בית א-ל א צט

הוא א"ש דהא כבר כתבתי דהוי ס"ס דהא בכל מילי בעי שומא רק בשיראי שהאשה מחמדת להן לא בעי שומא כדפסק הרמב"ם וא"כ אפילו ש"פ במדי הוי רק ספק קידושין דודאי לא עדיף לדידן שאר מילי מלרב יוסף שיראי דהוי עכ"פ ספק קידושין וא"כ הוי ש"ס אלא חומר' בעלמ' שמא יבוא אחד מאנשי מדי לכאן כו' ולכך הולד כשר והנה כבר כתבתי בשם הגאון מהר"י בספרו בני אהובה דלרבה בכל מילי לא בעי שומא רק אנן פסקינן כרבה בשיראי ולא בשאר דברים ע"ש דמוכח כן מקושיות הלח"מ ע"ש ולפ"ז א"ש דבאמת שמואל ס"ל כרבה לגמרי דלא בעי שומא אפילו בשאר דברים ושפיר אמר מקודשת שמא ש"פ במדי דהוי ספק גמור אבל לדידן דפסקינן בשאר דברים כרב יוסף דהוי ספק קידושין א"כ הוי ס"ס ורק חומר' בעלמ' מחשש שמא יבוא אחד ממדי לכאן לכך הולד כשר וז"ב ולפ"ז אתי שפיר דאמר ולא משום דס"ל כשמואל היינו דהוא ספק גמור דלא בעי שומא כלל דאז הוי הולד פסול אלא דס"ל כאביי ורבא והיינו דגם הם ס"ל להלכה דבכל מילי בעי שומא אלא דס"ל כאביי ורבא ואסרי לה משום העדים אבל לדידן שפיר פסק הרמ"ה ודו"ק

והנה הרמ"ה כתב דאם עתה ש"פ אזלינן בתר השתא וכן להיפך והחלקת מחוקק כ' דש"ס ערוך הוא והיינו עובדא דרב שימי בר חייא ע"ש ונראה לפמ"ש דמה בכך דאית בה ש"פ הא לא שיימוה וכבר הרגישו בזה התוס' דף ח' וכתבו דזה דלא כרב יוסף וכבר כתבתי בשם ס' בני אהובה דרבה ס"ל דכל מידי א"צ שומא ואנן קיי"ל כוותי' רק בשיראי דאשה מחמדתן אבל בשאר דברים קיי"ל כרב יוסף דבעי שומא והה"מ כתב דאף לרב יוסף הוא מקודשת משעת שומא והמקנה כתב דאף לרב יוסף הוי עכ"פ ספק קידושין וע' בית יוסף שכתב על הרמ"ה ויש להקשות דכי לית בה ש"פ ליחוש שמא בשעת קידושין היה בו ש"פ ותירץ דהעמד אשה בחזקת פנויה ע"ש ולפ"ז גם לענין הא דליכא שומא דהוי ספק קידושין י"ל דאוקמי אחזקת פנויה ואמנם כיון דמשעת שומא ודאי הוא מקודשת א"כ ליכא חזקת פנויה כמ"ש תוס' בקידושין גבי קידשה אביה בבקר ע"ש ושפיר הוי ספק קידושין משעת קידושין וא"כ מרב שימי אין ראיה דרב שימי ס"ל כרבה דלא בעי שומא ואנן דקיי"ל כרב יוסף צריך הרמ"ה להשמיענו ודו"ק והנה לקמן בדף מ"ז מייתי ברייתא קדשה בשט"ח ר"מ אמר אינה מקודשת ור"ע אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר כו' וקאמר דמיירי בשטר שאין עליו עדים דר"מ ס"ל ע"ח כרתי ור"א אומר ע"מ כרתי וחכמי' מספקא להו אי כר"מ אי כר"א ולכך ס"ל שמין את הנייר כו' ע"ש דזה לשון מיותר וע' מפרשים ולפמ"ש י"ל דהא הקשו תוס' מה מועיל דשמין את הנייר הא לא הוי שומא בשעת קידושין ואמנם ההפלאה כתב דעכ"פ ספק קידושין הוי וכיון דיש תרי ספקי שמא ע"מ כרתי ומקודשת מדין שטר וגם ספק מקודשת מדין כסף הוי ודאי מקודשת

(חדר מט) בדין קידושי

שטר

(א) בירושלמי איתא דשטר קידושין אע"פ שאין בו שוה פרוט' דאל"כ היינו כסף והנה בש"ס גיטין אמר רב חסדא יכילני' למפסל כל גיט' דעלמא דכתיב ונתן ואין נתינה פחות מפרוטה וע' במקנה דכתב לפרש הירושלמי הנ"ל דהוי אמינא למילף קידושין מגיטין מויצאה והיתה דבעינן שוה פרוטה ואמר בירושלמי דאי אפשר לומר כן דהיינו כסף ואמאי כתבה תורה שטר ע"ש. ואמנם י"ל דאינה הוכחה דאף דנימא דבשטר קידושין בעי ש"פ דילפינן מגט דכתיב בי' ונתן מ"מ נ"מ דבכסף בעי שומא דאל"כ לא סמכה דעתה אבל בתורת שטר אף דבעי שוה פרוטה דילפינן מגט דבגט כתיב נתינה ואין נתינה פחות מפרוטה וילפינן קידושין מיני' מ"מ אין ענין לסמכה דעתה דבשלמא בכסף אמרינן אין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה כדאמרינין אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה ובעינן דתסמוך דעתה שהוא ש"פ ולכך בעי שומא אבל כאן דבעי שוה פרוטה מצד גזה"כ דילפינן בהיקש מגט אבל לא בעי סמכה דעתה דהא בגט ג"כ בעי שוה פרוטה לרב חסדא אע"ג דהוא בעל כרחה וא"כ לא בעי שומא וזה ברור לע"ד. ואמנם רב חסדא דס"ל דגט בעי שיהא בו שוה פרוטה והקשה הרב המקנה ז"ל דא"כ נילף קידושי שטר בהיקשא דויצאה והיתה דליבעי ש"פ ותירץ דא"כ היינו כסף ע"ש ולפמ"ש אינה הוכחה דמתורה כסף בעי שומא כמ"ש ואמנם רב חסדא דיתיב וקא מעיין בעובדא דקדיש באבני בורלא אי אית בהן שוה פרוטה והוכיח מזה התוס' והריטב"א דרב חסדא לא בעי שומא וא"כ לשיטתו שפיר יש הוכחה דקידושי שטר לא בעי ש"פ דא"כ היינו כסף וא"ש הלשון יכילנא למפסלינהו לכולהי גיטי כו' ר"ל אני לשיטתי יכילנא למפסל כולהו גיטי דלית בי' ש"פ ודו"ק היטב

והנה העיר הגאון המקנה בכל תנאי שמתנה אם אתן לך מלה תהיי מקודשת לי נימא ג"כ דלא סמכה דעתה שמא לא יתן לה ע"ש דכתב דבזה שהתנה בתנאי שפיר סמכה דעתה דאם לא יתן לה יתבטלו הקידושין ע"ש ולענ"ד י"ל דלא דמי לתנאי דבהתנה אם אתן לך מכה עכ"פ בגוף הקידושין סמכה דעתה ואף דבתנאי לא סמכה דעתה הלא על זה סברה וקבלה דאם יתן תהי' מקודשת ואם לא יתן לא תהי' מקודשת אבל קידשה בשיראי שמקדש אותה בגוף השיראין נמצא דלא סמכה דעתה בגוף הקידושין שמא אינו נותן לה כפי אשר דיבר ודו"ק ובזה יש להבין החילוק בין אם אומר לה התקדשי לה במנה אף דנתן לה דינר אחד הרי זו מקודשת וישלים כמבואר באהע"ז סימן כ"ט סעיף ז' דהוי כמי שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים לך עד מאה דינרים אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי במאה דינרין אלו אינה מקודשת עד שישלים לה עד מאה דינרין דזה הוי כאילו מקדש אותה בכל המאה דינרין והמאה דינרין הם עצמן הקידושין ולא תנאי ולכך יכולין לחזור בהן עד שישלים לה ויתן לה כל המאה דינרין ואם חסר דינר אחד אינה מקודשת ולא מהני שישלים לה אח"כ דלא סמכה דעתה כמ"ש התוס' ודו"ק. ובזה יש להבין דברי התוס' קידושין דף ח' ע"א ד"ה השת' דכתבו וי"ל דמרישא שמעינין זה כיון דבמנה סתם יכולה לחזור בה ולא אמרינן ישלים אלמא לא חלו הקידושין כלל עד שישלים ה"נ כי אמר במנה זו ונמצא חסר לא חלו הקידושין ואף ההשלמה לא מהני שהרי לא סמכה דעתה להשלמתו אלא למנה שמראה לה והרי הוא חסר עכ"ל והוא קצת סתום ולפמ"ש א"ש כיון דבמנה סתם ברישא יכולה לחזור זה וזה וע"כ היינו משום דהוא מקדשה בכל המנה וכל כמה דלא נתן לה כל המנה לא חלו הקידושין ולא הוי כאומר הרי את מקודשת לי בדינר על מנת שאשלים לך מנה מכ"ש במנה זו שהמנה בידו שהוא מקדשה בכל המנה וכיון דכל המנה הן קידושין עצמן ולא תנאי א"כ בחסר דינר תו לא סמכה דעתה בגוף הקידושין עצמן ואינה מקודשת ודו"ק כי כל זה לע"ד ברור ואמת בס"ד

(ב) והנה מה שכתב הלח"מ דכל הראיות של רבי יוסף תן סיוע ללישנא בתרא והתוס' כתבו להפך דללישנא קמא מייתי ראיה וא"ז מהרש"א ביאר דבריהם דהן גרסי איכא דאמרי בכל דהו פליגי ולא גרסי בכל דהו נמי פליגי וכיון דפליגי רק בכל דהו אבל באמר דשוי חמשין גם רבה ס"ל דלא סמכה דעתה א"כ איך מייתי ראיה מברייתא דתני עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי דהא שם צריך ה' סלעים ובזה אפילו רבה מודה וע"כ דללישנא קמא מייתי ראיה דפליגי בחמשין אבל הרמב"ם י"ל דגריס בכל דהו נמי פליגי ושפיר מייתי ראיה גם ללישנא בתרא אבל על כל דהו לא מייתי ראיה כלל וגם י"ל דגם על כל דהו מייתי ראיה דהא בכהן לא בעינן סמכה דעתי' כמ"ש הלח"מ וע"כ משום דבעי קיץ וא"כ אין חילוק בין כל דהו לשוה חמשין וז"ב. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם פסק כלישנא בתרא ופסק כרבה דבין אמר שוי חמשין בין אמר כל דהו מקודשת והא דכתב דבריו רק באמר שוי חמשין היינו לאפוקי מגרסת התוס' דס"ל דרק בכל דהו פליגי כמ"ש מהרש"א אבל באמר שוי חמשין גם רבה ס"ל דאינה מקודשת לכך נקט הרמב"ם אמר שוה חמשים לרבותא וסיים ואין צריך שומא כו' כד' שתסמוך דעתה כו' ודו"ק היטב. ובזה א"ש דלא נקט דין כל דהו ועיין היטב ובחידושי בארתי

(חדר נ') בדין מקדש בפחות

מש"פ

(א) הנה בש"ע אהע"ז סי' ל"ט סעיף ט' כתב המחבר דאם קידשה בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ודאי גט וכתב רמ"א על זה וה"ה לקידושי קטן ובסימן כ"ח סעיף ט"ו דעתו דצריכה גט מספק בקידש בפחות מש"פ ועמד בזה הב"ש ס"ק כ"א ע"ש ודעת הרמב"ם לפי הבנת הרב המגיד דקידש בפחות מש"פ ובעל אח"כ צריכה גט ודאי כמ"ש המחבר ודעת רמ"א בסימן ל"א ע"ש והנה הרב בית שמואל כתב דע"כ מיירי שקידשה בכסף דאם קידשה באוכל או בכלי שהוא פחות מש"פ למה כתב המחבר שם דאם לא בעל אע"פ ששלח סבלונות אח"כ אין חוששין לקידושין הא בלא"ה חוששין שמא ש"פ במקום אחר ע"ש ונראה לע"ד לבאר דעת הרמב"ם בפרק ז' מה' אישות דין כ"ג שכתב וכן המקדש בפחות