בקע לגולגלת (ליקוטים) קלו

בנ"ד דהגם דכשאין רוח מצויה לבא מג'יבראלטאר אין יכול לבא באותו יום מ"מ כיון שיש במציאות כשיש רוח טוב להביא הספינה יכול לבא בי ביום מונה עמהם ומה גם בימים האלה שיש ואפוריס אם יזדמן ואפור יכול לבא בו ביום ואין הרוח מעכב. עכ"ל

ולא ידענא למה נסתפק הרב בדרך ים יותר מדרך יבשה ומי זה אמר שחז"ל דברו בדרך יבשה ולא בדרך ים והלא שקולים הם שדרך ים מג'יבראלטאר לטיטואן הוא שלשה או ארבעה שעות אם אין עיכוב מחמת הרוח וכיוצא ומטאנג'ה לטיטואן הוא דרך יום אם אין עיכוב מחמת תגבורת הנהרות וכיוצא ולמה פשוט לו בהא יותר מאידך ואם יש סברא לחלק ביניהם א"כ מאי מייתי מיבשה לים דנימא דדוקא ביבשה הוא אף אם עכבוהו קרנות ותגבורת גשמים העיכוב כמאן דליתיה אבל בים לא. וסוף סוף לא פירש לנו הרב הספק שיש לו בדרך ים יותר מדרך יבשה

שוב כתב הרב ז"ל וז"ל ובספר לקח טוב הביא דברי הריטב"א בחידושיו וז"ל ת"ר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם פירוש שהיה במקום קרוב בשעת קבורה ופירשו הגאונים ז"ל שהוא מהלך עשרה פרסאות דהוא סוגייה בינונית דחד יומא וכדאיתא בפסח ב' דכיון שכן הרי הוא כאילו עמהם וכו' ע"כ הרי שלא הזכיר בדבריו כיון דאי שמע כמו רש"י ז"ל שהשמיטו לומר דלאו דוקא והעיקר הוא המרחק גם ממ"ש הריטב"א ז"ל וכדאיתא בפסח ב' למדנו שהעיקר הוא המרחק אף אם היה לו אונס שלא היה יכול לבא שהרי בפסח ב' קי"ל דאם שגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת ואמרו בש"ס פסחים דף צ"ד היה עומד לפנים מן המודיעית ואין יכול לכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהיה חייב ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך ע"כ וכתב הרמב"ם וכו' וכו' נמצא דגבי פסח דקי"ל מי שהיה בדרך רחוקה בראשון והזיד בשני פטור כמ"ש הרמב"ם שם אמרינן דמי שהיה מן המודיעית ולפנים שהיה יכול לבא ביום י"ד אף שעכבוהו גמלים וקרונות הו"ל כאלו היה בירושלם ואם הזיד בשני חייב הרי שהכל תלוי במרחק בשיעור הדרך ואף שהיה לו אונס שאין יכול לבא הוה ליה כאלו היה עמהם אוף ה"נ דכוותה והגם שיכול הדוחה לדחות דשאני התם דגלי קרא ובדרך לא היה אי אפשר לומר זה שהרי הריטב"א ז"ל השוה דין האבל לפסח כמ"ש והן לו ירא דהכא בנ"ד שהוא דרך ים יש להסתפק בדין זה הרי כתב הרט"ז בסי' שצ"ז סק"ב דספק אבלות להקל והביא שם וכו' עכ"ל הרב ויאמר יצחק ז"ל. הרי שהרב ז"ל הבין בדברי הריטב"א שכתב וכדאיתא בפסח ב' הוא להשוות דין האבל לפסח ב' ועליו בנה יסודו לפשוט ספקו. ואחר המח"ר מכבוד תורתו הנפלאה לא דקדק כל הצורך שהריטב"א ז"ל מעולם לא נכנס בספק זה עד שנאמר עליו שהביא ראיה מפסח ב' ומ"ש הריטב"א ז"ל וכדאיתא בפסח ב' כוונתו פשוטה דקאי על מ"ש ופירשו הגאונים שהוא מהלך עשרה פרסאות דהוא סוגייא בינונית דחד יומא (וכדאיתא בפסח ב') ועלה כתב וכדאיתא בפסח ב' רצונו לומר דהאי עניינא שמהלך בינוני דחד יומא איתיה בפסח ב' כלומר פרק מי שהיה טמא דאיירי בדיני פסח ב' שהפרקים הראשונים של מסכת פסחים מדברים בדיני פסח א' וזה הפרק מדבר בפסח ב' והראשונים קראו לפרק זה פסח ב' על שם עניינו ולא ע"ש התחלתו כשאר פרקים משום לישנא מעלייא כדי שלא יאמרו מי שהיה טמא לשון מגונה וענין זה הסוגייא בינונית וכו' מקורו הוא בפרק הנז' וכמדומה לי שלא בא בשום מקום אחר בש"ס ולמדתי זה מן המראה מקום של הש"ס שענין זה בא באותו פרק בדף צ"ג ובדף צ"ד ובדף צ"ג רשם המ"מ לקמן צ"ד. ובדף צ"ד רשם לעיל צ"ג. ובשני הדפים לא רשם עוד שום מקום אחר בש"ס משמע שלא נמצא ענין זה בכל הש"ס אלא בפרק הנז' והרב ויאמר יצחק ז"ל השיא דברי הריטב"א ז"ל לכוונה אחרת אשר לא עלתה על דעת הריטב"א ז"ל ועליה בנה יסודו ודו"ק בכל זה

ראיתי בספר ויאמר יצחק לכמהריב"ו זלה"ה דבר מתמיה לפענ"ד ולא אחשוך עטי מלכותבו והוא בחח"מ סי' קמ"ט וסימן זה עשה ממנו הרב ז"ל שלשה פסקים. והשאלה היתה ברו"ש שהי"ל שותפות בנ"מ עסק מו"מ וראובן הטיל לכיס השותפות כו"ך וכו' ושטר השותפות היה מכת"י ראובן בזה"ל אני החותם למטה קבלתי מאת פ' כו"ך וכנגדם אני מניח כו"ך ונשתתפנו שו"ג מהיום ועד זמן כו"ך והכל הוא בידי וברשותי לעשות בהם מו"מ ובנאמ"ג וכו' ואחר עבור זמן מה חדשו כת"י אחר בשותפות אחרת מכת"י ראובן