בקע לגולגלת (ש"ס) מו

לאין לו דבכל גוונא מתרפא משל עצמו ודוקא בפשיעה יש חילוק. סו"ד בהא סלקינן ובהא נחתינן דהגאונים הרב מהרו"ך והרב ב"ח והרב מהרש"א שהביא פירושם בחידושיו דבריהם תמוהים מאד מאד ומצאתי את שאהבה נפשי ותלי"ת חדאי נפשאי שנתכוונתי לדעת הגאון ש"ך ז"ל שסתר דבריהם ונדחק בכ"מ שנדחקתי אני עני הן בפירוש שעשו בדברי התוס' הן במה שכתבתי כי הרא"ש ז"ל דעת שפתיו ברור מללו כי בפשיעה יש חילוק ובאונס אין חילוק וכו' וכתב על הגאונים הללו ועל מהרש"א שהביא פירושם בחידושיו שהפכו דברי אלהים חיים וז"ל הרש"ך שם בסי' קע"ז סק"ג. וי"א בהפך וכו'. ולפע"ד דעיקר כמהמחבר ומה שהאריכו הסמ"ע והב"ח בכאן אין דבריהם נ"ל ובפרט מ"ש בפי' דברי התוס' ובאונס דהכא וכו' וגם מהרש"א בחידושיו ששמע לפרש כן והמפרש כן לדעתי מהפך דברי אלהים חיים דהדבר פשוט דכוונת התוספות לומר דהתם גבי אלמנה מחלקינן בין רפואה שיש לה קצבה ובין אין לה קצבה ובין בפשיעה ובין באונס הוא דמחלקינן בהא אבל באונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה ואין להאריך ומ"ש בפסקי תוס' ט"ס הוא ע"ש גם כוונת הרא"ש בלי ספק הוא כן וכן הוא ברמזים (הוא קיצור פסקי הרא"ש שחבר הטור) להדייא ולבי אומר לי שט"ס הוא בטור וכן הוא בר' ירוחם ונ"י להדייא כהמחבר עכ"ל הרש"ך ז"ל הצריך לעניינינו הרי דהרש"ך ז"ל כתב שכוונת הרא"ש בלי ספק הוא כן כמו שכתבתי אני עני כשכתבתי למעלה על דברי מהרש"א ז"ל קודם שאלמוד ענין זה בפוסקים וכתבתי בזה"ל שהרי הרא"ש דעת שפתיו ברור מללו הפך כוונה זאת וכן יראה כל מעיין שהרי לשון הרא"ש הוא כך. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דר' אלעי ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס מתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה וכו'. תוספתא אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שי"ק אבל ברפואה שא"ל קצבה מתרפא מן האמצע. עכ"ל הרא"ש ז"ל. מדהביא האוקמתא דרבין דאוקי למתניתין בפשיעה ואח"ך הביא התוספתא שחלק בין יל"ק לאל"ק ש"מ שהחילוק הוא בפשיעה אבל באונס אין חילוק. וגם הגאון הרב דרישה ז"ל אזיל ומודה דפשט דברי הרא"ש הוא כך אלא שדחה אותו בדחייה בעלמא שכתב וז"ל. שוב עיינתי בפסקי התו' ומצאתי בהדייא שדעת התו' כמ"ש וכן. הוא בדעת רבינו וס"ל אף שהרא"ש הביא מימרא דרבין משום דר' אלעי ואח"כ הביא ג"כ התוספתא לאו משום דס"ל דהתוספתא ע"פ אוקימתא דרבין קאי אחלה בפשיעה וביה קמפליג בין יל"ק לאל"ק כמו שהבין ב"י אלא דתרי אוקמתי נינהו אלא דרבין מוקי למתניתין בין יל"ק בין אין לה ובחלה בפשיעה והתוספתא מוקי לה באונס וברפואה שיש לה קצבה ותרווייהו הלכתא נינהו לכן הביאה הרא"ש כמעתיק. לשון המימרות לא להיות חד פי' לחברתה גם ברמב"ם כתב בקיצור שני המימרות ואף שרי"ו ג"כ כתבו כמו שהבינו הב"י סברא דנפשייהו קאמר והתו' והרא"ש ורבינו לא ס"ל הכי. עכ"ל הרב דרישה ז"ל הרי שהרב דרישה ז"ל אזיל ומודה שפשט דברי הרא"ש הוא כמו הפירוש הפשוט בדברי התוס' וכמו שהבינם הרב"י ז"ל אלא שדחה בלי שום טעם וראיה אלא שרצונו הוא כך ולא עוד אלא שבסו"ד כתב שהרא"ש לא ס"ל הכי בפשיטות. והרב ש"ך ז"ל כתב דפסקי תוספות שמהם הביאו ראיה הגאונים הנ"ל לדבריהם הם ט"ס וכתב ע"ש שצוה עלינו לעיין בפסקי תוס' ולראות שהאמת כן הוא שהם ט"ס. והעיון שעשיתי הוא זה. דז"ל הפסקי תוספות. חלה אחד מן האחים בפשיעה ונתרפא נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו אלמנה רפואה שאל"ק היא בכלל מזונות ושיל"ק בכלל כתובה עכ"ל. והשתא נחזי אנן למה בההיא דחלה אחד מן האחים לא הזכירו אלא הדין של הפשיעה ולא הזכירו דין אונס כלל אלא מוכרחין אנו ל ומר שיש חיסור לשון בדבריהם והשתא דאתית להכי נתקן הלשון כפשט דברי התוספות וכן צריך להיות. חלה אחד מן האחים בפשיעה ונתרפא אם יש לו קצבה נתרפא משל עצמו ואם אין לו קצבה נתרפא מן האמצע ואם באונס בין יש לו קצבה ובין אין לו נתרפא מן האמצע. ויבא הכל ע"ן שהזכירו דין פשיעה ודין אונס. גם הביא לנו הש"ך ז"ל מן הרמזים שהם פסקי הרא"ש שכתוב בהדייא כן והתמיה על הרב ב"ח ז"ל שהביא ראיה לשטתו מן הרמזים אם לא שנאמר שגרסא אחרת היתה לו בהם. גם כתב הרש"ך ז"ל שנראה לו שט"ס הוא בטור והאמת אתו שהרי מכל מאי דכתיבנא נראה בפשיטות שדעת הרא"ש הוא הפך מדברי הטור והוא הולך בשטתו לעולם ובמקום זה לא הזכיר אפי' בזכירה בעלמא דעתו אלא ודאי שהוא ט"ס כמ"ש הרש"ך ז"ל. והנה מדברי הרש"ך