בית א-ל א פח

ושפיר עולה לה יום כ"ה דהוא מימי נדה לשימור ושפיר אמר זאת דימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה ואמנם רש"י שפירש דקאי על יום מ"ח שהוא יום חמישי לימי ספירתה כי יום מ"א מ"ב מ"ג היו ימי כדה ועולין לה לימי ספירתה לימי ל"ג ל"ד ל"ה שנעשית בהן זבה גדולה והדרא קושית התוס' לדוכתה הא בדף ל"ז אמרינין דימי נדתה אין עולין לה לימי ספירתה ותירוץ התוס' נשאר מעל דהא הכא בזבה גדולה מיירי ואמנם רש"י ז"ל השכיל לפרש שם דימי נדה אינן ראוין לזיבה דמכי הוי זבה לא הוי נדה עד שתשב שבעה נקיים וכן פירש כאן וז"ל ומיהו תחלת נדה לא הוי עד שתשב שבעה נקיים עכ"ל וא"כ באמת אינן ימי נדה ממש והא דאמר התם דימי נדתה אין עולין לה לימי ספירתה היינו ימי נדה ממש וזה א"א דכל שלא ספרה ז' נקיים אין נעשית נדה וע"ש היטב וא"ש פירש"י לשיטתו דהני לימי נדה היינו יום מ"א מ"ב מ"ג דאינן ימי נדה ממש שפיר עולין לה לימי ספירתה וזה שהאריך רש"י ז"ל לבאר ומיהו תחלת נדה לא הוי כל זמן שלא ספרה ז' נקיים כו' והיינו שלא יקשה על הא דאמר רב אדא בר יצחק זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה מברייתא דמייתי בדף ל"ז ע"ב ונמצא רש"י ותוס' כל אחד על מקומו יבוא בשלום ודו"ק היטב

והנה הרמב"ם ז"ל דעתו ידוע דאין זה תלוי בזה דתיכף שכלו ימי זיבתה מתחילין ימי נדתה בין ישבה ז' נקיים בין לא ישבה ז"נ ולדידי' הוי להו ימי מ"א מ"ב מ"ג ימי נדה גמורים וליכא לפרושי כפירש"י דלאו ימי נדה ממש הוי אלא ע"כ כפירוש התוס' שתירצו דיש חילוק בין זבה גדולה לזבה קטנה והאי זאת אומרת קאי על יום כ"ו וזה פשוט והנה יש להבין דהש"ס מייתי תא שמע ראתה שנים ובשלישי הפילה כו' וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה והש"ס הא מדמה ימי לידתה לימי נדתה וקשה כיון דא"א לפתיחת הקבר בלא דם א"כ ה"ל זבה גמורה ואמאי ימי לידתה עולין לה לימי ספירתה לשיטת התוס' דהרמב"ם פירש כוותיהו כמו שכתבתי דהא שני ימים ראתה בשופי בתוך י"א יום כמו שפירש"י וקשה על הרמב"ם ואמנם הרמב"ם לטעמי' א"ש דס"ל דכל דם שרואה בשעת לידה הוי דם קישוי ואינה נעשית בהן זבה גדולה ואינה אלא זבה קטנה משני ימים שראתה בהן קודם שילדה ושפיר עולין לה ימי לידתה שאינה רואה בהן לימי ספירתה בתורת שימור ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם מה שכתב שכל דם שרואה בשעת לידה דם קישוי הוא ובזה אתי שפיר המשך לשון הברייתא דנקט הכא וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירת זיבתה וקשה מאי שיאטי' להכא וכבר עמד בזה בעל סדרי טהרה ולפמ"ש הנה נכון דרק הכא דהיא רק זבה קטנה לכך עולין לה ימי לידתה דהא דם לידתה הוא דם קישוי אבל אילו היתה זבה גדולה כגון שראתה שלשה ימים קודם שילדה בשופי דאז היתה זבה גדולה לא היו עולין לה ימי לידתה שאינה רואה בהן לימי ספירת זיבתה ודו"ק היטב: ובזה א"ש דהרמב"ם העתיק רק תחלת הברייתא דראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן ואינו נאכל ואולם סוף הברייתא וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירת זיבתה השמיט ולא הביא כלל והלא דבר הוא ולפמ"ש א"ש דהוא לשיטתו דס"ל אין קישוי לנפלים וא"כ הוי לה זבה גדולה ואין עולין לה ימי לידתה שאין רואה בהן לימי ספירת זיבתה ולכך השמיטה ולא הביאה כלל ודו"ק היטב

דין הפולטת

ש"ז

(אות א) התוס' בד"ה רואה כתבו אור"י דמשכחת לה ששמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראית ג' ימים רצופים דקיי"ל כרבנן דבעי שש עונות שלמות כו' והקשה א"ז מהרש"א ז"ל דלפ"ד התוס' תיקשי הא דאמר רבא אגב חריפתא שבשתא כו' תסתור שבעה דיה כבועלה והא לא משכחת לה שתסתור שבעה אלא כששמשה באיסור ע"ש ולע"ד לא היה כוונת התוס' לפרש בעיא דרמב"ח דמיירי בשמשה בהיתר אלא כוונתם דלא תיקשי אמנהגא דידן דאינה מתחלת לספור אלא מיום חמשי ואילך מחשש שמא תפלוט ש"ז ואי ליכא לאשכוחי אלא בשמשה באיסור מה חשש איכא שמא תפלוט ש"ז דאטו ברשיעי עסקינין שתשמש באיסור ואף דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ וא"כ שפיר משכחת לה דשימשה בהיתר קודם שראתה ואחר ראייתה תפלוט ש"ז מ"מ הרי הא דהחמירו על עצמן שאפילו רואה ט"ז כחרדל כו' היינו שמא תראה ג' ימים רצופים זה אחר זה ואז כבר יעברו ג' ימים מיום ששימשה והש"ז מסרחת וא"כ לא משכחת לה שתסתור אם לא ששימשה באיסור וע"ז כתבו דשפיר משכחת לה שתשמש בהיתר דקיי"ל כרבנן דג' עונות שלמות בענין כו' ואח"כ כתבו אי נמי דאפילו לא משכחת לה שתשמש בהיתר מ"מ כיון דתיקנו ז' נקיים כעין דאורייתא שיהיו נקיים אף מש"ז והיינו דאנו רואין את הראייה האחת כאילו היה בו שלש ראיות בג' ימים ונמצא משכחת לה ששימשה בהיתר ודו"ק וממילא לא קשה ק"ו מהרש"א דרבא לפי בעיית רמב"ח אמר דשפיר בעי אם שימשה באיסור רק דלדידן לא שייך שיתקנו מחשש שישמש באיסור דאטו ברשיעי עסקינין ודו"ק היטב

(ב) והנה הרמב"ם השמיט האי דינא דר"ח גאון והתוס' והרא"ש והיינו דס"ל דבלא נתהפכה בשעת תשמיש לא פלטה כלל ואין חשש כלל ודו"ק ועוד דס"ל כתירוץ התוס' דהבעיא אליבא דרבנן דס"ל ג' עונות שלמות בעינן והוא פסק בפ"א מהלכות אה"ט דרק תוך ג' עונות פולטת ש"ז טמאה וא"כ לא משכחת כלל שימשה בהיתר ודו"ק

והנה הרמב"ם כתב דטומאת וסתות וכתמים הכל מד"ס וטומאתן מספק ע"ש פ"ג מה' מטמאי משכב ומושב הלכה ח' ובזה י"ל הא דאמרינין בנדרים דף ה' ר' מאיר הוא דמחמיר בכתמים ונדחקו התוס' לפרש דהיינו מהא דנדה דף נ"ב הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר' מאיר ע"ש ואמנם י"ל כיון דהרמב"ם משוה תרויהו אהדדי דאין שורפין עליהם תרומה וקדשים ע"ש א"כ ר' מאיר דס"ל וסתות דאורייתא כדאמרינין בנדה דף ט"ו לכן מחמיר גם בכתמים וס"ל דמטמאין למפרע וצ"ע והנה הכ"מ הקשה הא בכל כתמים איכא ס"ס שמא מעלמא ושמא מהצדדים וכתבתי במ"א דדם באשה מקום סתר הוא כמ"ש התוס' והוי ספק טומאה ברה"י דכל ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמאים או כמ"ש הרשב"א דדמי לחוכא ואטלולא דיהי' ברה"ר טהור וברה"י טמא ע"ש ואמנם התוס' בב"ק דלבעלה לא גמרינין מסוטה והקשה הכ"מ שפיר אך לפמ"ש הר"ן דלכך כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים דעיקר גזרה היה על הבגד ואגב זה גזרו על האשה וכשהבגד טהור גם על האשה לא גזרו ע"ש ולמ"ש יומתק יותר דעל האשה יש לטהר משום ס"ס כמ"ש הכ"מ דהא לבעלה לא גמרינין מסוטה ורק לטומאת הבגד גמרינין מסוטה דלא מהני ס"ס וכמ"ש ולכך גזרו על הבגד טומאת כתמים ואגב הבגד גזרו גם על האשה דאי לא הא לא קיימא הא כמ"ש הר"ן ואמנם כשהבגד אינו מקבל טומאה גם על האשה לא גזרו ובזה אפשר לומר טעמא דרבוותא דאמרו דכתמים הוא רק לטהרות דבזה לא מהני ס"ס ובאמת כשהיה לנו טהרות גזרו גם על האשה ואמנם עתה דאין לנו בעו"ה טומאה וטהרה גם על האשה לא גזרו ולא קשה מה שהקשה עליהם הראב"ד מהא דאמר רשב"ג לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה ע"ש ולפמ"ש א"ש דרשב"ג היה בזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה משא"כ בזמננו זה י"ל ליישב שיטתם אבל דבריהם נדחו מכל הגאונים הקדמונים ודו"ק ובזה י"ל הא דאמר ר"מ הוא דמחמיר בכתמים לענין נשים שאמרו חז"ל דיין שעתן אי כתמן טמא למפרע והיינו דאיכא ס"ס רק דלא מהני ס"ס דגמרינין מסוטה ואמנם טומאה למפרע לא גמרינין מסוטה כמ"ש התוס' ושפיר מהני ס"ס ואמנם אם ס"ס מטעם רוב א"כ לר"מ דחייש למיעוטא לא מהני ס"ס לכך מחמיר והנה הנו"ב מ"ת דיקדק דבריש נדה אמרינין והלל כסבורה הרגשת מי רגלים הוא ובריש פרק הרואה אמרינין אהא דפריך אשמואל דאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ממתני' דהאשה שהיא עושה צרכיה אי דארגלה יושבת אמאי טהורה ומשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת מי רגלים הוא ולא אמר לעולם דלא ארגשה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא ע"ש ולע"ד יש ליישב דהא בריש נדה מיירי לטהרות וכמ"ש התוס' דרק לטהרות מטמאין בה למפרע מעל"ע וכבר כתבו האחרונים דלטהרות לא בעינין שתרגיש רק דשם אמרינין טעמא דשמאי דאמר דיה שעתה משום דאשה מרגשת בעצמה והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפיק וע"ז קאמר שפיר דאין מזה ראיה דלעולם ארגשה מאתמול וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא אבל כאן דפריך אשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה ולבעלה מיירי דלטהרות לא בעי הרגשה ופריך אי דארגשה יושבת אמאי טהורה עשני שפיר לעולם דארגשה ואעפ"כ יושבת טהורה אימר הרגשת מי רגלים הוא ולמה לי' למימר דטעתה וסברה הרגשת מ"ר הוא הלא פשוט לומר דארגשה באמת ואמנם לאו הרגשה הוא דאימר הרגשת מי רגלים הוא וז"ב לע"ד ודו"ק והנה הרמב"ם פ"ה מה' איסורי ביאה ה' י"ז כתב האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים והיא עומדת או יושבת הרי זו טהורה ואפילו הרגישה ונזדעזע גופה אינה חוששת שזה הרגשת מי רגלים הוא ע"ש ולפ"ז י"ל דאם לא הרגישה אפילו ר' מאיר מודה דהיא טהורה ויש נפקא מינה לדינא לדידן דקיי"ל עומדת טמאה וכמ"ש א"ז רמ"א ז"ל בש"ע סימן קצ"א סעיף א' בהג"ה מ"מ אם לא