בית א-ל א צג

אדם נתפס לא בעינן משפטי התנאים ודו"ק

והנה זה ימים תמהתי בהא דאמרינין בשלהי פרק שבועת העדות כי אית לי' לרבי מאיר תנאי כפול באיסורא דאית בי' ממונא וסוטה נמי איסורא דאית בי' ממונא הוא ופירש"י דהיא מפסדת כתובתה והא כתבו התוס' בסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה איש דלפסלה מכתובתה לא צריך קרא דכתובה דרבנן דאפי' רשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ לאו דאורייתא ממש קאמר אלא דאית לה סמך מן התורה כדאמרינין בכתובות דף י"ד מכאן סמכו חז"ל לכתובת אשה מן התורה עכ"ל התוס' וע"כ גם לר' מאיר הוא כן דאף דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ לאו דאורייתא ממש קאמר דאי ר' מאיר ס"ל כתובה דאורייתא ממש והתוס' רק אליבא דרשב"ג כתבו כן א"כ למה הוצרכו לדחוקי דתנא דברייתא דנקט לפוסלה מכתובתה מילתא אגב אורחי' קמ"ל דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה וזה דוחק ואמאי לא אמרו דברייתא אתיא כר' מאיר דס"ל כתובה דאוריית' ממש וזה ברור ובהיות כן קשה מאי קאמר סוטה איסור' דאית בי' ממונא הוא ואמר ר' תנחום חנקי כתיב הא מדאוריית' אין בה ממונא ואין לומר דמיירי שכתב לה כתובה דא"כ אמאי אצריכו התוס' לומר דלאו דוקא נקיט לפוסלה מכתובתה הוי להו למימר דמיירי בכתב לה כתובה וצריך עיון כעת. (ד) והנה הב"ש כתב ליישב סתירת דברי המחבר בסימן י"א דכתב דעידי זנות בעי דו"ח ובסימן טו"ב כתב דעידי מיתה א"צ דו"ח דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ותירץ הב"ש דבעידי זנות ממ"נ ליכ' כתובה דאם היא מותרת לבעלה לא יגרשנה ואם היא אסורה לו היא מפסדת כתובתה ע"ש וקשה לי א"כ אמאי קאמר סוטה איסורא דאית בה ממונא היא הא ממ"נ ליכא כתובה כמ"ש הב"ש וגם הדגול מרבבה הקשה על הב"ש דאכתי יכולה למכור כתובתה בטו"ה ע"ש ולע"ד זה תלוי אי טו"ה ממון או לא ואפשר אף למ"ד טו"ה אינה ממון מ"מ גורם לממון הוי וא"ש דר"מ סבר דסוטה איסורא דאית בי' ממונא הוי דר"מ לטעמי' דס"ל בב"ק דף ע"א ע"ב דגורם לממון כממון דמי ודו"ק וע' מה שהקשה הרב מהר"א בן ששון על דעת הסוברין דא"צ דו"ח לאסור אשה לבעלה מהא דאמרינין בסנהדרין מ"א אשה חבירה דמקטלא היכי משכחת לה הא י"ל לאסרה על בעלה באנו הא לאסרה על בעלה א"צ דו"ח ולהרגה צריך דו"ח וי"ל דהא דסוברין דא"צ דו"ח אף דליכא נ"מ לממון כמ"ש הב"ש דממ"נ ליכא כתובה דאם היא מותרת לא יגרשנה מ"מ ס"ל להפוסקים דנהי דלא נפקא מיני' לדין ממון דלא יגרשנה מ"מ דין כתובה יש כאן דאם ירצה לגרשה יצטרך ליתן לה כתובה ואף דסתם אשה בחזקת שלא יגרשה דרוב אינן מגרשין נשותיהן אם לא מצא בה ערות דבר כמ"ש תוס' בגיטין הא גם לדיני נפשות אין נ"מ בזה"ז דליכא דיני נפשות אלא ענין דיני נפשות יש כאן אם היה נוהג ד"נ ולכך ס"ל דגם לר"מ הוא ד"מ דס"ס דין כתובה יש כאן דהוא חייב לה כתובה ולכך ס"ל דא"צ דו"ח אבל בזמן שהי' נוהג דיני נפשות ודאי יותר דומה לדיני נפשות מלדיני ממונות דר"נ אפשר לצאת אל הפועל ממש משא"כ ד"מ דא"א לצאת אל הפועל ממש דממ"נ אין לה כתובה כל שלא יגרשה ובזה נדחה ראית מהר"א בן ששון ודו"ק

פרק ב' (א) הרב טורי זהב יישב קושית התוס' בקידושין דף ס"ב דהקשו בסוטה אמאי אמר אם לא שכב ברישא הא ה"ל לאו קודם וכתב הט"ז דילמא באמת אמר ברישא אם שכב חנקי דהא בתורה לא כתיב חנקי וי"ל דאמר חנקי ברישא וע"ז כתב דקושית התוס' הוא על הס"ד דלא ידע עדיין מהא דר' תנחום דחנקי כתיב והוי ס"ד דאמר הכהן רק אם לא שכב לחוד ולכך פריך על ר"מ דבעי תנאי כפול והתוס' אזלו בשיטות רש"י ז"ל דרחב"ג לא פליג על ר' מאיר אלא בהא דבעי תנאי כפול אבל שאר משפטי תנאים גם רחב"ג מודה דצריך והקשו תוס' שפיר לפי הה"א בש"ס דלא אמר רק אם לא שכב לחודי' וההן הוא נשמע מכלל הלאו והוי כמו הקדים לאו להן ה"ל לומר אם שכב לחודי' והי' הלאו כשמע מכלל ההן והוי הן קודם ללאו וא"כ אף לרחב"ג קשה ע"ש והנה אף כי דפח"ח מ"מ לע"ד תירוץ הט"ז אינו נכון לפי סברת הר"ן שכתבתי לעיל דטעמא דבעי הן קודם ללאו כדי שלא יסיים בהן דבגמר דבריו אדם נתפס ואמנם זה אם מסיים בהן ממש וכופל ואומר אח"כ ההן אבל לס"ד דלא אמר ההן כלל רק אם לא שכב לחודי' וההן נשמע ממילא לא שייך לומר דבגמר דבריו אדם נתפס דהא לא אמר ההן כלל רק דנשמע ממילא ואיך יהיה המשמעות יותר עיקר ממה שאמר בפיו ממש וז"ב

(ב) והנה הגאון הנ"ל כתב דרחב"ג לא יליף מתנאי דבני גד רק מה שהוא מסתבר ולכך ס"ל דלא בעי כפילת התנאי דאין זה מסתבר שיצרך לכפול תנאו דמכלל הן אתה שומע לאו אבל בשאר משפטי התנאי מודה דזה מילי דסברא ובזה פירש כוונת התוס' דמה שאנו רוצים חשיב הן היינו מצד הסברא וזה לרחב"ג אבל שמואל דס"ל כר"מ דבעי כפילת התנאי והיינו דיליף מתנאי דבני גד אף מה שאינו מצד הסברא לא שייך סברת התוס' וא"ש קושית הט"ז ע"ש דפח"ח וש"י ואמנם ע"פ דרכו י"ב בפשיטות לפמ"ש הר"ן דלכך בעי הן קודם ללאו דאם יסיים בהן נתפוס גמר דבריו ונימא דאף אם לא יתקיים התנאי תתקיים המעשה ד"מ אם אמר הרי את מקודשת אם תתני לי ק' זוז דאז אם יסיים בהן נימא דאף אם לא תתן תהי' מקודשת בהכסף או בשטר שנתן לה וכן בגט ושאר דברים אבל בסוטה שהשקה אותה הכהן אם סיים אם שכב חנקי כדאמר ר' תנחום איך נתפוס סוף דבריו לעיקר ונאמר דאף אם לא שכב איש אותה תיחנק זה ודאי נגד הסברא והשכל ושלא כדין דלמה תמות מה עשתה וכן ודאי אין דעת הכהן המשביע אותה שתמות והיא טהורה דהא אנו עושין כל טצדקי דתודה ולא תשתה כדי שלא תמות דחסה התורה על עוברי רצונו כדאמרינין ריש פרק היה מביא ע"ש ואדרבה אם היה אומר אם שכב ברישא וסיים אם לא שכב הנקי הייתי תופס סוף דבריו דאפילו שכב תינקה כדמצינו דזכות תולה לה וזה ברור בכוונת התוס' מה שכתבו דמה שאנו רוצים חשוב הן כיון דאי אפשר לומר ההפך דאפילו לא שכב תיחנק אבל בההוא דשכ"מ שפיר י"ל דאם יסיים אם מתי יהא גט נתפוס סוף דבריו ואפשר דאפילו יחיה יהי' גט ולכך בעי הן קודם ללאו ודו"ק כי זה ברור מאוד לע"ד ועפ"ז נראה דלא קשה קושית התוס' ד"ה הנקי על פירש"י דפירש דקאי חנקי על קרא דבתרי' ואת כי שטית והקשו הא הוי מעשה קודם לתנאי ולפמ"ש א"ש דהא הטעם דבעי תנאי קודם למעשה דאם מעשה קודם לתנאי אין התנאי בכחו לסתור המעשה הקדום דמשמע סתם בלי תנאי ואמנם בסוטה לא שייך זה דאיך נימא דהתנאי לא יסתור המעשה הקדום דהיינו חנקי דמשמע סתם בכל גווני אפי' היא טהורה דזה ודאי דבר זר ובטל דיאמר לה הכהן חנקי אפי' היא טהורה כמ"ש ואפי' יהיה כוונתו כן אין בדבורו ממש להמית נפשות אשר לא תמתנה וגם סותר למעשיו אשר הטריח אותה כדי שלא תשתה וא"כ ע"כ המעשה צריך להתנאי ולולא התנאי אין המעשה כלום וא"ש ודו"ק היטב

(ג) והנה לעיל כתבתי לפרש הא דבעי תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו דכתב הגאון משנה למלך דלכאורה הם שני הפכים וכתבתי לחלק ע"פ סברת הר"ן בנדרים דף כ"ז דלפי האמת היכא דלא סתרי אהדדי מודה רבי מאיר דתפיס לשון אחרון ע"ש שהסברתי בטוב טעם לדעת דשניהם כאחד טובי' וישרים ואמנם רבא שם בנדרים לא ס"ל חילוק זה ולדידי' עכצ"ל דגזה"כ הוא לרבי מאיר ולא כטעם הר"ן ובזה יתיישב לע"ד דברי רש"י ז"ל בגיטין דף ע"ה דכתב אהא דאמר רבא שם משום דמעשה קודם לתנאי ופירש"י דבין לרבנן בין לר"מ דלא אפלגי רבנן על ר' מאיר אלא בתנאי כפול אבל בשאר משפטי תנאים מודים לו והתוס' הקשו עליו מהא דבבא מציעא דף צ"ד דמשמע דרבנן פליגי על ר' מאיר בכל הד' משפטי תנאים ע"ש וח"ו לחשוב על מאור עינינו הארז בלבנון רש"י ז"ל דנעלם ממנו סוגיא ערוכה ולפמ"ש א"ש דודאי לדידן דטעמא דר"מ משום דבתחלת דבריו אדם נתפס וכמ"ש שפיר י"ל דרבנן לטעמיהו דס"ל בגמר דבריו אדם נתפס ולכך פליגי על ר"מ וס"ל דלא בעי תנאי קודם למעשה וכדאיתא בב"מ דף צ"ד שהביאו התוס' אבל הכא בגיטין רבא הוא דאמר משום דה"ל מעשה קודם לתנאי והוא לא ס"ל חילוק זה בין היכא דסתרי אהדדי או לא ועכצ"ל דלדידי' גזה"כ הוא לר"מ דילפינן מתנאי דבני גד וא"כ מהיכא תיתי נימא דחכמים פליגי עלי' בשאר משפטי תנאים דבשלמא בתנאי כפול פליג ר"ח ב"ג דהוצרך הכתוב לכפלו כפירש"י אבל מה"ת ובאיזה סברו יפלגו על יתר משפטי התנאים ולכך פירש"י דזה אליבא דכולי עלמא ודו"ק

(ד) והנה לעיל הקשיתי על הב"ש שכתב ליישב סתירת דברי המחבר בסימן י"א ובסימן י"ז ע"ש שהקשיתי עליו מהאי דסוף שבועת העדות דאמרינן דסוטה הוי איסורא דאית בה ממונא ע"ש ושוב ראיתי בתוס' גיטין דף ע"ה ע"ב ד"ה לאפוקי דכתבו דסוטה הוי איסורא דאית בה ממונא היינו שאר כסות דמפסדה ולא כפירש"י דמפסדא כתובה לחוד ע"ש ואפשר משום סברת הבית שמואל הנ"ל דכתובה ממ"נ אין לה לכן כתבו דמפסדת שאר וכסות דזה שפיר מפסדת כשיגרשה ובהיותה עמו וטהורה הוא יש לה וזה ברור לכאורה ובזה א"ש מה שדקדק אא"ז מהרש"א ז"ל מה שלא כתבו והא דבעינן כפילות בגיטין כמבואר לקמן אם מתי אם לא מתי ע"ש דנדחק ולפמ"ש א"ש דשם ודאי אית ביה ממונא דהיינו הכתובה כשתתגרש אבל בסוטה ליכא כתובה ממ"נ כמ"ש הבית שמואל ואמנם עכ"פ נדחה סברת הב"ש דהא איכא ממונא שאר וכסות ונראה דבמח"כ אשתמיטתי' להב"ש דברי התוס' דגיטין וכתבתי במ"א ודו"ק: