בקע לגולגולת (שו"ת) קיט

יום שאין בו תחנון אין אומרים צו"ץ הביא מהמנהגים שכתבו שכל יום שאם אירע בחול לא היה בו תחנון אין אומרים צו"ץ וה"ה אם אירע ביום א' אין אומרים צו"ץ והוא כמ"ש הרב כנה"ג בפירושו הראשון והוא האמת דאתי מניה בק"ו אם היה מחמת עצומו של יום. וזה לשון הגמ' שהביא א והוא בפ"ה מה' תפלה אות ש' בסוף הלשון וכל תפלת מנחה שאין בה נפ"א כנגדו בש' אין אומרים צדקתך אם אירע ביום ההוא עכ"ל. הרי דלשון הג"מ הוא כלשון הש"ע והבין בו הד"מ שהוא כולל בין אם היה מחמת עצומו של יום בין אם הוא ערב יום שאין בו נפ"א ודלא כמו שהבין הרב כנה"ג ז"ל בלשון הש"ע ומה שהביא הרב כנה"ג ז"ל ממחזור רומנייא אחר המח"ר לאו שמה מתיא דמחזור רומנייא אזיל לשיטת שאר פוסקים דדין זה שאין אומרים צו"ן במנחה של שבת אינו אלא בער"ח לפי שהוא בעבור הרשעים שחוזרים לגהנם במוצ"ש ובר"ח אין חוזרים ולכן בער"ח אין אומרים צו"ץ לפי שבמוצ"ש שהוא ר"ח לא יחזרו לגהנם אבל בשאר שבתות אפילו אם היו ביום שאם היה חול לא היה בו תחנון מצד עצומו של יום או מצד שהוא ערב יום שאין בו תחנון אין מבטלין אמירת צו"ץ כמו שהובאה סברא זו במרדכי ע"ש. סו"ד שכל דברי הרב כנה"ג ז"ל בדיבור זה שגבו ממני וצריכים לי תלמוד. ודו"ק

הרב כנה"ג ז"ל באור"ח סי' רצ"ח בהגה"ט בתחלת הסימן הביא לנו מ"ש בס"ח וז"ל במ"ש לא יקח עץ ששמו קהי"ן בל"א להדליק ולברך עליו מפני שריחו רע ואז צריך ריח טוב להריח עכ"ל הס"ח. וכתב עליו הרב כנה"ג ז"ל וז"ל אמר המאסף פירושן של דברים משום דמחזי דמברך על הבשמים משום הריח רע ולא מנכר מפני שהנפש כואבת מיציאת שבת עכ"ל. ושרי ליה מאריה שהניח הפירוש הפשוט והאמתי בדברי הס"ח ודרך בו דרך רחוקה שהפירוש הפשוט הוא שבמוצאי שבת צריכים אנו לריח טוב מפני שהנפש כואבת ביציאת השבת ואותה אנו מבקשים להיות לפנינו ריח טוב בעת ובעונה הזאת ולזה תקנו לנו חז"ל לברך על הבשמים במו"ש ואיך נביא לפנינו ריח רע? ודו"ק

כתב מר"ן בש"ע אור"ח סי' תקכ"ז בסעי' י"ז וז"ל התחיל בעסתו ונאכל העירוב גומר אותה עסה וה"ה אם התחיל לבשל שגומר אותו תבשיל שהתחיל אפה ולא בשל או בשל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוון בו לצורך יו"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליו"ט עכ"ל. ופירושא דהאי מלתא דבסעיף י"ז מיירי דעדין לא בשל ולא אפה לא לשבת ולא ליו"ט והתחיל בעסתו לצורך שבת ונאכל העירוב שיכול לגמור אותה עסה שהתחיל וה"ה אם תתחיל לבשל ונאכל העירוב שגומר אותו תבשיל ולא יוכל לבשל או לאפות עוד לצורך שבת שכבר נאכל העירוב. ובסעיף י"ס מיירי שכבר בשל או אפה לצורך יו"ט ונאכל העירוב שיכול להניח מה שבשל או אפה לצורך יו"ט לשבת כיון שנעשה בהיתר ומכאן ואילך יאפה או יבשל לצורך יו"ט ומקור דין זה נובע מדברי הראב"ד ז"ל עמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הלכה ה' וז"ל וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה וכו' ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה ה"ז אסור לאפות ולבשל ולהחם אלא מה שהיא אוכל ליו"ט בלבד התחיל בעסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד ה"ז גומר עכ"ל. וע"ז כתב הראב"ד ז"ל א"א נ"ל שאם אפה ולא בשל או בשל ולא אפה וכו' והוא מ"ש הש"ע בסעיף י"ח והה"מ ז"ל קלסיה שכתב וז"ל וצריך שיהיה עירוב זה וכו' במשנה אכלו או נאבד לא יבשל עליו לכתחלה ובגמ' אמר אביי נקיטינן אם התחיל בעסתו ונאכל עירובו ה"ז גומר. ובשגות א"א נ"ל שאם אפה וכו' וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתק אפי' נתכוון בו לצורך יו"ט יכול להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליו"ט עכ"ל הה"מ ז"ל. הן אמת שהנוסחא שיש בספרים בדברי הראב"ד נ"ל שאם אפה ולא בשל או בשל ולא אפה היא כחומץ לשנים דמה רצה לומר הראב"ד ז"ל בדברים הללו שא"ס אפ"א ול"א בש"ל א"ו בש"ל ול"א אפ"ה דכיון שכל כוונתו היא לומר שאם אפה או בשל לצורך יו"ט ונאכל העירוב קודם שיעשה צרכי שבת שיכול להניח מה שהכין ליו"ט לשבת ולעשות מכאן ואילך ליו"ט א"כ היל"ל שאם אפה ובשל ליו"ט מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר להניחו לשבת ומה הלשון אומרת שאם אפה ולא בשל וכו'. וכן ראיתי להרב הלבוש ז"ל שתיקן הלשון וכתב ואם אפה או בשל ליו"ט וכו'. וכן ראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב על נוסחא זו וז"ל וצריך שיהיה עירוב וכו' כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שאם אפה ולא בשל וכו' אין לשון