בית א-ל א פט

הרגישה טהורה ולפ"ז ודאי אזדא לי' דיקדוקו של הרב נו"ב דהכא דוקא בהרגישה מיירי ושם בריש נדה בלא הרגישה מיירי וצ"ע וי"ל בזה תלוי הא דפסק רבינו חננאל דר' יוסי לא מטהר אלא משום נדה אבל משום כתם מטמא והיינו בארגשה דוקא וצ"ע בכל זה וע' מ"ש בסדרי טהרה סימן קפ"ג ס"ק ב' בשם הש"י עוד ראיתי בנו"ב שם סי' ק"א שדיקדק אהא דאמרינין מקור שהזיע כמין שני טיפין טמאה אבל חדא אימא מעלמא אתי והקשה דלשון אימא משמע שהוא רק ספק ואיך מטהרינין מספק ומלשון הרמב"ם משמע שהוא ודאי מן הצדדין וע"ש שנדחק בלשון אימא דקאמר הש"ס ע"ש וע' ר"ן חולין דף נ"ג דכתב דהאי אימר שלמא עבדי הוא ודאי והרשב"א כתב דהוא ספק וי"ל דהרמב"ם פירש גם כאן כהר"ן והנה שם הקשה ממה שכתב הרמב"ם פ"ט מה' מטמאי מו"מ הלכה א' מקור שהזיע טיפה אחת הרי זו טהורה שאינה אלא מחמץ למקור והקשה מהא דקיי"ל אפילו רואה טיפה דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וע"ש שחילק בין הרגישה ובין לא הרגישה ע"ש ואמנם א"ז הב"ח ז"ל כתב דזה באמת רק מחומרא דר"ז דמדינא תלינין בצדדים כמו מקור שהזיע ע"ש אך בר"ן לא משמע כן שכתב דרבותא דטיפת דם כחרדל הוא דבזה אין לחוש לשלש זיבות וכתבתי בזה במ"א ולפ"ד א"ז הב"ח ז"ל א"ש קושית הגאון נו"ב הנ"ל דלבעלה שפיר אסורה אפילו ראתה טיפה אחת משום חומרא דר' זירא שהחמירו על עצמן בנות ישראל אבל הרמב"ם שם בפ"ט ממטמא מו"מ דמיירי שם לטהרות לענין טומאת ערב ולא לענין נדה שפיר כתב דטיפה אחת טהורה דשם לא שייך חומרא דר"א

והנה הסמ"ג כתב דרואה מ"ת מותרת לשני משום ס"ס דשמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות א"כ אפילו רואה ראיה מרובה אמרינין ספק מן הצדדין ולפ"ז בטיפה אחת דאמרינין מעלמא אתי ופירש"י מן הצדדין היינו ודאי מן הצדדין דאל"כ מה בין טיפה אחת לשני טיפות ולפ"ז היה מקום היתר ברואה מ"ת רק טיפה אחת ואין להאריך כי לא להוראה קאתינא ודו"ק

(חדר מא) דין חל ל"ט בעונה הסמוך לוסתה

בשו"ת כנסת יחזקאל התיר בליל טבילה לשמש בעונה סמוך לוסתה והגאון נודע ביהודא הקשה עליו מהא דהראב"ד הביא ראיה דאם קבעה לה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה מהא דלכי והבעלי לו ע"ג הנהר והא הוי עונה סמוך לוסתה דהא בכל שעתא דסלקא מטבילת מצוה חזאי וע"כ דאם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת ומותרת לשמש סמוך לוסתה ע"ש ולפ"ד הכנסת יחזקאל אין ראיה משם דהא בליל טבילה מותר לשמש סמוך לוסתה ע"ש והסדרי טהרה דחה גם הוא דברי הכנסת יחזקאל דמי הכריחה לטבול בעונה הסמוך לוסתה ע"ש ואמנם בהאי דאתיא לקמי' דר' יוחנן לא שייך זה דהא בכל עת דסלקא מטבילת מצוה חזאי והיא מוכרחת לטבול ואם תטבול בזמן אחר ג"כ תראה ומאי אית לה למעבד ושפיר מוכח דלא כהכנסת יחזקאל ואמנם י"ל דהאי סברא מי הכריחה לטבול סמוך לוסתה היינו לדידן דקיי"ל טבילה בזמן לאו מצוה ואפילו למ"ד דהוא מצוה מ"מ בזה"ז דאינה טובלת בזמנה דנשי דידן ספק זבות הן אבל שם דאתיא קמי' דר' יוחנן והוא ס"ל בירושלמי טבילה בזמנה מצוה ובזמן ר' יוחנן לא הי' עוד החומרות שהחמירו אח"כ בנות ישראל של עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים א"כ לא שייך מי הכריחה לטבול סמוך לוסתה וא"ש דאמר לה לכי והבעלי לי ע"ג הנהר ולא חשש לעונה סמוך לוסתה אבל לדידן לא שייך זה וגם הרז"ה התפלא על הראב"ד דשם לא בשעה היה תלוי הוסת אלא במעשה שנכנסה לעיר ע"ש ודבריו נכוחים. והנה בעובדא דרבינא איעסק לי' לברי' בי ר' חנינא אמר לי' סבר מר לכתוב כתובה ליום רביעי ופירש א"ז מהרש"ל דהיינו לקיים תקנת חז"ל בתולה נשאת ליום רביעי אבל רש"י ז"ל מחק הגירסא הזאת וגריס ליום פלן ע"ש במהרש"א ובסדרי טהרה כתב בזה דבר נכון ע"ש ולכאורה שפיר מחק רש"י הגירסא ליום רביעי דהא הטעם דבתולה נשאת ליום רביעי כדי שאם יהי' לו טענת בתולים יבוא לב"ד ויאסרוה עליו ע"ש בכתובות דף ט' וכאן בת ר"ח קטנה היתה וקטנה אינה נאסרת על בעלה דפיתוי קטנה אונס הוא ומאי שייך כאן תקנה זו ולכך גריס רש"י ליום פלן וז"ב ומאן דגרס ליום רביעי ס"ל כהרמב"ם דקטנה נאסרת על בעלה ושפיר שייך ליום רביעי ואמנם ראיתי להפני יושע שם שכתב דלא פלוג רבנן בתקנתא ואפילו בקטנה תיקנו ואין להאריך עוד ודו"ק

(חדר מב) בנמצא דם על ירכה

הנה התוס' כתבו בד"ה ולמחר הכא גרים רש"י פי' על ירכה וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך הירך ולא מעלמא וא"ת ותבדוק העד וי"ל שנאבד העד אי נמי שמא דם העד עצמו בא מדם הירך כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירך וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת עכ"ל וכתב א"ז מהר"מ לובלין דהאי וכגון קאי על שני התירוצים ע"ש והנה הרמב"ם פסק דאפילו אין בו כגריס ועוד וכתב הט"ז דאזיל לטעמי' דס"ל דעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה וא"כ ממ"נ אם הדם היה על ירכה ומשם בא על העד בלא"ה טמאה בכל שהו ע"ש והנה אף שכתב המחבר לעיל סעיף ו' דדוקא נמצא על הירך לבד אז טמאה בכ"ש וכאן נמצא גם על העד מ"מ הא הטעם הוא דבבשרה לא שכיח מאכולת אבל אם נמצא גם על הבגד אמרינן דמן הבגד בא על בשרה משא"כ כאן דהעד הוא בדוק וע"כ דמהירך בא ושם לא שכיח מאכולת ולכן טמאה בכ"ש וזה ברור ובספר חוות דעת לא כתב כן ולא הבינותי ע"ש ודו"ק ולפ"ז לפמ"ש הש"ך ס"ק יו"ד בדעת התוס' והרא"ש כדעת הרמב"ם ע"ש וא"כ אמאי כתבו וכגון שיש בו כגריס ועוד הא לשיטה זו לא בעי' כגריס ועוד וכמ"ש הט"ז ואמנם לכאורה י"ל דהרמב"ם ס"ל דטמאה משום כתם אבל התוס' קאי על הש"ס דאמרינן טמאה נדה ושפיר כתבו דמיירי שיש בה כגריס ועוד אך פשט דברי התוס' משמע דלדינא כתבו כן וכן השיבני חכם אחד ולכן נראה דא"ש דבריהם דהא לעיל בד"ה וטחתו בירכה כתבו תוס' ומיירי במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם וכתב הסדרי טהרה ביאור דבריהם דאל"כ קשה מאי קאמר לי' רב שימי והא חוששת אמרת לן כו' דא"כ מאי קמ"ל ע"ש בסדרי טהרה ולפ"ז ע"כ שיש בה כגריס ועוד דאם אין בה כגריס ועוד אף דלהרמב"ם בנמצא על בשרה לא בעי כגריס ועוד מ"מ הא כתב הרשב"א הטעם דכיון דבבשרה אשתכח מסתברא דמגופה הוא ע"ש משא"כ כאן דמיירי דאין דם המקור יכול ליפול שם א"כ ע"כ דמן העד בא וא"כ לא שייך לומר כיון דבגופה אשתכח מגופה הוא ושפיר חיישינן למאכולת אבל הרמב"ם מיירי במקו' שדם המקור יכול לבוא שם לכך שפיר כתב אפילו הוא פחות מכגריס ועוד וזה ברור לע"ד ואמנם מה שכתב הסדרי טהרה דע"כ מיירי שאין דם המקור יכול ליפול שם דאל"כ מאי קאמר חוששת אמרת לן דמאי קמ"ל י"ל דקמ"ל אף שאין בו כגריס ועוד חוששת ולא תלינן במאכולת ועכצ"ל דהתוס' ס"ל כהרמב"ם דעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה וא"כ מה קמ"ל דבדקה עצמה אפילו בלא בדקה עצמה ונמצא דם על ירכה טמאה אפילו פחות מכגריס ועוד וזה ברור לכאורה ואפשר זה כוונת הש"ך שכתב דדעת התוס' כהרמב"ם והסדרי טהרה כתב דלא מצא מקום בתוס' דדעתם כהרמב"ם ואולי זה המקו' שמשם הוציא הש"ך דדעתם כהרמב"ם ודו"ק

והנה הגאון חוות דעת כתב לפרש דברי התוס' דכתבו דמיירי במקו' שאין דם המקו' יכול ליפול שם דאי מיירי במקו' שדם המקור יכול ליפול שם לא היינו מטמאים משו' נדה דהיינו תולין דמהמקור אתא עתה בלא הרגשה דמוקמינין לה אחזקה ע"ש היטב ואמנם אם נמצא גם על העד במקו' שנגע בירכה א"כ ע"כ בשעה שטחתו על הירך כבר היה הדם על הירך ומשם בא על העד וכיון דע"כ יצא הדם מחזקתו ושוב אתרע חזקה דמעיקרא כמ"ש הרשב"א בחולין גבי גבינות ושפיר י"ל דבשעת בדיקה יצא והרגשת עד הוא וא"כ שפיר י"ל דמיירי במקו' שדם המקור יכול ליפול שם ודו"ק ולפ"ז י"ל דהתוס' בתירוצ' השני חידשו דאין צריך לומר דמיירי במקו' דאין דם המקור יכול ליפול שם אלא דמיירי אף במקו' דדם המקור יכול ליפול שם וז"ב ואמנם זה כשיש בו כגריס ועוד אבל כשאין בו כגריס ועוד נראה דלא שייך זה והיינו דאף דהרמב"ם ס"ל דעל בשרה לא בעינן כגריס ועוד מ"מ נראה דאף דלא ארגשה והוי לן למימר דדם מאכולת היא ס"ל להרמב"ם דנגד זה יש חזקה דבגופה אשתכח בגופה היה כמ"ש הרשב"א והוי ספק השקול וז"ב דעת הרמב"ם וראיה לזה דהא הרמב"ם למד זה מברייתא דפ' הרואה דתני על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וע"ש במגיד משנה שכתב וסובר רבינו שכל פחות מכשיעור ספק הוא ועל בשרה טמא ע"ש במ"מ ואמנם כיון דגם עתה רק ספק הוא שוב שפיר איכא לאוקמי אחזקה קמייתא וליכא למימר דהרי יצא מחזקתו ואוקמי אחזקה דהשתא כמו גבי גבינות ביו"ד סימן פ"א דבסירכא אף דיצאה מחזקתה מחיים לא נאסרו הגבינות דה"ל ס"ס ע"ש וה"ה כאן באין בו כגריס ועוד שמא דם מאכולת היא ואת"ל מגופה שמא עתה יצא מהמקור בלא הרגשה כע"ש הגאון חוות דעת ואמאי טמאה נדה ועכצ"ל דמיירי דהוא במקו' שאין דם המקור יכול ליפול שם ודו"ק וזה המשך דברי התוס' דאחר שכתבו התירוץ הב' ולא נצטרך עוד לומר דמיירי שהוא במקו' שאין דם המקור יכול ליפול שם כתבו דעכצ"ל דיש בו כגריס ועוד ודו"ק היטב

והנה התוס' בשם ר"ח פירשו דגריס ונמצא עליו דם היינו על העד וטחתו בירכה היינו שהניחתו בגלוי ולא בקופסא