בקע לגולגלת (ש"ס) לו

וכן בעובדא קמא וכו' זהו מה שחדש הרא"ש על דברי הש"ס דאף דהש"ס קאמר יהיב ליה חמשה דמשמע חמשה מדות ממש זהו אם ירצה המלוה אבל הרשות בידו ליתן לו דמיהם שהוא דינר ורביע וישארו בידו החמש מדות שהמקח קיים אף שנעשה באיסור וכל עיקר סמיכתו של הרא"ש ז"ל בהאי דינא הוא מההיא דגלימא דטעמא דצריך להחזיר הגלימא בעצמה הוא משום דלא לימרו דמכסי בגלימא דרביתא ואי לאו האי טעמא אין חיוב על המלוה להחזירה ללוה אלא יחזיר לו הרבית שלקח ממנו והמכר שמכר לו הגלימא בדמי הרבית הוא קיים אף שנעשה באיסור אף בחטים שמכר לו המכר קיים ויתן לו דמיהם וגם בשכירות ששכר לו בדמי הרבית הוא קיים זוהי כוונת הרא"ש בלי ספק, והרב מש"ל ז"ל הלך בשיטתו של הרב בג"ת ז"ל והטריח עצמו לתרץ הקושיות שהקשה על הרא"ש ז"ל ואנא אמינא דאף אם ירצה הרב מש"ל ז"ל להביא ראיות לדינו של הרא"ש דהמקח קיים אף שנעשה באיסור מההיא דיהיב ליה חמשה ומההיא דשכירות מכח ההכרחיות שהכריח הוי שוברו בצדו מכח דברי הרא"ש בעצמם שהרי השלש הלכות הנז' הם כתובים בש"ס הראשונה היא ההיא דיהיב ליה חמשה והאחרונה היא ההיא דשכירות ואי איתא דיש ראיה מהם למה הרא"ש הניח ההלכה הראשונה שהיא ההיא דיהיב ליה חמשה והלך לו אל האמצעית שהיא ההיא דגלימא אלא ודאי שאין ראיה ממנה ולפיכך הוצרך הרא"ש ז"ל להביא ראיה לדינו מההיא דגלימא. סו"ד בשופי יכילנא למימר ששני גדולי החכמים שגו בדברי הרא"ש כשגגה היוצאה מלפני השליט ותל"מ

(דף כ"א ע"א) מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי אפקר להו בציר מהכי טרח וחזר אתי ושקיל להו ולא מפקר להו בעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בד' אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בב' אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בב' אמות כיון דלא חשיבו מפקר להו קביים בשמונה אמות מהו קב בר"א טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבו לא מפקר להו קב שומשמין וכו' קב תמרי וכו' מאי תיקו. עכ"ל הש"ס. האי ארבע אמות ושתי אמות ושמנה אמות דקאמר הש"ס סתמם כפירושם כמו בכל התורה כולה שהם ארבע אמות על ארבע אמות ושתי אמות על שתי אמות ושמנה אמות על שמנה אמות וכן מצאתי הדבר מפורש בהרא"ש שכתב וז"ל בעי רב ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות דזוטר בממון וזוטר בטורח קביים בח' אמות על ח' אמות דנפיש בממון ונפיש בטורח וכו' עכ"ל הרי דהרא"ש מפרש האי שתי אמות והאי ח' אמות הוא שתי אמות על ב' אמות וח' אמות על ח' אמות אבל בד' אמות לא הוצרך הרא"ש לפרש לפי שד"א המוזכרים בכ"מ סתמם כפירושם שהם ד"א על ד"א כמו ד"א של אדם קונות לו וכיוצא וא"כ גם הריב"א ז"ל לא ילך אלא בשיטתו כדרכו בכ"מ שהולך בשיטת אביו ז"ל והנה הריב"א ז"ל כתב בסי' ר"ס וז"ל המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהם אבל אם הקב מפוזר בפחות מד"א או יותר על קב בד"א לא יגע בהם שיבאו בעליהם ויטלום וחצי קב חטין מפוזר בשתי אמות או קביים בשמנה אמות או קב שומשמין וכו' מבעיא אם שרי ליטלן או לא ולא אפשיטא ואסירי עכ"ל. מוכרחים אנו לומר דהאי בשתי אמות ושמנה אמות דכתב הטור הוא שתי אמות על שתי אמות ושמונה אמות על שמונה אמות ולא הוצרך לפרש דסתמו כפירושו ועוד שהרי הרא"ש כתב כן בפירוש והוא הולך בשיטתו לעולם. והגאון מרדו"ך ז"ל כתב בדרישתו וז"ל המוצא במקום הגורן כו' קב חטין מפוזר בד' אמות על ד"א כו' מש"כ מפוזר בד' על ד' ליתא בגמ' גם לא ברי"ף ורמב"ם אבל רבינו למדו מהתו' שכתבו ז"ל חצי קב בב' אמות מהו תימא הלא בקב בד"א הוה נמי חצי קב בב' אמות ומאי קמבעיא ליה דאם נאמר דטרח איניש על חצי קב בב' אמות לא הוה אמרינן דקב בד' הוה יאוש כולו (ופשוט דהאי קושיא של תו' אינו אלא על חצי קב בב' אמות אבל מה שמבעיא להגמ' בב' קבין בח' אמות לק"מ