בית א-ל א צח

שיגרש אותה פעם שנית מן קידושי פרוטה השניה והיינו דלא יוכל לגרש אותה פעם אחת על ב' הקידושין או לגרש אותה על קידושין השניים טרם שיגרש אותה בראשונה על קידושין הראשונים ודו"ק ואמנם לפמ"ש הרשב"א אח"כ דגם באומר מעכשיו ולאחר שאגרשך יכולין לחזור בהן א"כ שפיר יכול לגרשה על קידושי השניים בטרם יגרשנה על קידושין הראשונים ודו"ק בדברים אלה כי נכונים הם בס"ד. וע' מה שכתב הה"מ ליישב דברי רמב"ם בהלכה ט"ז דדעת הרמב"ם דאם הוכר עוברה אפי' מאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלבל"ע בהוכר עוברה מודה דחשיב כבא לעולם ומקודשת והא דאמר בלישנא בתר' כמאן בשהוכרה עוברה ודברי הכל היינו כראב"י וכרבנן וע' פירש"י ד"ה כמאן דכתב וכראב"י קיי"ל דמשנתו קב ונקי ע"ש וא"כ א"צ לומר דד"ה היינו כראב"י וכרבנן כמ"ש הלח"מ אלא כפירש"י כרבה ורב יוסף ואמנם הלכה כראב"י וכמ"ש הה"מ פרק י"ב מהלכות אלו הלכה א' ע"ש ומה שהקשה הלח"מ מדפסק רבינו בה' מכירה המזכה לעובר לא קנה י"ל דהרמב"ם מספקא לי' אי הלכה כראב"י אף בבריית' או לא ולכך פסק דלא קנה דאוקי ממונא בחזקת מרי' וכמ"ש הרא"ש בב"מ גבי זרק ארנקי אבל בקידושין הוי עכ"פ ספק קידושין ואמנם אם אמר לכשתלד הוי קידושין מעליא דהא אפי' קידשה עתה הוי ספק וכמ"ש הכ"מ הלכה ט"ז

(חדר מז) בדין אי צריך

שומא

(א) בש"ע אהע"ז סי' ל"א סעיף א' סתם וכתב אם שוה פרוטה מקודשת והיינו למפרע משעת נתינה כמ"ש הב"ש ס"ק א' והב"ש חלק שם על הר"ן דדייק מהרמב"ם דבדבר שצריך שומא עכ"פ היא מקודשת משעת השומא והוא כתב דבזה אינה מקודשת כלל אפילו משעת השומא ע"ש והנה הלחם משנה פרק ז' מה' אישות הלכה ח"י האריך להקשות על הה"מ דכתב ג"כ דלרב יוסף עכ"פ הקידושין חלין משעת השומא בקושיות נכוחות והאריך לתרץ דהרמב"ם פסק כלישנ' קמא וללישנא קמא טעמ' משום סמיכת דעתה ולהכי יש חילוק בין שיראי לדבר. אחר עיי"ש היטב כי נעימים דבריו ובאמת כי לדעת הרמב"ם דנראה מדבריו בספר המצות דכסף הוא מדרבנן א"כ אין מקום ללישנ' בתרא לומר מה כסף דקיץ אף כל דקין כמבואר למעיין וע"כ כלישנ' קמא דהכל תלוי בסמיכת דעת האשה ואמנם מה שכתב הלח"מ דבזה א"ש קושית התוס' מהא דשמין את הנייר דהא לרב יוסף צריך שומא וכן הא דקדיש באבני בורלא ולדעת הרמב"ם א"ש דהשומא אחר הקידושין מהני לא הבינותי דהא ללישנ' קמא לא קשה כלל דהא שם לא אמר כמה שוה הנייר וכן כמה שוין אבני בורלא וללישנ' קמא אי אמר בכל דהו לא פליגי וכיון דלא אמר כמה הוא שוה הוי כמו כל דהו כדכתב הלח"מ עצמו ואדרבה מזה סיוע למה דפסק הרמב"ם כלישנ' קמא דלא תיקשי מכל הני ומזה ראיה למ"ש הב"ש דבדבר דצריך שומא אינה מקודשת כלל אפי' משעת השומא דאל"כ אין ראיה מזה ללישנ' קמא ודו"ק היטב וראיתי אח"כ בספר בני אהובה שהרגיש קצת בזה על הלח"מ וע"ש שכתב דרבה באמת בכל מילי אמר דאין צריך שומא רק דהש"ס הכריע להלכה דרק שיראי א"צ שומא ויפה כתב והוא ז"ל הקשה מדברי שמואל דאמר המקדש בתמרה אפי' כור תמרי' בפרוטה מקודשת שמא ש"פ במדי והא לא קיץ ולא סמכה דעתה ואמנם למאי דכתב הלח"מ דאם לא אמר כמה הן שוין הוי כמו אמר בכל דהו א"ש ובזה א"ש דפסק הרמב"ם כלישנ' קמא לקולא דאמר דבכל דהו לא פליגי ואע"ג דלדידן לא נ"מ מ"מ כ"מ לשאר דברים במידי דלא שיראי כמו שהקשה הלח"מ ולפמ"ש אתי שפיר דהוכיח זה מדברי שמואל ודו"ק

(ב) והנה מה שכתב הלח"מ דלמ"ש הה"מ דאפי' רב יוסף לא אמר דהקידושין בטלים אלא דאינן חלין אלא אחר שנישומו א"ש האי דרב שימי בר חייא דיתיב וקא מעיין בה כו' והנה שם איתא גם עובדא דהאי דקדיש באבני בורלא דיתיב רב חסדא וקא משער לה אי אית בה ש"פ דשם מיירי שבא אחר וקידשה כפירש"י וא"כ אפילו אשתכח דאית בה ש"פ מ"מ היא רק מקודשת משעת שומא והרי קידשה אחר כבר בפרוטה ועכצ"ל דהיא מקודשת משעת נתינה למפרע וא"כ ע"כ דלא כרבי יוסף ואמנם לפמ"ש כיון דלא אמר השיוי הוי כמו אמר בכל דהו א"ש ועכ"פ מוכח כלישנ' קמא דבכל דהו לא פליגי ודו"ק והנה המקנה כתב דאפי' רבי יוסף דאמר מידי דקיץ בעינין מודה דהוי קידושי ספק עכ"פ ולכך לא קשה מהא דאמר שמואל המקדש בתמרה כו' ולפ"ז י"ל דהא דשמה רב חסדא אי אית בה ש"פ שפיר אתיא כרב יוסף והא דשמה היינו אי יש בה ש"פ והוי עכ"פ קידושי ספק ופריך והאמר שמואל כו' וא"כ אפי' אין בה ש"פ הוי קידושי ספק ומשני רב חסדא לית לי' דשמואל ואמרה לי' אימי' והא האי יומא דקדשה הוי בי' ש"פ וא"כ ס"ס קידושי ספק הוי אפילו עתה אין בו ש"פ ומשני לאו כל כמינך כו' וא"כ אי עתה לית בה ש"פ אפי' קידושי ספק ליכ'. והנה דעת הר"ן גבי נתן הוא ואמרה היא דספיק' הוי וחיישינין מדרבנן אבל מדאוריית' אוקמי אחזקת פנויה ע"ש ובזה א"ש הא דאמר לאו היינו דר' חנינא כו' ומשני התם גבי שבויה הקילו דמנוולה נפשה גבי שבוי והתוס' כתבו דאית ספרים דלא גרס וזה משום דבלא"ה התם אע"ג דאיכ' עדים שנשבית לא היו יודעין שנטמאה ואינה אסורה מן התורה כו' ולפמ"ש גירסת הספרים נכונה דהא הכא אפילו הי' בו ש"פ הוא רק ספק דהא לא נישומה אז וחיישינין מדרבנן ודמי ממש להאי דשבויה ודו"ק ובזה א"ש מה שהקשו התוס' אמאי לא משני ארב חסדא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ולפמ"ש א"ש דהא מדמדמה רב חסדא הא דעדים בצד אסתן להא דרבי חנינ' ומה מדמה זה לזה הא זה דאוריית' וזה דרבנן כדהקשו התוס' וע"כ דרב חסדא רק לקידושי ספק שיימי' להכי אבני בורלא וכמ"ש וא"כ לא מצי לתרץ הא בקידושי ספק והא בקידושי ודאי דהא רב חסדא לקידושי ספק שיימי' ודו"ק ובזה א"ש עה שהקשה מארן הבית יוסף דאפילו ליכא כעת ש"פ מ"מ דילמ' היה בשעת קידושין שוה פרוטה ולפמ"ש א"ש דאפילו היה אז בשעת קידושין ש"פ לא הי' קידושי ודאי רק קידושי ספק כיון דלא שיימוהו וא"כ הוי ס"ס דהא רב חסדא שמה אחר כמה ימים מדאמרה אימי' הא בהאי יומא הוי בי' ש"פ וגם מדקאמר עדים בצד אסתן ותיאסר אבל רב שימי בר חייא בעובדא דההוא גבר' דקדיש בזוודי דאורחא שמה באותו יום שקידש לא הוי ס"ס ת"ב והריטב"א הקשה לר"ת דס"ל דבאבנים טובות גם רבה מודה דצריך שומא מהא דקדיש באבני בורלא וע"ש שכתב דמיירי בדבר ששומתו ידועה ולפמ"ש בלא"ה לא קשה מידי דעכ"פ קידושי ספק הוי ובזה א"ש דלא משני כאן בקידושי ודאי דהא רב חסדא רק לקדושי ספק שיימה משא"כ לעיל בזוודי דאורחא דבזה ל"צ שומא לרבה שפיר משני ודו"ק היטב

והנה הטור כתב בשם הרמ"ה דאם יש ספק אם היה שוה פרוטה בשעת הקידושין אזלינין בתר השתא אם שוה פרוטה השתא הוי קידושי ודאי וכן להיפך וכתב בחלקת מחוקק דזה ש"ס מפורש והיינו הא דרב שימי בר חייא דאמרינן הא לקידושי ודאי ע"ש ולפמ"ש בעובדא דרב חסדא מוכח להיפך מדלא משני הא לקידושי ודאי כו' דרב חסדא רק לקידושי ספק שיימי' ורב שימי באמת כתבו התוס' דלא אתי כרב יוסף וא"כ עכ"פ אינו גמרא ערוכה אלא דהרמ"ה ס"ל דבכל מילי לא צריכי שומא ולאו דווקא שיראי ולכך סתם וכתב דאזלינין בתר השתא וטובא קמ"ל ודו"ק. והנה הר"ן הביא דעת ר"ת דבאבן טוב אפילו לא אומר ששוה כך צריך שומא ולפ"ז בעובד' דרב שימי דלא מיירי באבן טוב א"ש דל"צ שומא דהא לא אמר ששוה כך אבל רב חסדא דמיירי באבני בורלא לכך הוי רק קידושי ספק כמ"ש ולכך לא משני הא בקידושי ודאי כו' ובזה ג"כ א"ש הרמ"ה ודו"ק

(חדר מח) בדין מקדש באוכל שאין בו

ש"פ

(א) הנה בחידושי העירותי בהא דאמר שמואל שמא שוה פרוטה במדי הא האשה לא ידעה ששוה פרוטה במ"א ולא סמכה דעתה ולא גרע מקדשה באבנים טובות לדעת ר"ת דאפילו לא אמר ששוה כך לא הוי קידושין ומצאתי במקנה שעמד בזה והוכיח מזה דאפי' לרב יוסף דבעי שומא עכ"פ ספק קידושי' הוי עי"ש היטב ולע"ד י"ל הא דאמר בש"ס רב חסדא לא ס"ל האי דשמואל היינו דר"ח ס"ל דבעי שומא וא"כ אין לדברי שמואל קיום דהא בזה ליכא שומא והא דשמה רב חסדא היינו אי ש"פ עתה הוא מקודשת למפרע דבתר השתא אזלינין כמ"ש הרמ"ה ואמרינין גם מעיקרא היה ש"פ ובזה א"ש הא דאמר והא איכא עדים במדה"י דההו' יומא הוי ש"פ והוי כאילו נישום ומשני עדים בצד אסתן ותיאסר והיינו דהא בשעת הקידושין לא שיימוה ועכשיו הא אין בו ש"פ ומדמה לה להא דרבי חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותיאסר והיינו כיון דבשעה דאמרה נשביתי וטהורה אני לא היו עדים שנשבית והיה לה מיגו דלא נשביתי אע"ג דעתה יש עדים שנשבית לא נבטלה המיגו שלה ועיין בסוגיא היטב ותבין ודו"ק

(ב) והנה דעת הרמ"ה הובא בטור דאם ילדה משני ולא גירש הראשון הולד כשר והרב חלקת מחוקק הקשה מהא דאמרינן אשתייר מהאי משפחה ופירשו רבנן מינה ולאו משום דס"ל כשמואל אלא דס"ל כאביי ורבא משמע דאי הוי ס"ל כשמואל א"ש דפירשו מינה ע"ש. והנה הבית יוסף כתב דטעמא דהרמ"ה דהא דשמואל הוא חומרא בעלמא דאולי יש כאן אחד מאנשי מדי כו' ולכן הולד כשר ע"ש ולע"ד אף לדעת הרמב"ם דס"ל דספק גמור