בית א-ל א פז

לאכילת חמץ ע"ש ולפ"ז בבשר עוף בחלב דאכילה עצמה דרבנן לא שייך לאסור בישול והנאה דהוי גזרה לגזרה וא"ש הרמב"ם לשיטתו דס"ל דהנאה איני איסור מוסיף והיינו דאינו אלא גדר, לאכילה לכך ס"ל דבשר עיף בחלב מותר בבישול והנאה וכ"כ הרב המגיד פ"ט מה' מאכלות אסורות בפשיטות דדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ובישול ע"ש הלכה ב'. ואמנם התוס' דס"ל בחולין דף ק"ב דהנאה הוי מוסיף או חמור דס"ל דהנאה בבב"ח הוא איסור בפ"ע לא גדר לאכילה הלכך כתבו שפיר בע"ז דף ל"ה דבמקומנו שמעמידין בקיבת עכו"ם אסור משום בב"ח והיינו דאסור אפילו בהנאה דבב"ח דרבנן ג"כ אסור בהנאה ונמצא דפלוגתא דרש"ל ורמ"א תלוי בפלוגתא דהרמב"ם ותוס' ודו"ק ואמנם י"ל דגם התוס' ס"ל כהרמב"ם דהנאת בב"ח הוא גדר שלא יבוא לאכול ולכך כתבו דלא הוי מוסיף אלא איסור חמור והיינו דהרי חזינין דהחמירה תורה לאסרו בהנאה כדי שלא יבוא לידי אכילה מוכח דהוא חמור בעיני התורה דעשתה גדר לבל יבא לידי אכילה ובנבלה לא עשתה גדר מכלל דאיסור אכילת בב"ח הוא חמור מאיסור נבלה וע"ש בתוס' ותראה שכן הוא ובחידושי ביארתי היטב ודו"ק והנה הישועת יעקב הקשה על התוספתא דתני בב"ח נוהג במוקדשין ליתא עשה דאכילה קדשים ולדחי ל"ת דבב"ח כדפריך הש"ס בזבחים ותירוצי הש"ס לא שייכי בזה ע"ש ולע"ד כראה דנהי דעל הבשר איכא עשה דאכילת קדשים מ"מ על החלב ליכא עשה ואיכא איסור בב"ח ואף אם נאמר כיון דהחלב קיבלה טעם מבשר הקדשים הוי טעם כעיקר ואיכא גם בחלב עשה דאכילת קדשים וכמו שכתב הט"ז גבי פשטידא לענין חיוב חלה מ"מ אילו לא בישל את הבשר בחלב לא היה על החלב עשה דאכילת קדשים א"כ הוי עשה הבאה ע"י פשיעה ואינו דוחה ל"ת כמ"ש תוס' בזבחים וא"ש גם י"ל דנוהג במוקדשין דאסור לבשל ובזה ליכא עשה דהא אפשר לקיים שניהם שלא לבשלו בחלב וזה ברור ודו"ק ובמ"א דברתי בזה ע"פ מה שכתבתי לעיל דפלוגתא דמהרש"ל ורמ"א תלוי בהא פלוגתא דרב אחא ברי' דרבא ורב אשי בחולין דף כ' לענין אם יש עיקור סימנין בעוף ולרב אשי בב"ח דרבנן אסור בהנאה ובישול ולפ"ז א"ש דא"ז הב"ח ז"ל הביא ראיה מהא דשני רב אשי בחולין דף ק"ד כולי ר"ע הוא והכי קאמר כל הבשר אסו' לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים מוכח דגם בשר עוף בחלב אסור לבשל ע"ש ולפמ"ש א"ש דרבא לשיטתו שפיר משני ואמנם הרמב"ם כפי מ"ש הלח"מ פ"ג מה' שחיטה הלכה י"ד פסק כרב אחא ע"ש ולכך פסק דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה וא"ש דאין ראיה משינויא דרב אשי ודו"ק והנה הגאונים בעל כרתי ופלתי ובעל דגול מרבבה פלפלו אם בישל נבלה בחלב אם אסור משום בב"ח ומדברי התוס' ע"ז דף ל"ה שהבאתי נראה דאסור משום בב"ח אף דשחיטת עכו"ם נבלה ובתשובה אחת הארכתי בזה ואעתיקנה אי"ה בחלקים הבאים ועת לקצר

והנה כתב הרמב"ם פרק ו' מה' מאכלות אסורות הלכה ד' וכן בשר חיה ועוף אין אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנאה ואסו' באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסו' בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שהרי אין במשמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב עכ"ל הנה האריכות הזה למה והל"ל בקיצור דאסרו בשר חיה ועוף בחלב גזרה אטו בשר בהמה בחלב ונראה דר"ל דלא שייך לומר דיגזרו אטו בשר בחלב גמור דהא זה מפורש בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו וזיל קרי בי רב הוא לכך אמר דאדרבה מזה הכתוב ילמדו דרק גדי ובחלב אמו אסור הכתוב ומשום דזה אכזריות או דכן היה החוק לע"ז וכדומה טעמים ויבואו לאכול בשר בחלב ויאמרו שאין אסור מן התורה לכך אסור כל בב"ח להורות דכונת התורה הי' על כל בשר בחלב ובזה א"ש דהתירו לבשל וליהנות דכיון דהודיעו דגדי בחלב אמו לאו דוקא שוב ליכא למגזר ודבריו ז"ל מפיקים אור והבינם

(חדר מ) דין אשה שיש לה

מכה

(אות א) הנה בש"ס אם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה אבל ברא"ש הנוסחא להיפך אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכף תולה במכתה. ונראה לבאר ע"פ נוסחת הש"ס דמתחלה קתני אם יש לה מכה קולה במכתה ואמרינין דמן המכה יצא הדם ולא מן המקור ואפילו ז' נקיים לא צריכה דכיון דאתה צריך לתלות במכה כדי שלא לאסרה על בעלה לעולם ע"כ אתה צריך לטהרה לבעלה בלא ז' נקיים כמ"ש הרשב"א ואח"כ תני אם יש לה וסת היינו כפירש"י דיש וסת לקילקול זה שאינה רואה אלא לפרקים ויכולה לשמש בין וסת לוסת ואינה נאסרת לבעלה לעולם או לפירוש המרדכי ששימשה סמוך לוסתה דאז ג"כ אינה נאסרת על בעלה לעולם דתולה בוסתה א"כ שפיר צריכה ז' נקיים ואינה תולה במכתה לטהרה בלא ז' נקיים כיון דאינה נאסרת על בעלה לעולם זה ביאור דברי הש"ס לדעתי וכן ראיתי שכתב א"ז הב"ח ז"ל דדעת המרדכי דהאי אם יש לה וסת קאי על אם יש לה מכת ע"ש ובזה א"ש מה שדקדקו בשו"ת ש"י ושאר האחרונים בסיפא דברייתא דתני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שמשם הדם יוצא וברישא תני סתם אם יש לה מכה ולא תני שמשם הדם יוצא משמע אף שלא נודע בבירור שמן המכה יונא הדם אינו תולין מסתמא שמן המכה יוצא הדם וכבר כתבתי בזה אבל לפמ"ש א"ש דברישא תני דאם יש לה וסת תולה בוסתה והיינו כמו שכתבתי דצריכה ז' נקיים אף דיש לה מכה כיון דאינה נאסרת על בעלה לעולם דהא יש לתלות בוסתה לכל מר כדאית לי' ואמנם כל זה כשאינה יודעת בבירור שמן המכה יוצא הדם אבל כשאומרת בבירור שיודעת שמן המכה יוצא הדם אף ז' נקיים אינה צריכה אף שבלא"ה אינה נאסרת על בעלה דהא יש לה וסת א"צ ז' נקיים דהא יודעת בבירור דאין הדם מן המקור ואינו דם נדות וכן כתב הש"ך להלכה בס"ק כ"ו ע"ש ודו"ק היטב. ולכאורה י"ל דהא בסיפא מיירי לענין טהרות כדתני רשב"ג אומר כל דם היוצא מן המקור טמא ואמר עולא מקור מקומו טמא א"ב והיינו דהוא אה"ט לטמא אדם טומאת ערב כפירש"י לעיל דף ט"ז אבל ברישא מיירי לבעלה ולבעלה בעי הרגשה ואם לא ארגשה טהורה מן התורה וע' בספר סדרי טהרה דכתב בסי' קפ"ג דהוי ס"ס שמא מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא לא ארגשה וה"ה כאן הוי ס"ס שמא מן המכה ואת"ל מן המקור שמא לא ארגשה ולכך ברישא דמיירי לבעלה אפילו לא נודע אם הדם בא מן המכה מותרת דהוי ס"ס אבל בסיפא דמיירי לטהרות דאפילו בלא הרגשה טמאה כמ"ש האחרונים דלטהרות לא בעי הרגשה וא"כ ליכא ס"ס רק ספק אחד שמא מן המכה וספק דאורייתא לחומרא ולכך דוקא כשאומרת ברי לי שבא מן המכה טהורה אבל בלא"ה טמאה וז"ב. ובזה אמינא דבסיפא אפילו לבעלה בעי שתאמר שמשם הדם יוצא אף דלבעלה איכא ס"ס מ"מ כיון דלענין טהרות ליכא ס"ס ואנן נקטינין הספק שמא מן המכה לחומרא גם לבעלה צריכין אנו להחזיק אותו לחומרא כמ"ש הרדב"ז ואסורה מספק וזה ברור ואמנם לרשב"ג דס"ל מקור מקומו טמא ובין אם הדם מן המקור בין אם הוא מן המכה הוא טמא ומטמא את האשה ט"ע אך נ"מ לענין טומאת ז' ואין כאן מקום להאריך שבתי וראיתי דרשב"ג דס"ל ממ"ט א"כ גם לענין טומאת ז' הוא טמאה דהא איכא חזקת טומאה ולפ"ז י"ל דשפיר היא טהורה לבעלה משום דהוי ס"ס ואף דמדרבנן טמאה בלא הרגשה והוי רק ספק אחד מ"מ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ואין לומר כיון דנקטינין הספק בדאורייתא לחומרא יהיה זילזול לדרבנן אם נקטינין הספק בדרבנן לקולא דז"א דהא דנקטינין הספק לטהרות לחומרא לא משום דהוא ספק דאורייתא דהא אף דאילו הוי דרבנן הוי נקטינין לחומרא משום דאתחזק איסורא דעכ"פ טומאת ערב הוא טמאה דבזה ליכא ספק כלל כמו שכתבתי אבל לבעלה דליכא חזקת טומאה שפיר נקטינין לקולא ובזה י"ל דרשב"ג פליג על רבי דלרבי גם לבעלה צריכה שתאמר בבירור מכה יש לי שמשם הדם יוצא אבל לרשב"ג אין צריכה שתאמר שמשם יוצא הדם לבעלה אלא לבעלה די שתאמר מכה יש לי במקור סתם אע"פ שאין יודעת בבירור שמשם הדם יוצא ודו"ק היטב ולפמ"ש לעיל לפרש דברישא א"צ ז' נקיים יש לפרש הא דפריך ותבדוק בביאה של בעל א' היינו דלמה נתירנה בלא ז' נקיים ואין לומר דא"כ תאסרנה על בעלה לעולם ז"א דהא יש תקנה בבדיקת שפופרת דאם לא ימצא הדם על ראש המוך נדע שנתרפאה ותהיה מותרת לבעלה מבלי שנתלה במכה ותהיה עכ"פ צריכה ז' נקיים ודו"ק

(אות ב) הרמב"ם ז"ל השמיט הא דימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה ועמדו האחרונים בזה ונראה לע"ד ליישב דהנה רש"י פירש דהאי זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה הוא על יום מ"ח שהוא יום חמישי לספירתה כי יום ע"א מ"ב מ"ג היו ימי נדתה שאינה רואה בהן ואינן עולין לימי ספירתה ע"ש והתוס' פירשו דקאי על יום כ"ו דהוי שימור ליום י"ז ויום כ"ה לא הוי שימור כי הוא מימי כדה ע"ש. והנה התוס' לעיל דף ל"ז ע"ב ד"ה מה ימי הקשו דשם קאמר מה ימי נדה כו' ואין ספירת שבעה עולה מהם ותא כאן אמר ימי נדתה שאין רואה בהן עולין לימי ספירתה ותירצו דכאן מיירי בזבה קטנה שרואה יום י"א ויום י"ב הוי תחלת נדה ועולה לה ע"ש והיינו לפי פירושם באן דקאי על יום כ"ו שהוא שימור ליום י"ז וי"ח שראתה דהיא זבה קטנה