בית א-ל א פו

ואמאי אינה נאסרת ואי משום דבדרבנן לא אמרינין חנ"נ זה אינו דהא תחלת פליטתה הוי דאורייתא דהא מיירי בלא נמלחה וע"כ דמיירי דכבר נמלחה ופריך שפיר דקתני אוסרת וזה ברור וראיתי להגאון בעל ישועת יעקב שהקשה מאי קאמר למיסר נפשה לא מבעיא לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת הא י"ל דבדיעבד אינה נאסרת דבולעת מעט ויש ששים כנגד הבליעה אבל מ"מ לכתחלה י"ל דאסור ואסור לבשלה דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולכאורה נראה דמזה ראיה למה שכתב הרשב"א דכלי שמשתמשין בו בשפע ונבלע בו איסור מועט שא"א לבוא לידי נתינת טעם מותר לבשל בה והעתיקו המחבר בש"ע סי' צ"ט ע"ש אם כן גם כאן כיון דהכבד תמיד אינה בולעת הרבה ויש תמיד ששים נגד הדם שבולע שוב מותר לבשלה ולא שייך כאן אין מבטלין איסור לכתחלה ואמנם אנן לא קיי"ל בזה כהרשב"א והמחבר דהרא"ה והטור חולקים ע"ז וכ"כ הב"ח והש"ך והט"ז ע' סימן קכ"ב סעיף ה' ונסתר תירוץ זה ע"ש. והנה לפמ"ש לעיל יש ליישב דברי הרמב"ם בפרק ששי מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז' שפסק הכבד שבשלה ולא חלטו כו' הרי הקדרה כולה אסורה ותמהו עליו אמאי לא פסק כר"י בן נורי ע"ש בכ"מ שהאריך ולפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דר"י בן נורי מיירי בכבד שמלחו כפירש"י ואיהי מיירי שלא מלחו ובחידושי להרמב"ם ביארתי היטב ע"ש ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' דהבעיא דכבדא מה אתון בי' הוא רק מדרבנן דמדאורייתא דם הכבד מותר לפ"ז לא קשה קושית הישועת יעקב דהא באיסור דרבנן מבטלין איסור לכתחלה ואף דהרמב"ם לא התיר אלא להוסיף אם כבר נפל לקדרה ואין בקדרה ששים לבטלו אבל לערבו לכתחלה לא מ"מ כראה דזה שלא ליקח איסור דרבנן שהוא בעין ולערבו ולזרקו בידים לתוך היתר לבטלו זה אסור דיהיו איסורי דרבנן כחוכא ואטלולי כמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד וכמו שביארתי שם דברי התוס' היטב בחידושי לפסחים אבל כאן דכל זמן שלא פירש הדם ע"י בישול הוא היתר גמור רק דבשנתבשל אז פירש ונאסר ואז נתבטל זה ודאי לא הוי מבטל איסור לכתחלה באיסור דרבנן ועדיף מאם נפל איסור דרבנן להיתר ואין ששים לבטלו דמותר להוסיף עליו כדי לבטל אף דשם האיסור לפנינו מכ"ש כאן דאין איסור לפנינו כלל ובפרט דאין מתכוון לבטלו וזה לע"ד ברור ובזה נראה ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה דתנן אמאי לא אייתי רב ספרא המשנה מתחלה כששאל ממנו אביי דודאי ידע המשנה ע"ש ולפמ"ש א"ש כמין חומר דמתחלה חשב רב ספרא דאביי סבר דדם הכבד שפירש אסור מדאורייתא והא דבעי כבדא מה אתון בי' היינו לענין לבשל לכתחלה כקושית הישועת יעקב אי הוי כמו מבטל איסור לכתחלה אבל כשהשיב למיסר נפשה לא קא מבעיא לי כי מבעיא לי למיסר חברתה ולענין למיסר חברתה הא לא שייך סברת הישועת יעקב דהא הבשר אשר נתבשל עמה בולעת הרבה שפיר אמר לו דהא תנן ובזה מדוקדק מה שאמר לו מ"ש למיסר נפשה דלא מבעיא לך כו' ודו"ק היטב ועתה נביא לענין השאלה ששאלתי שהכבד נפל לכלי שני הנה לפמ"ש יש חומרא בכלי שני שאינו מבשל והוא מבליע ולא שייך ההיתר מחמת דם שבישלו ואמנם לכאורה לא גרע מדם שמלחו דג"כ דרבנן ויש בזה לפלפל הרבה ואכתוב אי"ה בתשובה מיוחדת וכעת אני בשעת עיוני בענין ובסוגיא זו נפל ברעיוני לבאר דברי התוס' דף ק"י ד"ה ההוא לקדרה שכתבו בסוף דבריהם ולמאי דפרישית דמתניתין מיירי בקדרה בהדי בשר משום דקתני סתמא א"כ רישא דברייתא דקתני הכחל קורעו ומוציא את דמו הוי נמי אפילו בהדי בשר ולא הוי דומיא דלב קורעו לא קרעו לאחר בישולו דלא איירי בהדי בשר דאי בהדי בשר הבשר נעשה נבלה וחוזר ואוסר את הלב דטעמא דלב שיע לא קאי לפי המסקנא ע"ש והנה לפ"ד הפר"ח דבאיסור דרבנן לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה לא קשה קושיתם דהא דם שבשלו דרבנן וצ"ל דבתחלת הבישול הוי דאורייתא וכמו שכתבתי והנה דעת האו"ה דבאיסור דרבנן אמרינן כבלעו כך פלטו כמו גבי דם והיינו דס"ל דטעמא דאמרינין בדם כבלעו כך פלטו ולא בשאר איסורים הוא משום דדם שבישלו הוא דרבנן ומזה למ"ד האו"ה לכל איסורי דרבנן דאמרינין בהו כבלעו כך פלטו ואמנם התוס' דכתבו לעיל ור"ת פירש דהא דצריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל לקדרה היינו לקדרה עם בשר אבל לקדרה בלא בשר או לצלי לכתחלה שרי בקריעה קצת כו' ובדיעבד שרי אפי' לא קרעו ואין חילוק בין צלי לקדרה בלא בשר דם צלי כמי נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ ולא שייך כבלעו כך פלטו אלא בדם אבל טיפת חלב שנפל על חתיכת צלי לא כו' ואי ס"ל לר"ת כמ"ש או"ה דבאיסורי דרבנן אמרינין כבכ"פ קשה הא חלב כחל הוא חלב שחוטה דרבנן ואמאי לא אמרינין בי' כבכ"פ אלא ודאי דר"ת ס"ל הטעם דאמרינין בדם כבכ"פ לא מטעם דהוא דרבנן דהא התוס' ס"ל דדם תחלת בישולו הוא דאורייתא כמ"ש אלא איידי דפליט דם דידי' פולט גם דם שבלע או שאר טעמים ולפ"ז שפיר כתבו דע"כ בלב מיירי שלא בהדי בשר דאי בהדי בשר הבשר נעשה נבלה כו' דהא ס"ל דדם בתחלת בישולו הוא דאורייתא ואמרינין בי' חתיכה נעשה נבלה וז"ב ובזה א"ש מה שהקשה הפלתי אהא דכתבו התוס' ולמאי דפרישית דמתני' מיירי בקדרה עם בשר א"כ רישא דברייתא מיירי נמי בהדי בשר ולא הוי דומיא דלב כו' דאי בהדי בשר הבשר נעשה נבלה כו' הא גם לפירש"י נהי דמיירי בלא בשר קשה הא המים נעשה נבלה ואוסר הלב ולפמ"ש ר"ש דרק לפי' ר"ת אבל לפירש"י א"ש די"ל דבאיסור דרבנן לא אמרינין חתיכה נעשה נבלה ועיין היטב ותמצא על נכון ודו"ק

והנה א"ז הב"ח הביא ראיה דדם שבקולית יוצא ע"י מליחה מהא דאמרינין בפסחים דף פ"ד אין נמנין על דם שבקולית ודייק הש"ס אי ס"ד שבירת עצם שרי לתברינא מבעוד יום ולפקינא למוח כו' ולע"ד יש לומר לפמ"ש העיטור דדם שבישלו בקדשים מותר מן התורה ובחולין אסור א"כ י"ל דשם בפסח דקדשים הוא הוי דם שבישלו דרבנן ובפסח דלא אפשר לשבור הפסח לא גזרו רבנן אבל בחולין דהוי דאורייתא אסור לצלותו עם הבשר או אפילו בלא בשר דהדם שבתוכו אינו יוצא אם לא כששובר הקולית וע' בארוך להש"ך דסתר ראית הב"ח משם ולדינא הסכים עמו וכתבתי בחידושי ודו"ק היטב

(חרר לט) בדין בב"ח דרבנן אם אסור בהנאה

מה שנסתפקתי לדעת הלבוש שכתב דיש להחמיר כמהרש"ל דבב"ח דרבנן אסור בהנאה ולא כמ"ש א"ז רמ"א ז"ל ונסתפקתי אם נתנו בשר רותח בקדרה של חלב צונן דעכ"פ הבשר צריך קליפה כמ"ש בסימן ק"ה סעיף ג' בהג"ה ולא כמהרש"ל שם אם גם בזה אסור בהנאה דתרי חומרי כא מחמירין באיסור בב"ח דרבנן יפה כתבתי ואני בחידושי הוכחתי דפלוגתא דמהרש"ל ורמ"א בהא דאמרינין בחולין דף ק' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין עיקור סימנין בעוף ורב אשי אמר להיפך דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת רק מדרבנן כי גזרו רבנן לכל מילי גזרו גם בעיקור סימנין גזרו דכל מילי שוינהו רבנן כדאורייתא דלכולהו מילי כבהמה תיקנו כמו שפירש"י שם וה"ה בזה כיון דרבנן אסרו באכילה גם בבישול והנאה אסרו וכ"כ א"ז מהרש"ל כיון דבכל איסורין כבוש ומליח אסור וכאן הוא גזה"כ דרק דרך בישול אסור וכי גזרו רבנן לכולי מילתא גזרו עכ"ל והיינו כרב אשי דבתראה הוא ולכאורה י"ל דזה תלוי אם טעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין א"ש דגזרו אטו כל האסורין אבל אם טע"כ בכל איסורין דרבנן ל"ש גזור כבוש ומלוח אטו שאר איסורין דהוי גזרה לגזרה רק די"ל דגזרו אטו בישול בב"ח ולכולי מילתא גזרו רק מלשון רש"ל לא משמע כן ודו"ק והנה בתוס' ע"ז דף ל"ה ד"ה הוא דכתוב ובמקומנו מעמידים בחלב שנמלח בקיבה ואסור משום בב"ח עכ"ל וקשה למה כתבו דאסור משום בב"ח וזה איסור דרבנן דע"י מליחה וכבוש מותר מה"ת ולמה לא כתבו דאסור משום נבלה דאורייתא דהא שחיטת עכו"ם נבלה ורציתי לומר דכתבו משום בב"ח לומר דאסור גם בהנאה ומשום נבלה היה מותר בהנאה ומזה מוכח כדברי א"ז מהרש"ל ז"ל דהא הכא ע"י מעמיד אסור רק דרבנן ואפ"ה אסור בהנאה ואיכא פירכא לדעת א"ז רמ"א ז"ל. ואמנם י"ל דלהכי כתבו דאסור משום בב"ח דודאי יש ששים בחלב וגם החלב שבקיבה ומשום מעמיד לא שייך דהא החלב שבקיבה הוא רק בלוע מנבלה ולא שייך מעמיד באיסור בלוע לכך כתבו משום בב"ח דהחלב שבקיבה נאסר מחמת בב"ח והי' איסור בפ"ע ושייך בו מעמיד וז"ב גם י"ל דהוי ששים כנד הבלוע בחלב שבקיבה ובשאר איסורין לא אמרינין חנ"נ אבל בב"ח שפיר הוי נעשה נבלה ואף דז"א דבמליחה לכבוש לא אמרינין נעשה נבלה מ"מ התוס' לא ס"ל הכי ולכך סיימו דמליח הרי הוא כרותח ור"ל דאמרינין בי' נ"כ כמו בבישול ודו"ק

והנה כפי הנראה מדברי הרמב"ם בכריתות בפירוש המשניות בנקודה הנפלאה דאיסור הנאה בבב"ח הוא רק משום לתא דאכילה ועשתה התורה גדר כדי שלא יבוא לאכול בב"ח ולכך כתב שם דהנאה בבב"ח לא הוי איסור מוסיף ואינו חל על נבלה דאיך נאמר דיחול איסור בב"ח על איסור נבלה משום דהוי מוסיף איסור הנאה הא אדרבה אם איסור אכילה לא חל ממילא גם הכאה לא חלה דהא איסור הוא רק גדר לאיסור אכילת בב"ח משא"כ במוקדשין ע"ש וביארתי דבר זה היטב במקום אחר וכן בישל בב"ח כתב הכ"מ בפ"א מהלכות מאכלות אסורות שהוא גדר לאיסור אכילה וכיוצא בזה כתב הר"ן ריש פסחים דבל יראה הוא גדר