלא מכלם דלית ליה כסופא אין לו בושת ולא חיישינן לבושת משפחה וא"כ גם הישן שמת אין לו ואחר שהביא הש"ס והתניא וכו' דש"מ דחילוקו של ר"פ הוא אמת אמר הרב לח"מ דהרמב"ם יפרש שגם לאחר שהביא הש"ס והתניא מדלא קאמר בפירוש שנפשוט הבעיא ש"מ שאף לאחר והתניא עדין לא נפשטה הבעיא. דנוכל לומר דרבי דקאמר בברייתא בתרייתא קטן פעמים י"ל ופעמים אין לו ומוכרחים לומר דפעמים י"ל הוא במכלם ופעמים אין לו הוא בלא מכלם נוכל לומר דרבי ס"ל דהבושת הוא משום בושת משפחה ואם תאמר א"כ גם בקטן דלא מכלם יהיה חייב על בושתו דנהי דהוא לא מכלם מ"מ יש בושת משפחה תריץ ואימא הכי דקטן שהוא קטן כ"כ דלא מכלם אפי' זילותא לית ליה וגם בני משפחתו אינם חוששים לו ולצד זה יצא לנו שהישן שמת חייבים על בושתו משום זילותא או בושת משפחה. או נוכל לומר דרבי דקאמר פעמים וכו' ס"ל דהבושת הוא משום כסופא ולא משום בושת משפחה ולפיכך יצא לחלק בין מכלם ללא מכלם דלא מכלם פטור משום דלית ליה כסופא ויצא לנו דישן שמת פטורים על בושתו מפני שהבושת אינו אלא משום כסופא דידיה והרי לא קבל בושת והבעיא לא נפשטה לפיכך פסק הרמב"ם דפטור משום ספקא דדינא ואם תפשו היורשים אין מוציאים מהם. והשתא תתורץ גם הקושיא שהיתה על הרמב"ם בקטן דלא מכלם דפסק בהחלט שפטורים על בושתו ולא משום ספקא דדינא דהא לשני הצדדים קטן דלא מכלם אין לו בושת דאי משום כסופא דידיה הרי לא מכלם ואי משום בושת משפחה כיון דהוא קטן כ"כ דלא מכלם בני משפחתו אינם חוששים לו. זה נ"ל בפירוש דברי הרב לח"מ ז"ל בישובו השני הגם שדבריו אינם מפורשים היטב. ועכ"ז קשיא לי בגוויה דלמה הוצרך הרב לח"מ לומר בישובו השני דהבעיא היתה אי טעמא הוי משום כסופא ולא משום זילותא או משום זילותא ולא משום כסופא ולא אמר כמ"ש בישובו הראשון דהבעיא היא אי משום כסופא דוקא או משום זילותא או בושת משפחה נמי והוא פשט השמועה דהבושת נקרא שמו בושת שמבייש פניו בפני הרואים שרואים ד"מ שרקק בפניו וכיוצא אלא דהבעיא היא במקום דלא שייך בושת פנים כגון הא דהיה ישן שלא נתביישו פניו אם יהיה חייב זה שרקק בפניו משום הזלזול שזלזל בו או משום בושת משפחה ולמה הוצרך הרב הלח"מ לדחוק עצמו ולומר משום כסופא ולא משום זילותא או משום זילותא ולא משום כסופא שהוא הפך הפשט. וכל הדברים הללו הם הפך פשט הסוגיא דפשט הסוגיא נראה ברור דאף קטן דלא מכלם אף דלית ליה בושת פנים אית ליה זילותא או בושת משפחה ומשו"ה רצה הש"ס מעיקרא לפשוט בעיית ר"א בר ממל מברייתא קמייתא דרבי דקאמר דקטן חייבים על בושתו והוה ס"ד דרבי איירי בקטן כ"כ דלא מכלם וא"כ מה שחייבים על בושתו הוא משום זילותא או בושת משפחה אלא דר"פ דחה דרבי איירי במכלם ואינו אלא משום כסיפא. ופשט הסוגייא הוא ג"ך שאחר שהביא הש"ס והתניא לסיועי לחילוקו של ר"פ דהבעיא נפשטה בישן שמת לפטורא ומה שסמך עצמו הלח"מ לעשות פירושו מפני שלא אמר הש"ס בפירוש דנפשטה הבעיא אחר המחילה לאו שמה סמיכה דכמה פעמים מצינו סגנון זה בש"ס כשמביא איזה סייעתא לצד אחד מאיזה בעיא מביא בשתיקה ואינו מפרש שנפשטה הבעיא. ומאי דקשה על הרמב"ם נראה קרוב לאמת דהרמב"ם לא הוה גרים האי והתניא וכמש"ל אלא שעומד לנגדנו הה"מ ז"ל שהי"ל לפרש לנו זה גם מאי דהוה קשה על הרמב"ם דלמה בלא מכלם פסק דפטור על בושתו ולא כתב שהוא משום ספקא קרוב לומר כמש"ל שסמך על מה דפסק בישן שמת שהוא משום ספקא דדינא דוקא וכמש"ל. וישובו הראשון של הרב לח"מ ז"ל קשה להולמו כאשר יראה המעיין ותל"מ :