בקע לגולגלת (ש"ס) לה

בעובדא דשכירות מכאן פסק רב האי גאון ז"ל בתשובה היכא דאיכא איסורא בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר שער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכל דברי הרא"ש הללו הם דברים פשוטים ואין מי שיטעה בכוונתם דהכוונה היא דהרא"ש הכריח מההיא דגלימא דמפקינן מניה גלימא משום דלא לימא קא מכסי בגלימא דרביתא משמע דאי לאו האי טעמא לא מפקינן הגלימא מן המלוה אלא תשאר בידו שהמכר שמכרה לו הלוה ברבית שהיה חייב לו הוא קיים ולא מפקינן מהמלוה אלא דרבית במעות בעין והטלית שמכר לו הלוה ברבית תשאר בידו אף שהמקח היה באיסור וסיים הרא"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה חמשא וכן בעובדא דשכירות כלומר יוצא לנו, הדין בעובדא קמא דאמר רבא בההיא דהוה מסיק רבינא בחבריה ואזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא ויהיב ליה איהו חמשא דאמר רבא חמשא מפקינן מניה יוצא לנו הדין דאינו ממש מפקינן מניה דהמלוה חמשא גריוי דחטי אלא המלוה יתן לו דמיהם שהוא דינר ורביע וישארו בידו החמש מדות של חטים שהמקח קיים אף שנעשה באיסור וכן בעובדא דשכירות כלומר דהשכירות ששכר לו הלוה חצרו בתריסר והלוה לא היה חייב לו כי אם עשרה של רבית השכירות הוא קיים אף שנעשה באיסור ואף אם המלוה עדין לא נכנס בחצר בעל כרחו יכנס ויפרע ללוה תריסר שהשכירות הוא יקיים או אם כבר דר בה יפרע לו תריסר כמו ששכרה לו. וכל הדברים הללו הם דברים פשוטים ולא כתבתי אותם אלא לפי שראיתי לשני גדולי עולם שיצאה מלפניהם שגגה כשגגה היוצאה מלפני השליט והוא זה. כתב הרב מש"ל ז"ל בפרק שמיני מהלכות מלוה ולוה בתחלת הפרק וז"ל. מי שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו חמש מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו חמש מדות ומיהו אם הוא רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע"פ שנעשה באיסור כ"כ הרא"ש והכריח מדאמרינן גלימא מפקינן דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' וכן בעובדא דשכירות והרב בג"ת בח"ב סי' י"ב הקשה על ראיות הרא"ש הללו דאי מעובדא דגלימא אימא דאתא לאשמועינן וכו' (קושיא זו איני מעתיק אותה ויעיין המעיין בספר מש"ל כי הם דברים שניתנו ליכתב) עוד הקשה הרב בעל ג"ת על מ"ש הרא"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' דמנ"ל דשוה ה' קאמר דילמא ה' ממש מפני כו' ונראה דהכרח הרא"ש הוא מדאמרינן ה' מפקינן דבתורת רביתא אתא לידיה דמשמע דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי ד' מפקינן מניה וכאביי וא"א בשלמא דמקח שנעשה באיסור המקח קיים תינח דאי לאו טעמא דברבית אתא לידיה ד' דוקא מפקינן מניה משום דאידך אוזולי אוזיל גביה ואותו המקח קיים הוא אלא אי אמרת דמקח שנעשה באיסור הוא בטל למה לי טעמא דברבית אתא לידיה בלאו הכי פשיטא דה' מפקינן דאע"ג דמעיקרא אוזיל גביה כיון שאותה הפסיקא היא בטלה לגמרי נמצא שאין כאן מקח ולא מוזיל גביה והמלוה חייב ללוה ה' מדות של חטים שלקח ממנו בלא שום קנין דחלוקה זו דאוזיל גביה לא שייך אלא אי אמרינן דהמקח הוא קיים אבל אם אין כאן מקח מה שייך מוזיל גביה כיון דלא זכה הלוקח במקח אלא ודאי מדאצטריך רבא לטעמא דברבית אתא לידיה משמע דהמקח קיים והכרח זה הוי דומיא דהכרח דעובדא דגלימא וכן עובדא דשכירות אי לאו משום דקי"ל דהמקח קיים ואפי' אם לא דר בו עדין היה דר בו לא היה חייב המלוה תריסר אע"פ שמתחלה נתרצה בתריסר שכיון שאותה הספיקא היא בטלה מחמת האיסור הרי זה כאל דר בחצר חבירו בלא קציצה שאינו משלם אלא מה, ששוה. עכ"ל הרב אנא הוא מש"ל ז"ל. הרי שלך לפניך שני גדולי החכמים הרב בעל ג"ת והרב מש"ל ז"ל שגו ברואה וכשאמרו ראשונים כמלאכים לא אמרו ראשונים מלאכים ממש אלא כמלאכים האמנם היו בסוג אנוש העלול לשכחה ולטעות שהרב בעל ג"ת הבין מ"ש הרא"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה חמשה וכן בעובדא דשכירות שהרא"ש מביא ראיה לדינו שהמקח קיים אף שנעשה באיסור והקשה עליו דמנ"ל דשוה ה' קאמר דילמא ה' ממש קאמר שיחזיר לו המלוה החמש מדות בעונם לפי שנתבטל המקח כיון. שנעשה באיסור ולא ירד לסוף דעת הרא"ש שמה שכתב