בקע לגולגלת (ש"ס) לח

על ד' ואי משום רבותא א"כ הו"ל למבעי נמי בח' על י' או בע"א. אחר המח"ר אין זה הכרח דאטו הש"ס כי רוכלא לחשיב וליתני והש"ס נקט דרך קצרה בבעייתו על דברי ר' יצחק דקב בד' אמות הוי יאוש דודאי ר"ל ד' על ד' ובעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות וקבים בשמנה אמות על שמנה אמות ולא חש לדקדק כל כך ולעולם אימא לך דהאי שתי אמות הוא ב' על ב' והאי ח' אמות הוא ח' על ח'. ועוד דהשתא נמי לפי פירוש הגאון ז"ל דהאי ח' אמות הוא ח' על ד' למה בעי דוקא בח' על ד' ולא בח' על ח' או בענין אחר אלא ודאי דהש"ס נקט דרך קצרה בסתם אמות בכל מקום דהם אמות מרובעות ואנו נכניס בבעיא כל מה שהוא סברא להכניס. באופן שדברי הגאון ז"ל שגבו ממני ולא יכולתי להולמם מכח הקושיות הנ"ל והגדולה היא שפירש דברי רבינו בעה"ט ז"ל הפך אביו הרא"ש ז"ל והוא הולך בשיטתו לעולם. ואשר אני אחזה לי דאעיקרא דדינא פרכא שהגאון ז"ל הבין בדברי התוס' ז"ל שבתירוצם הראשון מפרשים בעיית' חצי קב בשתי אמות ר"ל שתי אמות על ד' ובתירוצם השני מפרשים דר"ל שתי אמות על ב' וכתב הגאון שרבינו בעה"ט נקיט לעיקר תירוצם הראשון וכמ"ש. ואנא זעירא לבבי לא כן ידמה אלא שהתוס' מתחלה ועד סוף ס"ל דהאי שתי אמות דקאמר הש"ס הם שתי אמות על שתי אמות כסתם אמות בכל מקום ובזה לא נתחלפה סברתם. אלא שבקושייתם הוה ס"ל דכיון דאמרינן דקב בד' אמות הוא שלו בכלל מאתים מנה שהרי בקב בד' אמות הוה נמי חצי קב בשני אמות ואי הוה אמרינן דחצי קב בב' אמות טרח איניש עליה ולא נתייאש ממנו ועתיד לחזור עליו למה אמרינן דקב בד' אמות הוה יאוש כולו אלא ודאי דלא טרח איניש על חצי קב בב' אמות והוי יאוש ומאי קמבעיא ליה ואף דהתם בקב בד"א הוה חצי קב בשתי אמות על ארבע והבעיא היא בקב בב' אמות על ב' השתא ס"ל לתוס' דליכא לחלק בכך והכל דבר אחד דמה לו אם יהיה חצי קב בב"א על ב"א או בב"א על ד"א ולפיכך תירצו תירוצם הא' דכיון דליכא אלא חצי קב ילקוט וכו' ובתירוצם הב' חידשו לנו דקב בד"א כל חצי קב תופס ב' אמות על. ד' ונוכל לומר דדוקא באופן זה שחצי קב תופס ב"א על, ד' הוא דאמרינן שנתייאש ממנו והרי הוא שלו אבל בחצי קב בשתי אמות על שתי אמות כיון שהמקום קטן יותר ואין בו טורח כ"כ נוכל לומר שלא נתייאש ממנו ועתיד לחזור עליו ולכך בעי ובזה הוא שנתחלפה סברת התוס' אבל בפירוש הבעיא מעולם לא עלה דעתם לפרש חצי קב בב"א על ארבע אלא ב"א על ב"א כסתם אמות בכ"מ. ונ"מ לענין דינא בין שני התירוצים של התוס' דלתירוץ הא' אף דפירוש המלות של חצי קב בשתי אמות הוא שתי אמות על שתי אמות כסתם אמות בכ"מ מכל מקום גם בשתי אמות על ד' הוא ספיקא דדינא ולחומרא ולא הוי יאוש ואסור ליטלו ולפי תירוצם הב' דוקא בשתי אמות על שתי אמות הוא דאיבעיא לן והוי ספיקא דדינא ואסור ליטלו אבל בשתי אמות על ד' הוא בכלל קב בד' אמות והוי שלו ודו"ק היטב. והשתא דברי רבינו בעה"ט לפי מה שפירשתי דר"ל שתי אמות על שתי אמות יצא לנו דדוקא בשתי אמות על שתי אמות הוא דהוי ספיקא דדינא ולחומרא ואסור ליטלו אבל בב' אמות על ד' מדינא הוי שלו ומותר ליטלו ולפי מה שפירשם הגאון מרדו"ך ז"ל דר"ל שתי אמות על ד' יוצא לנו דבין בב"א על ד' בין בב"א על ב' אסור ליטלו אלא דבשתי אמות על ד' הוי ספקא דדינא ולחומרא ובשתי אמות על ב' אסור ליטלו מה"ד ותמהני על הרב מרדו"ך שלא ביאר זה אלא השוה מדותיו וכתב בסו"ד וגם משום דלשנויא קמא יהיו בשניהם לחומרא דבקב בד"א וכו' ובחצי קב בב' אמות דלא נפשטה האבעיא וק"ל דאסור לקחתו וכמש"ר הוה נמי חומרתו דאפי' בב' אמות על ד' אסור להמוצאו לקחתו עכ"ל. דהי"ל לבאר שיש חילוק ביניהם דזה משום חומרא וזה מן הדין הגמור וכמ"ש ונ"מ דאם הוא משום ספקא דדינא בעל השדה אינו יכול להוציא ממנו דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם הוא מן הדין הגמור יכול בעל השדה להוציא' ממנו בדין. וגם שדברי הרב בעצמם הם משוללי הבנה דמהו זה שכתב וגם משום דלשנויא, קמא יהיו בשניהם לחומרא דבקב בד"א הוא של המוצאו והו"ל לחומרא דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד' על ד' ובחצי קב אמות דלא נפשטה האבעיא וכו' ? דמה חומרא היא זו בקב בד"א דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד' על ד' ? ואלא מאי היתכן לומר דאפי' אם לא יהיה מפוזר אלא בד' אמות על שתים אוי בד"א על חצי אמה או רביע אמה או טפח או חצי טפח יהיה שלו אם כן מה הועיל ר'