בקע לגולגלת (ש"ס) כו

לפי מחשבת עלי עשתה שלא כהוגן ולפיכך גנה אותה בשכרות ובזה מדוקדקים דברי התוס' שלא היה לה לשתות ולכך וכו' ודו"ק

שם. א"ר אבהו א"ר יוחנן מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת אמרה להם כך תפסקו לבנותיכם תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן. ובדף ס"ו ע"ב. מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום אמרה להם כך תפסקו לבנותיכם וענו אחריה אמן. ופירש"י שפסקו לה חכמים שמת בעלה ובאת לב"ד לפסוק לה צרכיה מנכסיו. והתוס' כתבו וז"ל. וענו אחריה אמן למעלה לא ענו אחריה שלא היה בעלה חי אבל כאן שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים שיפסקו לה עכ"ל. הרי שרש"י והתוס' חולקים במציאות שרש"י כתב שמת בעלה והתוס' כתבו שהיה חי. ונדחקתי בדברי התוס' הללו שנראה מדבריהם דפשיטא להו שהיה בעלה חי ומהיכא פשיטא להו דבשלמא במעשה הראשון שכתבו בפשיטות שלא היה בעלה חי הוא ש"ס ערוך תנא שומרת יבם היתה אלא הכא דפשיטא להו שהיה חי מנא להו ואפשר שט"ס נפל בספרים ובמקום אבל כאן שהיה חי צ"ל אבל כאן היה חי וזהו שחדשו התוס' לעשות חילוק בין ההיא דהכא לההיא דלעיל דלמה בההיא דלעיל לא ענו והאי דהכא ענו ותירצו שנוכל לומר שהיה חי בעלה ולכך ענו. ולפי פירוש רש"י שגם בהאי דהכא פירש שמת בעלה נ"ל לתרץ שדוקא בההיא דלעיל נמנעו מלענות אחריה אמן לפי שהיתה שומרת יבם והוא שלא כפי חק הטבע דרובא דעלמא מניחים בנים אחריהם וכמו שמתפללים דייני החליצה יה"ר שלא תבאנה בנות ישראל לידי כך ולפיכך אף שבת נקדימון לא נתכוונה לקלל לחכמים שיהיו בנותיהם שומרות יבם וקללתה היתה לפי שנראה לה שמה שפסקו לה היה דבר מועט וקללה אותם שכך יפסקו בעלי בנותיהם לבנותיהם ועודם הבעלים בחיים וכמ"ש בפ' מציאת האשה פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה וכו' החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה וכו' והיה מן הראוי שיענו אחריה אמן לפי שמה שפסקו לה סאתיים יין לציקי קדרה מע"ש לע"ש היה דבר גדול מ"מ לפי שהיתה שומרת יבם הקפידו שלא לענות אמן שחששו פן יזדמן שם השטן או איזה מקטרג ויפתור דבריה לרעה אבל במעשה השני שלא היתה שומרת יבם אלא שמת בעלה כדרך כל הארץ וקללתה ג"כ לא היתה שיתאלמנו בנותיהם אלא שיפסקו להם בעליהם בחיים לפיכך לא הקפידו וענו אחריה אמן לפי שמה שפסקו לה ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום אף שהיה קטון בעיניה הוא דבר גדול בעיני הכל. ומה שדחקו לרש"י לפרש שמת בעלה ולא פירש כמו התוס' שהיה חי בעלה הוא שאם היה חי למה הוצרכו החכמים לפסוק הלא הבעל הוא שפוסק והתוס' תירצו זה שבעלה הטיל על החכמים שיפסקו לה וכמ"ש מהרש"א ולא ניחא להו לפרש שמת בעלה דא"כ לא היו עונין אחריה אמן ולא ניחא להו בחילוק שכתבנו כיון דסוף סוף היתה אלמנה. ונוכל לומר ג"כ שמה שהכריחם לתוס' לומר שהיה בעלה חי לפי שמעשה זה הביאו הש"ס בפ' מציאת האשה דאיירי בפסיקת הבעל לאשתו כשנושא אותה ולפיכך כתבו בפשיטות אבל כאן שהיה חי מדהביאו הש"ס בפרק זה ולא נצטרך לומר מה שכתבנו לעיל ודו"ק

בההיא דהרא"ש שהבאתי לעיל ממס' כתובות דף ס"ט אמר אמימר בת יורשת הויא וכו' והשתא דאמרת ב"ח הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למגבא בבינונית וכו' וכתב שם הרא"ש וה"ה לגבות מן הראוי וכו' והביא דברי הרא"ש הללו בב"י בסי' קי"ג. וראה זה חדש מצאתי באיזה הגהות הכתובים בשפולי היריעה ונקראים הגהות מהרל"ח שעל מ"ש הרא"ש וה"ה לגבות מן הראוי כתוב בהגהות הנז' משם הרב כנה"ג וז"ל. מלשון זה נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דב"ח גובה מן הראוי וז"א שבפירוש כתב הרא"ש בפ' יש בכור שהב"ח אינו נוטל בראוי גם בטח"מ סי' ק"ד כתב שאין ב"ח נוטל בראוי ואפשר לומר שכוונת הרא"ש וטור לומר כיון דאמרו בגמ' דהויא כב"ח דאחי נ"מ שגובה מן הראוי שאם היתה ב"ח דאביה לא היתה נוטלת דומיא דב"ח שלהיותו ב"ח מאביהם אינו נוטל בראוי אבל זאת הבת שהיא ב"ח דאחי נוטלת מנכסי זקנה דלגבי יתומים אינו ראוי (כה"ג) עכ"ל. ותיוהא קא חזינא ותמיהא גדולה על הרב כמו הרב כנה"ג ז"ל שפלט קולמוסו דברים הללו