בקע לגולגלת (ש"ס) יח

כל זה לפי שמצאתי להרב הגדול מהר"ר חיד"א ז"ל בספרו הבהיר מחב"ר אור"ח סי' ג' אות ג' שהבין שהקפדת ר"א על ר"ס היתה על שנתן לו רשות ליכנס בעודנו שם והבין שמ"ש הש"ס למימרא דלא מיבעי ליה למיעל הוא לומר שאיך ר"ס נתן רשות לר"א ליכנס וז"ל הרב חיד"א ז"ל שם. ירא צנוע פ"ק דתמיד דף כ"ז אמרינן ר"ס הוה יתיב בבה"ך אתא ר"א נחר ליה א"ל ליעול מר בתר דנפיק א"ל ר"א ע"כ לא סלקת וכו' לא"ה תנן מצאו נעול וכו' למימרא דלא מבע"ל למיעל ור"ס סבר וכו' ולפי הך נוסחא דקמן משמע דהקפידא היא איך ר"ס אמר ליעול מר ולא מבעי ליה למיעל וגם דברי המפרש יש לפותרם כך והא דקאמר לא"ה תנן נראה דהם דברי הש"ס דפריך ומשני ור"ס סבר ואין לפרש דר"א אמר לר"ס לא"ה תנן דא"כ היל"ל מה שהשיבו ר"ס דבשלמא למאי דא"ל ע"כ לא סליקת לשעיר לא השיב דלא חש שכבר הבין דר"א סבר דבשום אופן לא הול"ל ליעול אבל אם היה מקשה לו ממתניתין הו"ל להשיב. עכ"ל מחב"ר ז"ל. הרי שהבין הרב ז"ל שהקפידא של ר"א על ר"ס היתה מפני שנתן לו רשות ליכנס והוא עדין בבה"ך וזהו דבר שאין השכל מקבלו ועוד שרש"י ז"ל שפתיו ברור מללו שהקפידא היתה על שספר בבה"ך וגם המפרש בירורים הדברים כשמלה שכך פירש. ומ"ש הרב ז"ל וגם דברי המפרש יש לפותרם כך אחר המח"ר אין זה אלא מעייל פילא בקופא דמחטא אם לא שנאמר שהיה איזה פירוש אחר ביד הרב ז"ל מה שאינו בידינו וצ"ע: מסכת

שבת

(דף י"ד ע"א) בתוס' ד"ה אף הידים הבאות מחמת ספר מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח"ך על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים לבסוף גזרו כדאמר לקמן א"כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזרה דספר לגזרה דסתם ידים גזרו עליהם וא"כ הוה טפי מי"ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזר אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא משמע כן ועוד דלא יתכן שגזרו על הידים ועדין ספר עצמו לא היה פוסל את התרומה. עכ"ל

נ"ל אני הצעיר ליישב קושיית התוס' במאי דהקשה הש"ס הי גזור ברישא אילימא הא (דסתם ידים) גזור ברישא כיון דהך גזור ברישא הא (דידים הבאות מחמת ספר) תו למה לי אלא הך (דידים הבאות מחמת ספר) גזור ברישא והדר גזור בכולהו. הרי לפניך שאם היו גוזרין מתחלה על כולהו ידים לא היו צריכים לגזור עוד על הידים הבאות מחמת ספר והוו בכלל סתם ידים ואף שהיו יכולים לגזור עליהם סמוך לנטילתם שעדין לא הסיח דעתו משום דר' פרנך כבר כתבו התוס' בד"ה כיון שאם היו גוזרין מתחלה על כולהו ידים לא היו גוזרים על הידים הבאות מחמת ספר אפילו סמוך לנטילה דמלתא דלא שכיחא היא שיגע בספר מיד אחר נטילה ע"ש והענין כך היה שכשנתקבצו החכמים והתחילו לעיין בענינים הצריכים תיקון בא לדעתם מתחלה שראוי לגזור על הידים שנגעו בספר שיהיו פוסלים את התרומה משום דר' פרנך האוחז ס"ת ערום נקבר ערום כדי שיהיו נזהרים העם ולא יגעו בספר בלי מטפחות כדי שלא יפסלו תרומותיהם ואח"ך כשעיינו יותר ראו שראוי לגזור על כל הידים שיפסל את התרומה מפני שהידים עסקניות הם ונוגעים בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכלה אבל אם היה בא לדעתם מתחלה על כל סתם ידים לא היו גוזרים עוד על הידים הבאות מחמת ספר דהוו בכלל סתם ידים וא"כ הך גזרה דידים הבאות מחמת ספר וגזרה דסתם ידים לא היו ראוים להיות אלא גזרה אחת ואף שעכשיו שגזרו מתחלה על ידים הבאות מחמת ספר ואח"ך על סתם ידים הוו כשתי גזרות דידים הבאות מחמת ספר פוסלים את התרומה אפילו סמוך לנטילה שלא הסיח דעתו ובכולהו ידים אינם פוסלים את התרומה סמוך לנטילתם אם לא הסיח דעתו כמ"ש התוס' בד"ה כיון הנז' אבל עכ"פ לפי האמת היו ראוים להיות גזרה אחת וכלהו חדא גזרה נינהו ולא הוו אלא י"ח דבר ולא טפי מי"ח וזה נ"ל שהוא תירוץ פשוט עד שאני תמה על התוס' למה הניחו הדבר בקושייא וצ"ע

(דף ל"ד ע"א) ג' דברים צריך אדם וכו' ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי וכו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וכו'. ובש"ס הא גופה קשייא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה עם חשכה אין ספק חשכה ספק אין חשכה לא והדר תני ספק חשכה