בקע לגולגלת (ש"ס) מ

ומושכת עצמה ואחרת עמה והוי כאלו כתב או בתוך יותר מד"א. וגם קשה מ"ש ליישב קושייתו השנית וכתב ואין לומר דכוונתו היא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד"א וכו' ודחה זה וכתב דז"א דבזה דינו לא יגע בהם וכמו שהגיה מור"ם וכו' ומי זה ואיזה הוא שיעשה פירוש זה עד שהוצרך לדחותו שהלשון אינו סובל פירוש זה כלל ועיקר וכלל דפשט הלשון מורה ובא דהאי או ביותר על ד"א קאי אקב שהתחיל. ומה שכתב וכן כתב הטור בהדיא דיותר מקב בד"א הוא אבעיא דלא אפשיטא עכ"ל. זוהי שגגה שיצאה מלפניו דיותר מקב בד"א אינו בעיא דלא אפשיטא אלא מן הדין הגמור לא יגע בו כמו שיראה המעיין דכך הוא פסקא דדינא דר' יצחק דאינו שלו אלא אם הוא קב והוא מפוזר בד"א על ד"א הא אם הוא יותר מקב אפילו מפוזר בד"א על ד"א לא יגע בו וכן אם אפי' קב מפוזר בפחות מד"א על ד"א לא יגע בו וכל זה מן הדין הגמור ויכולים בעליו להוציא ממנו בדין. ולענין קושייתו אינה כ"כ קושיא דכמה פעמים מצינו זו וא"ץ לומר זו והוי כאלו כתב וכ"ש ביותר על ד"א ודו"ק: מסכת בבא

בתרא

(דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה ועושה בראשו וכו' כן כתוב בכל הספרים וקשה לר"י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללים וכו' ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקו' וכו' ובהדיא גרסי' בירושלמי וכו' וגבי מזוזה וכו' ע"כ נראה לר"י דגרס דעושה בראשו כדי הקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב"א נראה וכו' עכ"ל והמסקנא היא שהגלילה צריך שתהיה מסופן לתחלתן מכל אותם הראיות שהביאו. וקשה שהרי בדף י"ד ע"א הביא הש"ס הברייתא דתניא כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן. אבל בהרא"ש מצאתי הגרסא בהאי ברייתא כל הספרים נגללים לתחלתן ובזה ניחא. אבל על התוס' קשה דכיצד היתה גרסתם אם כמו שכתוב בספרים למה לא הקשו עליה ויטעו אותה כמו שהטעו כאן. ואם גרסתם כגרסת הרא"ש למה לא נסתייעו ממנה שהיא סמוכה ונראית והיה להם להביא ראיה ממנה כמו שהביאו מכל אותם המקומות דמס' סופרים וספר עזרה ומהירושלמי דמגלה. וצ"ע

בפרק חזקת דף ל' ע"ב. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא א"ל והא אית לי סהדי דאתת באורתא ואמרת לי זבנה נהלי א"ל אמינא אזבון דינאי. אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה. וכתב רשב"ם וז"ל אמינא אזבן דינאי אמרתי בלבי טוב לי לקנות בדמים מועטים קרקע הראוי לי ולא לטרוח ולבא בדין. עביד איניש דזבין דיניה. אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפי' על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת ובפירוש ר"ח מפורש אמינא למזבן דינאי. לקנות המריבות כלומר אע"פ שהיא שלי איני מוציאה מידו בלי מריבות ודינין אקנה אותם דינין והמריבות באלו המעות אע"פ שעיקר הארץ שלי. עכ"ל. וצריך להבין מה הוסיף רשב"ם בפירוש ר"ח שהביא והוא הוא הפירוש שפירש בתחלה. ונ"ל איש צעיר שגרסת הש"ס לפי הפירוש הראשון היתה אמינא אזבון דיל"י אמר רבא עביד איניש דזבין דילי"ה ור"ל אמינא אזבון את שלי אמר רבא עביד איניש שקונה את שלו. לא דינא"י דיני"ה כמו שכתוב לפנינו וזה מדוקדק כדברי רשב"ם אמרתי בלבי טוב לי לקנות בדמים מועטים קרקע הראוי לי (הוא פירוש אזבון דילי) אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על של"ו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את של"ו. והגרסא שיש לפנינו בש"ס דינא"י דיני"ה היא גרסת ר"ח וזהו שחדש לנו רשב"ם מפי' ר"ח ופירושה לקנו"ת המריבו"ת אקנה אותם הדיני"ן והמריבו"ת ואע"פ שגם בפירוש הראשון כתוב בדברי רשב"ם דינא"י דיני"ה המדפיסים הם שטעו. וזה נראה דבר אמת וא"ש את"ם

(דף מ' ע"ב) אר"י האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אר"י דא"ל לסהדי זילו איטמורו וכתבו ליה א"ד אר"י דלא א"ל תיתבו בשוקא וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא עכ"ל הש"ס. וכתבו התוס' א"ד אר"י וכו' אהך גירסא קשה לר"י מאי קבעי מאי בינייהו הא בהדיא חולקין בסתמא ועוד וכו' ור"ח גרים דאמר לה לא תיתבו בשוקא בהא וקרי ליה סתמא שאינו אומר להם להטמין עצמם ואומר שלא לפרסם והיינו סתמא כלומר לא פרסם ולא הטמנה אבל כתובו לא חשיב סתמא וכשר לפר"ח ולפיכך וכו' עכ"ל. הוקשה לי בדברי התוס'