בית א-ל א ק

מש"פ כו' צריכה גט כו' חזקה על אדם מישראל הכשרים שאין עושה בב"ז והרי בידו לעשות עתה בעילת מצוה עכ"ל דמיירי שקידשה בחפץ או באוכל שהוא אינו ש"פ והרמב"ם לטעמי' דס"ל דטעמ' דשמואל שמא הוא ש"פ במדי והוי ספק קידושין ולכך כשבעל אח"כ אמרי' חזקה א"א עושה בב"ז דהא הוא חושש שמא אינו ש"פ במדי ואין כאן קידושין כלל והוי בעילתו בעילת זנות ולכך בודאי בעל אח"כ לשם קידושין וצריכה גט בודאי ולא מספק אבל לדעת הרא"ש והפוסקים דס"ל טעמ' דשמואל שמא יבוא אחד ממדי לכאן והוא רק חשש דרבנן דיאמר דבש"פ אינה מקודשת ע"כ אמרו רבנן שהיא צריכת גט וא"כ עכ"פ הוי קידושי ודאי דרבנן וליכ' בעילת זנות וכמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ג ד"ה בההו' וז"ל ואין כאן בעילת זנות דאיכ' קידושי דרבנן ולכך אף בבעל הוי רק קידושי ספק ולכך בסימן ל"א דכ"כ הרמ"א אמה שכתב המחבר שם והרי המחבר ס"ל בסעיף ג' כהרמב"ם דטעמ' דשמואל שמא ש"פ במדי שפיר כתב דבבעל צריכה גט ודאי אבל לדידן דקיי"ל כהרא"ש והפוסקים דהוא גזרה דרבנן א"כ צריכה רק גט מספק ודו"ק ושבתי וראיתי לשון הרמב"ם שסיים וכתב שהרי בידו לעשותו בעילת מצוה נראה כוונתו שהרי בפרק יו"ד מגירושין חלק על הגאונים דסמכו על החזקה א"א בעילת זנות להצריכה גט ממנו וי"ל דכאן ודאי חזקה טובה הוא שהרי בידו לעשותו בעילת מצוה בקלות בלי הפסד אבל שם לא מבעיא בשפחה דצריך לשחררה ועובר בעשה וגם מפסיד דמי שפחתו ואפי' בבא על הפנויה לא תהיה בעילת מצוה דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובלא שידוכין אבל הכא כבר היו קידושין ושידוכין ודו"ק והנה בש"ס פרק המדיר דף ע"ג אמר אביי ל"ת טעמי' דרב דכיון דכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמי' דרב דא"א עושה בעילת בעילת זנות ופירש"י דנ"מ דאי אחולי אחלי' לתנאי אית לה כתובה אבל אי הטעם דא"א עושה בב"ז אבל בכתובה בתנאו קאי ועתוס' והר"ן מה שכתבו בזה ולפ"ד הרמב"ם בפרק שביעי הלכה כ"ג מה' אישות דהמקדש על תנאי וחזר וביטל תנאו אע"פ שביטלו בינו לבינה בטל התנאי והרי הוא מקודשת סתם וא"כ הנפקא מינה פשוטה דאי הטעם דאחולי אחלי' לתנאי אפי' בינו לבינה מהני וא"צ עדים אבל אי הטעם דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין א"כ צריך שני עדים אבל לדעת הראב"ד דגם מחילת התנאי בעי שני עדים אין כ"מ בין הטעמים ומזה הוכיח הרמב"ם סברתו וז"ב והרב המגיד כתב נועם הרמב"ם שהרי לא הזכירו באותו הסוגיא עדים ואני תמה מאוד שהרי לדעת אביי שהטעם משום דא"א עושה בב"ז ודאי צריך לומר שהיו עדים בדבר דהא הטעם הוא דבעיל לשם קידושין ואפשר כוונתו דבשלמא לפי האמת דטעמי' דרב דא"א עושה בעילתו בעילת זנות לא היה הש"ס צריך להזכיר עדים דודאי קידושין בלא עדים לאו כלום הוא אלא לפי הס"ד דהטעם דביטל תנאו ומחיל היה צריך להזכיר שיש עדים בדבר וע"כ כדעת הרמב"ם דא"צ עדים כן י"ל כוונת הה"מ ז"ל. ולכאורה י"ל הנ"מ בין שני הלשונות דאם הטעם דאחולי אחלי' לתנאי א"כ הקידושין חלין למפרע משעת הקידושין אבל לטעם דא"א עושה בב"ז אין הקידושין חלין אלא משעה שכנסה וא"כ אם קידשה אחר קודם שכנסה אסורה לזה ולזה כמ"ש הרשב"א בתשובה וזה י"ל דס"ל להראב"ד ואין להאריך ובילדותי אמרתי לפרש הא דאמר אביי לא תימא כו' דהנה הקדמונים עמדו בהא דחשיב במשנה ע"מ שאין עליך נדרים הא לא הי' תנאי כפול ומשפטי התנאים ולדעת הרמב"ם דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אתי שפיר ולהחולקים קשה ואמרתי דהנה רש"י פירש לקמן דאמר תנא ספוקי מספקא לי' היינו על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית והיינו דהא הש"ס הקשה מ"ש כתובה דלא בעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית ופירש"י ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי אי הכא גנו נמי לא תבעי ופירש"י דהא שמואל לא ס"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז ע"ש וע"ז קאמר דתנא ספוקי מספקא לי' אם סתם אדם אי אפשי לו באשה נדרנית וא"כ א"ש דא"צ תנאי כפול כיון דעכ"פ גילה דעתו דאין חפץ באשה נדרנית א"כ ממילא בטלי להו הקידושין דהא גם בלי התנאי אילו ידענו שהוא מקפיד על אשה נדרנית היו הקידושין בטלים אלא דאנו מסופקין אם הוא מקפיד על זה וכיון דגילה דעתו דמקפיד על זה אף דהתנאי אין בכחו לבטל המעשה לפי שלא נעשה כמשפטי התנאים מ"מ עכ"פ מגלה לנו שהאיש הזה מקפיד על נדרנית וממילא הקידושין בטלים וזה ברור

ואמנם אי אמרינין טעמי' דרב דכיון דכנסה סתם מסתמא אחלי' לתנאי אז אפילו התנה בת"כ לא מהני דהא ראינו שכנסה סתם ומחיל על תנאו אבל אי טעמי' דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ אלולי התנאי היה הקידושין ודאי קידושין רק מחמת דהתנה והא התנאי אינו בדין משפטי התנאים ואינו מועיל ואמנם אם התנה כדין משפטי התנאים היה מועיל וזה הנ"מ בין הני תרי טעמים ודו"ק היטב ובזה יש לפרש מה שפירש"י בד"ה אלא טעמא דרב שכתב דלענין ממונא בתנאי' קאי ותמה הר"ן מה סברא יש בזה וכתב דבעל רק לשם אירוסין וארוסה לית לה כתובה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהא כתבו הפוסקים דלא בעי ת"כ אלא בגיטין וקידושין ולא בדיני ממונות כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' אישות בשם יש גאונים ע"ש וא"כ לענין כתובה לא בעי ת"כ ומשפטי תנאים ובתנאי קאי ודו"ק היטב

והנה התוס' הקשו איך ס"ד דטעמי' דרב משום דאחולי אחליי לתנאו הא כיון דהתנה ע"מ שאין עליך נדרים והיו עליה א"כ בטלו הקידושין ומה מועיל מה שיבטל התנאי וכתבו דאם נימא חופה קונה א"ש ע"ש והנה רב הונא הוא מארי' דשמעתא דחופה קונה והתוס' בב"ב ובע"ז וכמה דוכתי כתבו דמסתמ' רב הונא כרבי' דהוא רב ס"ל ע"ש ובזה א"ש דאמר אביי לא תימא טעמי' דרב דאחולי אחלי' לתנאו ורב לטעמי' דס"ל חופה קונה וא"כ לדידן דקיי"ל חופה אינה קונה לא קיי"ל בהא כרב ואין צריכה גט אלא טעמי' דרב דא"א עושה בב"ז ואפי' לדידן נמי צריכה גט ואפילו נימא דאביי ג"כ ס"ל חופה קונה כדמשמע בקידושין דף ה' דמיישב דברי רב הונא מ"מ נ"מ באלמנה דלא קונה חופה ודו"ק

והנה התוס' כתבו עוד דכוונתו היה דאם ימחול התנאי ולא יקפיד יהיו קידושי' למפרע ע"ש אך זה תלוי בדין ברירה ואולם רב לטעמי' דאית לי' ברירה וא"כ לדידן דקיי"ל בדאוריית' אין ברירה לא היתה צריכה גט או עכ"פ גנו מספק וגם י"ל דלפי דעת הרמב"ם דהוי ספק אם מחל התנאי אם אין ברירה הוי ס"ס אלא טעמ' דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי ודאי קידושין ודו"ק

והנה כתב הרמב"ם לפיכך המקדש על תנאי וכנס או בעל אח"כ סתם ה"ז צריכה גט שמא ביטל התנאי כשכנס או בעל ע"ש לפ"ז אם קידשה אחר צריכה גט משני ג"כ (ולא שיך לומר דא"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין מקודשת לשני דא"א מעיזה כו' דאם קידשה הראשון קידושי ספק לא שייך זה כדכתב המרדכי) ואפילו בעל הראשון א"צ גט ודאי ממנו אלא ספק דשמא סמך על תנאו הראשון וסבר דודאי נתקיים התנאי דאל"כ לא הוי מנסבא לי' כפירש"י להדיא בדף ע"ג ע"א בד"ה דאיכא תנאה ע"ש וזה הוציא מהא דאמר רב כהנא אמר עולא המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה ביד חכמים להוציאה בלא גט כמ"ש הה"מ. ואמנם אביי ודאי ס"ל דרב מצריך גט ודאי דאל"כ מה פריך והא אפלגו בה חדא זימנא הא שם אמר רב אין צריכה גט משני וכאן צריכה גט משני וע"כ דגם כאן אין צריכה גנו משני וז"ב

ואמנם באמת אתי שפיר דבאמת אי היה טעמ' דרב דאחולי אחיל לתנאו היה באמת רק ספק כמ"ש הרמב"ם שמא ביטל תנאו ולא היה קשה מהא דאפלגו בה חדא זימנא אבל לפי דמסיק אביי דטעמי' דרב משום דא"א עושה בב"ז שפיר צריכה גט ודאי וע"ז שפיר פריך והא אפלגו בה חדא זימנא וז"ב והנה על פי דברי רש"י ד"ה דאיכא תנאה הנ"ל יש לפרש הא דאמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים כו' והיינו דאם קידש את רחל על תנאי ואח"כ כנס את לאה סתם שפיר ס"ל לרב דצריכה הימנו גט דליכ' למימר דסמך על זה דודאי לאה אין בה נדרים דאל"כ לא הוי מנסבא לי' דזה אינו דהא עם לאה לא התנה כלל ומנין ידעה שהוא מקפיד על נדרים וע"כ דעל לאה לא קפיד כלל אם יש עליה נדרים דחביבא היא לי' כפירש"י אבל אם קידש רחל על תנאי ואח"כ כנסה סתם מודה רב דא"צ ממנו גט דהא דכנסה סתם הוא מפני שסמך על תנאו הראשון שהתנה עמה וסבר דודאי נתקיים הדבר ואין עליה נדרים דאל"כ לא הוי מנסבא לי' דהא היא ידעה שהוא מקפיד על נדרים וז"ב ובזה אתי לי שפיר מה ששמע רש"י הפירוש בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שקידש את רחל על תנאי ואח"כ נתכוון לכנוס לאה סתם ונמצאת רחל והקשה רש"י ז"ל דא"כ הא לאו לרחל איכוון ואמאי צריכה גט ולע"ד הכי פירושו דהא עכ"פ כנס רחל סתם וחזינין דאינו מקפיד על נדרים עוד וא"כ שפיר צריכה רחל גט מחמת קידושין ראשונים ואף שהיה על תנאי מ"מ הא כתבתי דהתנאי לא מהני שלא היה תנאי כפול כדין משפטי התנאים אלא דכתבתי דכאן מהני התנאי דעכ"פ מגלה לנו דהאיש הזה מקפיד באשה נדרנית וכיון דידענו דהוא מקפיד על נדרנית א"כ אפילו לא אתני כמאן דאתני הוא ע"ש שביארתי זה בביאור ואמנם כשכנס רחל סתם אף שלא נתכוון לרחל מ"מ הרי גילה דעתו שאינו מקפיד על נדרים וא"כ לולא התנאי הראשון היתה מקודשת ודאי ואף דהוא התנה עמה ע"מ שאין עליה נדרים