בקע לגולגלת (ש"ס) לט

יצחק שנתן לנו שיעור זה של קב בד"א שהוא ד"א על ד"א בסתמם בכ"מ אלא ודאי שר' יצחק כך שפט בשכלו דמ"ש המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו הוא דוקא מצא קב פירות מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות שהם ששה עשר אמות מרובעות הוא דהוי שלו אבל אם מצאו מפוזר בפחות מזה השיעור אף אם לא יהיה חסר אלא חצי אצבע קים להו לחז"ל שאינו מתייאש מהם ועתיד לחזור עליהם ואסור ליטלם מן הדין הגמור ולאו משום חומרא וכך הם כל השיעורים של חכמים מקוה של ארבעים סאה כשר לטבול בו חסר קרטוב אחד אסור לטבול בו אבל בבעיית חצי קב בשתי אמות נוכל לומר דלא הוי אלא בשתי אמות על שתי אמות אבל בשתי אמות על ארבע נוכל לומר דהוא בכלל קב בד"א והוי שלו וכמ"ש התוס' בתירוצם השני. ועוד מה היא כוונת הרב ז"ל דצריכים להעמיד הבעיא באופן שיהיה לחומרא כיון שלא נפשטה דאף בחצי קב בשתי אמות על ארבע הוי ספקו לחומרא ? שהרי סתם בעיין הוא מסתפק באיזה דין ועומד לפני חכמי ביהמ"ד ושואל שאלתו והוא לא ידע מה ישיבו על שאלתו וחכמי ביהמ"ד שקלי וטרי בדין ששאל השואל ולפעמים מפשטים לו בעייתו מאיזה משנה או ברייתא לקולא או לחומרא וכשיגעו ולא מצאו שום ראיה לפשט הבעייא לשום צד מהצדדין אז אומר הש"ס תיקו כלומר שאלה זו תלויה ועומדת דלא אשכחן לה פתרי והפוסקים פוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא וכל תיקו דממונא קולא לנתבע דהמע"ה וא"כ ר' ירמיה דבעי חצי קב בשתי אמות מהו ? גם הוא לא ידע מה ישיבו לו חכמי ביהמ"ד אם לקולא או לחומרא או לא ימצאו מענה ויהיה ספקו לחומרא ונוכל לומר דמה שנסתפק ר' ירמיה הוא דוקא בב' אמות על ב' אבל בב' אמות על ד' הוה פשיטא ליה דהוא בכלל קב בד"א והוי שלו באופן שכל דברי הגאון מרדו"ך ז"ל הם תמוהים מאד מכמה אנפי ומחוורתא שפירוש דברי הטור הוא כדכתיבנא שחצי קב בשתי אמות הוא ב"א על ב"א והתם הוא דהוי ספקו לחומרא ואסור ליטלו אבל ב"א על ד"א הוא של המוצאו וכמ"ש. ובסמ"ע סי' ר"ס ס"ק כ"ח כתב אמ"ש מר"ן בס"ז אם היה כמו קב בתוך ד' אמות וכו'. לשון הטור הוא בד"א עלי ד"א או יותר והד"ר שם כתבתי דנ"ל דלשני אוקימת' שבתו' מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד' על ד' הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו וגם האיבעיא דלא אפשיטא בחצי קב בתוך ב' אמות ר"ל בה"ג דאפי' הוא במרחב ב' על ב' אפ"ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל' הרמב"ם דנקט ל' הגמ' כפשוטו עכ"ל. אזיל לשטתיה בדרישא דקב בד"א ר"ל בד"א על ד"א והוא משום חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול וכו' וזה תמהון גדול דמה חומרא היא זו דכך הוא פסקא דדינא וכך קי"ל לר' יצחק דבמרחב ד"א על ד"א מתייאשים ממנו הבעלים והוא של המוצאו ומה חומרא שייך בזה ולא עוד אלא שסיים בלשונו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו ולמה דוקא אם מפוזר בד' על ב' הוא דלא יגע בו ? דאפילו אם הוא מפוזר בד"א על ד"א פחות חצי אצבע לא יגע בו שכך הם השיעורים של חכמים וכמש"ל. ובס"ק כ"ט כתב וז"ל או ביותר על ד"א. כן הוא ג"ך ל' הרמב"ם פט"ו דגזילה דין י"ב פי' הקב נמצאת מפוזר במרחב שהוא יותר מד"א והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד"א דה"ל לסיים בל' שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד"א וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד"א הוא שלו כ"ש בנמצא בתוך יותר מד"א ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד"א עד קביים אפ"ה הוא של מוצאו דז"א דבזה דינו לא יגע בהם וכמו שהגיה מור"ם ז"ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז"ל וכן יותר מקב בד"א וכן כתב הטור בהדיא דיותר מקב בד"א הוא איבעיא דלא אפשיטא ואפשר דכתבו הרמב"ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדנו זה אתא דדוקא קב ביותר מד"א הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפי' ביתר מד"א אע"פ שהטרחא לפי השיעור אחד הוא אפ"ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האבעיא דלא אפשיטא בגמ' כמו במצא קביים בתוך ח' אמות וכדמסיק המחבר וכתב בהו ספיק וק"ל עכ"ל. ותמהני על הגדולים המפורסמים אשר מימיהם אנו שותין שימצאו בספריהם דברים כאלו ולמה הגאון משכן נפשיה ונכנס בדקדוק דק וקלוש כזה וכתב והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד"א דהו"ל לסיים בלשון שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד"א ? שהרי כל מבין יבין שתיבת בתוך אפילו לא נכתבה כנכתבה דמיא ותיבת בתוך שנכתבה ברישא קאי נמי אסיפא