בקע לגולגלת (ש"ס) מא

דבמאי ניחא להו לגרסת ר"ח קושייתם הראשונה לגרסת הספרי דמאי קבעי מאי בינייהו הא בהדיא חולקין בסתמא דהרי גם לגרסת ר"ח תקשי מאי קבעי מאי בינייהו דהא הדייא חולקין דללישנא קמא לא מקרי מתנתא טמירתא אלא בדאמר להו זילו איטמורו וכתבו ליה אבל באומר להם לא תיתבו וכו' לא מקרי מתנה, טמירתא ולא"ד גם באומר להם לא תיתבו וכו' מקרי מתנתא טמירתא. וכעת אין שום מפרש בידי זולת מהרש"א ולא רשם כלום וכתבתי זה למזכרת עד שאראה באיזו מפרש או יבא איזה ישוב לדעתי וכעת צ"ע

(דף צ"ב ע"א) איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מק"ט ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא בגברא דזבין להכי ולהכי וליחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאיקר בסרא וקם בדמי רדיא א"ה למאי נ"מ למטרח וכו' לא צריכא דאיכא לאשתלומי מניה רב אמר ה"ז מק"ט בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא עכ"ל הש"ס

פירושא דהאי מלתא. וליחזי דמי היכי נינהו שהשור לרדיא שוה עשרים והשור לרדיא הוא שאינו נגחן שכל הנגחנים לשחיטה הם עומדים והנגחן שהוא לשחיטה שוה עשרה ואם הלוקח נתן למוכר בדמי השור הזה שנמצא נגחן עשרים אמאי אמר שמואל שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך שהרי לוקח זה אוקימנא דזבין להכי ולהכי והמוכר מכיר בו שאומנותו כך היא וא"ך איך המוכר יכול לטעון עליו שלשחיטה מכר לו שהרי הלוקח יכול לומר לו אתה מכיר אותי שאני קונה לרדיא ולשחיטה ואני לא קניתי אלא לרדיא שהרי נתתי לך בדמיו עשרים ואם תאמר שלא מכרתו לי אלא לשחיטה א"כ הרי כאן יותר משתות בדמיו ונתבטל המקח וא"כ ממ"נ נתבטל המקח שאם מכרתו לי לרדיא ומפני כך קבלת ממני עשרים בדמיו הרי נתבטל המקח שהרי נמצא נגחן ואם מכרתו לי לשחיטה הרי נתבטל המקח כיון שיש כאן אונאה יותר משתות ובשלמא אם הוא גברא שאינו קונה אלא לשחיטה יכול לטעון עליו המוכר שלא מכרו לו אלא לשחיטה ואף שנתן לו עשרים בדמיו כל היותר על דמיו במתנה יהביה נהליה כמו דאסיק תלמודא לעיל בדף ע"ז לס' חכמים שאמרו אין הדמים ראיה שלא נתבטל המקח מחמת אונאה יותר משתות דלית אונאה אלא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טומה לא. אימר במתנה יהביה ליה נהליה אבל לוקח זה שהוא קונה לרדיא ולשחיטה כיצד יאמר לו המוכר שלשחיטה מכרו לו שהרי יבא עליו בממ"ן שיאמר לו אני לא קניתי אלא לרדיא כיון שאני רגיל לקנות לרדיא ג"ך וגם נתתי דמי רדיא ואם תאמר לי שלא מכרתו לי אלא לשחיטה א"כ נתבטל המקח מחמת האונאה והיינו דכתב רשב"ם ז"ל וז"ל ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתי הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קבל מניה הלוקח מקחו בטל שנתאנה יותר משתות וכו' עכ"ל. ולשונו לכאורה הוא דחוק שכתב הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה וכו' דמה הלשון אומרת הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו וכו' דמה נתינת טעם הוא זה אלא כוונת רשב"ם היא כמו שכתבנו הא ודאי לרדיא זבין כיון שקונה גם לרדיא והוא נתן לו דמי רדיא והלוקח יטעון שלא קנה אלא לרדיא והדמים מוכיחים ואם יטעון עליו המוכר שלא מכרו לו אלא לשחיטה אז יאמר לו הלוקח אף לפי דבריך נתבטל המקח מחמת האונאה ואתי עליה ממ"ן וכמ"ש. סוף סוף קושיית הש"ס שהקשה וליחזי דמי היכי נינהו היא אמאי לא אמרינן דהדמים מודיעים. וע"ז הקשה רשב"ם היאך ס"ד לומר דהדמים מודיעים והלא חכמים דהלכתא כוותייהו ס"ל דאין הדמים ראיה והיא ההיא דרב ע"ז מכר את הצמד לא מכר את הבקר ר"י אומר הדמים מודיעים כיצד אמר לו וכו' והקשה הש"ס היכי דמי אי לימא דקרו לצמדא צמדא וכו' ואסיק הש"ס ל"ץ באתרא דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד ר"י סבר הדמים מודיעים ואם נתן לו הלוקח דמי הצמד והבקר קנה גם הבקר ורבנן סברי דאין הדמים ראיה ולא קנה כי אם הצמד ואת היותר נתן למוכר בתורת מתנה ולא אמרינן אונאה וביטול מקח אלא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי וכו' הרי מצינו דחכמים דהלכתא כוותייהו ס"ל דאין הדמים ראיה ואיך ס"ד לומר וליחזי דמי היכי נינהו. ותירץ רשב"ם דיש חילוק גדול ביניהם דהתם דאוקימנא בדוכתא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר צמד איכא