בקע לגולגלת (ש"ס) מג

נמי לבקר צמד כוליה זבין ליה. וכתב רשב"ם ז"ל וז"ל אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לו לפעמים בקר אמרינן דכוליה זבין ליה דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמר כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעים דבקר עם צמד זבין וכו' והכא נמי כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעים וכו' עכ"ל. וכוונתו במ"ש אע"פ שקורין לו לפעמים בקר הוא כדי שלא נסתור ראיה זו דשאני התם דכל בני העיר קורין נמי לבקר צמד וליכא מאן דקרי לצמדא צמדא התם הוא דאמרינן דהדמים מודיעים שקנה הכל אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא וגם לשחיטה נימא דקיימי רבנן בשטתייהו דאין הדמים ראיה. לכן לתרץ זה כתב אע"פ שקורין לו לפעמים בקר והוא דומייא דהאי גברא דזבין לרדיא וגם לשחיטה וא"כ הראיה מהתם היא ראיה. אלא דצ"ע היכן מצא זה רשב"ם ז"ל דהתם איירי שקורין לו לפעמים בקר והלא פשטא דש"ס משמע דכל בני העיר קורין לבקר צמד וליכא מאן דקרי לצמדא צמדא דאי איכא מאן דקרי לצמדא צמדא היינו מסקנא דאסקינן לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא וצריך ישוב. היוצא לנו מסוגייא זו הוא זה. קנה שור ונמצא נגחן אם דמי רדיא ושחיטה שוים והוא גברא דזבין לשחיטה אין לו עליו כלום שיאמר לו לשחיטה זבנית לך. ואם הוא גברא דזבין לרדיא נתבטל המקח דהוי כמכר לו יין ונמצא חומץ. ואם הוא גברא דזבין לשחיטה ולרדיא וכ"ש אם לא ידעינן ביה למאי זבין יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתי לך ואין הלוקח יכול לומר לו החזר לי מעותי והטפל בשורך. ואם דמי רדיא הם כפל על דמי שחיטה ונתן הלוקח דמי רדיא ונמצא נגחן דלא חזי לרדיא חזינן אי האי גברא זבין לשחיטה ולא לרדיא אין ללוקח על המוכר כלום שיכול לומר לו המוכר אני מכרתי לך לשחיטה ומה שנתת לי יותר על דמי שחיטה במתנה יהבתיה נהלי ולא סוף דבר שיהיה כפל אלא שיהיה בכדי שאין הדעת טועה. ואי לא זבין אלא לרדיא ודאי דהוי מק"ט. ואי זבין לרדיא ולשחיטה ונתן לו דמי רדיא הוי מק"ט לטעם התוספות מפני שהרוב מסייע ללוקח ורובא לרדיא זבני והדמים מסייעים לרוב. ולטעם רשב"ם מפני שיש לו הוכחה שהוא קונה לרדיא אז הדמים ראיה שקנה לרדיא. ואם הוא גברא דלא ידעינן ביה למאי זבין לטעם רשב"ם לא הוי מק"ט מפני שאין לו שום הוכחה. ולטעם התוס' הוי מקח טעות מפני שהרוב מסייעו דרובא לרדיא זבני ואמרינן דהאי גברא לרדיא זבין שהדמים מוכיחין ומסייעין לרוב. וכל זה לא מיירי אלא שנתן לו בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי שהדעת טועה אז אם הוא גברא דזבין לשחיטה או לשחיטה ולרדיא או אם הוא גברא דלא ידעינן ביה למאי זבין אז יש להם דין אונאה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח. ואם הוא גברא דזבין לרדיא אף בפחות משתות בטל מקח שהוא כמכר לו יין ונמצא חומץ. והרמב"ם כתב בפי"ו מה' מכירה הלכה ה' וז"ל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מק"ט וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועל כרחינו צריכים לומר שמ"ש הרמב"ם יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך איירי דוקא אם היו דמי שחיטה ורדיא שוים והלוקח טוען עליו כיון שנמצא נגחן נתבטל המקח ורוצה להחזירו לו וליקח דמיו שאינו רוצה לטרוח בו כמ"ש הש"ס דנ"מ לטרחא אבל אם היו דמי שור לרדיא עשרים ולשחיטה עשרה והוא נתן לו עשרים ודאי דהוי מק"ט וכ"כ הה"מ ז"ל וז"ל בד"א בשהיה הלוקח וכו' מפורש בסוגייא שם ואמרי' נמי בגמ' וליחזי אי גברא דזבין וכו' ולחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא פירוש רדיא חרישה ומכאן שאם היו דמי שור לחרישה יתרים על דמי שור לשחיטה והיה בו כדמי חרישה ה"ז מק"ט ויש הרבה מהמפרשים שכתבו כן עכ"ל. וסוף סוף דברי הרמב"ם ודברי הה"מ באו בקצרה שלא ביארו לנו במה חילוקם שיש בדין זה היוצאים מתוך הסוגייא

שבתי וראיתי בההיא שכתבתי על דברי הרב מהרש"א ז"ל על דברי התוס' בב"ב דף קמ"ד ועיינתי בפוסקים ומצאתי שהפירוש ששמע בדברי התוס' הוא פירוש הרב מהרו"ך בסמ"ע ובפרישתו על הטור וכן פירש גם הרב ב"ח ז"ל ושני נביאים נתנבאו בסיגנון אחד וז"ל הרב ב"ח ז"ל. בסי"ח ע"ז ונראה דמ"ש התוס' וכן בכתובות וכו' הכי פירושו דהך דרשב"ג בתוספתא הוי הלכתא כי הך דרשב"ג בכתובות דמחלק בין יש לה קצבה וכו' וכך הוא להדייא בפסקי תוס'