בית א-ל א פד

בודקין אותו תחלה ולכך רק אם שחט ואחרים ראו אותו ששחט שפיר מותר לאכול משחיטתו אבל אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט דהא לא יברך לא בתחלה ולא בסוף וז"ב ומיושב תמיהת הש"ך על המחבר ושוב ראיתי בדברי הגאון ישועת יעקב שדרך ג"כ בדרך זה אלא שהוא ז"ל כתב דאם אין אנו יודעין אם יודע הלכות שחיטה הוא נאמן לומר שיודע הלכות שחיטה עכ"פ לענין הברכה ע"ש ולע"ד נראה כמ"ש ואפילו נימא כמ"ש הישועת יעקב היינו לדידן דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן רק לכתחלה אין סומכין על זה וצריך לבדקו א"כ י"ל דלענין הברכה שפיר סומכין עליו מה שאומר שיודע הלכות שחיטה דהא ברכה לבטל' הוא איסור דרבנן כמ"ש הפוסקים וע' פר"ח בא"ח סי' ס"ז אבל לרבינא דהוא לא ס"ל האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שפיר אין מניחין לו לשחוט משום ברכה לבטלה וא"ש קושית' על המחבר ודו"ק. וכזה אתי לי שפיר דברי התוס' דף ב' ד"ה שמא יקלקלו דהקשו על פירש"י דפירש הא דאמר בש"ס דף י"ב ע"ב שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופירש"י אפילו אחרים עומדין על גבן והקשו תוס' הא זה מסיפא שמעינין לה דתני וכולן ששחטו ואחרים עומדין על גבן שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא ואין לומר דדיעבד דנקט משום טמא במוקדשין או אינן מומחין אבל חרש שיטה וקטן לכתחלה שוחטין באחרים רואין אותו כו' ותמה הגאון בפלתי דאיך ס"ד דמי שאין יודעין בו שהו' מומחה יגרע מח"שו דהם ודאי יקלקלו ע"ש דהוא תמיה חזקה על לשון התוס' ולפמ"ש דח"שו עדיף לענין לכתחלה דהן מועדין מתחלתן ובודאי יקלקלו לא חזי לברך על השחיטה לפני השחיטה ושפיר יכולין לברך לבסוף אחר השחיטה כמו שכתבתי אבל מי שאין יודעין בו אם הוא מומחה אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט מפני הברכה אפי' אחרים רואין אותו וכמו חרש השומע ואינו מדבר דאינו שוחט לכתחלה מפני הברכה וז"ב

ואמנם הט"ז עצמו בסימן ט"ז לא החליט כן להלכה וכתב דאין בידו להקל כיון דלא נזכר בפוסקים והנה הט"ז כתב דהא דאמרינין בש"ס דף ט זימנין דשהה או דרס ולא ידע משמע דזה ספק אם שהה או דרס ז"א דהאי זימנין קאי על ולא ידע אבל זה ברור דשהה או דרס ע"ש ואמנם בש"ס דף י"ב אהא דאמר רב נחמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך היכא דמי אי דידע דגמיר למה לי ראה ואי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י פשיטא דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ואי לא ראה אסור שמא שהה או דרס משמע דספק הוא וכן בש"ס שם לעולם דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימ' מדהאי שחיט שפיר אידך נמי שחט שפיר קמ"ל האי אתרומי אתרמי לי' אידך שמא שהה או דרס משמע דהספק הוא כפשוטו שמא שהה או דרס ואמנם י"ל דכאן דחזינין ששחט סימן אחד שפיר לא הוי תו ודאי מקולקל אלא ספק אבל הט"ז מיירי דלא ראו כלל אם שחט יפה דבזה הוי ודאי מקלקל ואמנם מדברי רש"י שהבאתי משמע דבכל גוונא הוי ספק לא ודאי דלא כהט"ז וגם הוא ז"ל לא קבע כן להלכה וכן האחרונים התב"ש והפמ"ג ובמ"א דברתי בזה וי"ל דבסברא זו מחולקין המחבר בסימן א' סעיף ג' והיש מחמירין דהמחבר ס"ל דאפי' לא ראותו אחרים בששחט הוי רק ספק אם שהה או דרס לכך אם אחרים עומדין על גביו מותר דסומכין עליהן דודאי ראו שפיר אבל היש מחמירין ס"ל כהט"ז דודאי קילקל וניבל ולכך מחמירין ולא סומכין על האחרים שראו דדילמא לא דקדקו היטב ובתשובה הארכתי בזה והנה בתוס' חולין דף ג' ע"ב ד"ה דליתא קמן דלבדקי' הקשו דמשמע דאי איתי' קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אפילו אחרים ראו אותו דשחט שפיר ולקמן דף י"ב גבי הא דאמר ר"נ ראה אחד ששחט כו' פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש רש"ל דהיינו מהא דפירש"י שם פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור ע"ש והנה לפ"ד הט"ז דמי שאינו יודע הלכות שחיטה ודאי דקלקל וניבל ומותר לשחוט אחריו בנו שפיר י"ל כסוגיא דחולין דף ג' הנ"ל דאפי' אחרים רואין אותו אין שחיטתו כשרה כיון דודאי ניבל וקלקל השחיטה ואף דאחרים ראו ששחט יפה מ"מ אמרינין דהם לא דיקדקו היטב ובאמת שהה או דרס והם נדמה להם דיפה שחט ואין לסמוך עליהם אבל אם נימא דאף שא"י הלכות שחיטה מ"מ הוא רק ספק אם שהה או דרס וכמו שהוכחתי לעיל מלשון הש"ס ורש"י ז"ל שפיר י"ל דאם אחרים ראו אותו ששחט יפה סמכינין עליהם ונמצא דשתי הסוגיות דחולין ג' ודחולין י"ב פליגי בסברת הט"ז וא"כ אנן דקיי"ל כסוגיא דחולין י"ב וכדפסק הטוש"ע בסימן א' סעיף ג' שהבאתי ליתא לסברת הט"ז ואסור לשחוט בנו אחריו וכמו שהסכימו התב"ש והאחרונים ובאמת לולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נמצא בפוסקים אמרתי דאין סתירה בין שני הסוגיות ושניהם יכונו יחדיו דשפיר י"ל דאין לסמוך על האחרים שראו ששחט יפה דאמרינין שלא דקדקו היטב אבל האיש שראה אותו ונתן לבו לדקדק היטב וראה ששחט יפה הוא מותר לאכול משחיטתו שהרי הוא יודע בנפשו שדיקדק היטב וראה ששחט יפה ולפ"ז א"ש דבחולין דף ג' מיירי לענין אם מותרין הכל לאכול משחיטתו ושפיר קאמר דאסור ואין סומכין על האחרים שמא לא דקדקו היטב אבל בדף י"ב אמר ר"כ ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו דקאי על האיש אשר ראה אותו ששחט יפה שפיר פריך פשיטא וחילוק זה מצאנו במל"מ לענין אם אחד העיד שהבהמה טרפה ושנים מעידים שהיא כשרה דהוא אסור לאכול ממנה וכ"ע מותרין אלא דמסתפינא לחדש דבר כזה. וע"פ מה שכתבתי דשתי הסוגיות פליגי בסברת הט"ז הנ"ל (וכן דעת א"ז הב"ח ז"ל והש"ך בספרו חלק עליהם וכתב דהוא רק ספק שהה או דרס ע"ש) אתי לי שפיר מה שהרגישו המפרשים בלשון התוס' שהקשו מהא דפריך פשיט' ולא הקשו מהמסקנא דמסיק לעולם דידע דלא גמיר ואפ"ה מהני ראו אותו ובס' לב ארי' נדחק בזה ולפמ"ש א"ש. דהא כתבתי דשתי הסוגיות פליגי בסברת הט"ז הנ"ל ואין כ"כ תימה דהרבה מצאנו כיוצא בו דהסוגיות פליגי כמ"ש התוס' בדוכתי טובי ובפרט די"ל דרק לפי תירוץ דרבינא הוכרח הש"ס לומר כן ולדידן למסקנא דלא קיי"ל כרבינא דכולהו אמוראי לא אמרו כוותי' ליתא לזה וכה"ג כתב הש"ך בספרו הארוך ליישב דעת הטור ע"ש ואמנם התוס' תמהו על לישנא דפריך הש"ס פשיט' דעכ"פ אין זה פשוט כל כך דהא בסוגיא דף ג' לרבינא ס"ל להיפך ושפיר הוצרך רב נחמן אמר רב להשמיענו ומאי פשיט' אבל ממסקנא באמת אין קושיא וא"ש לשון התוס' ודו"ק. ועתה נבוא לענין השאלה שכתבתי והנה הט"ז סימן ג' ס"ק ו' האריך להשיג על מה שכתב א"ז רמ"א ז"ל בשוחט שבדקוהו ולא ידע ה"ש דאם נטל קבלה פעם אחת אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינין השת' הוא דאתרע אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה למפרע וגם הכלים צריכים הכשר ע"ש והט"ז הרבה להשיב על זה וכתב דקשה על זה מדברי התוס' דחולין דף יו"ד ד"ה סכין שהקשו מההו' דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ותירצו ג' תירוצים א' דשאני מקוה דחסר ואתאי וכתב הט"ז דבזה שייך ג"כ לומר שכח ואתאי כו' וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות כיון דאפשר לומר טריף ואתאי מטריפין למפרע כו' והנה במרדכי שלנו אין הנוסחא כן וע' שו"ת הגאון מהר"ח כהן תשובה כ"ח ע"ש ובאמת כתבתי בחידושי לנדה והוכחתי מלשון רש"י דלכך אין לומר העמד מקוה על חזקתו והשת' הוא דחסרה דז"א דהמקוה מעת היותה היא חוסרת בטבע מעט מעט אלא דעד שחסרה מארבעים סאה היתה כשרה ומשם והלאה היא נפסלה אלא בטבע היא הולכת וחוסרת שנבלעו מים בקרקע או מחמת הטבילה שנשאר מים ע"ג הטובלים ולא היתה אף רגע אחת בלי חסרון וכן גבי מקור האשה המקור הוא מתמלא מעט מעט מדם עד אשר לא יוכל הכיל הדם שבתוכו ואז יוצא החוצה מעט מעט והוא תמיד בתנועה תמידית ע"כ אין שייך להעמיד אשה על חזקתה וע"ש בפירש"י מבואר כן למעיין היטב

והנה לפ"ז ל"ש הכא לומר שכח ואתאי דפעם אחת בשעה שנטל קבלה והיה שוקד על למודו הלכות שחיטה וחוזר עליהם יום יום כדרך השוחטים ודאי ידע היטב רק במשך הימים מסבת התרשלותו וחסרון לימודו נשכח ממנו אבל ודאי שייך להעמידו על חזקתו בעת שנטל קבלה שאז היה בקי בהלכות שחיטה ולא שכח וא"כ דברי רמ"א ז"ל הם נכונים לפי תירוץ זה ועוד כתבו תוס' לתרץ דכאן יש ס"ס שמא במפרקת אפגם ואת"ל בעוד אפגם שמא לא שחט נגד הפגימה ומזה הוליד האגודה דגם בשוחט איכ' ס"ס שמא ידע אז ואת"ל לא ידע שמא שחט שפיר וע"ז חלק הט"ז דהא לא סמכינין על הס"ס לרב הונא ודוקא בשיבר בה עצמות פסקינין כרב חסדא וע"ש בנה"כ ותב"ש ואני תמה דהא הט"ז עצמו בסימן ט"ז שהבאתי ס"ל דאם לא ידע ה"ש ודאי ניבל והוי נבלה גמורה מדאוריית' דהא מתיר לשחוט אחריהן בנו וא"כ אין כאן ס"ס וא"כ בלא"ה ליכ' כאן ס"ס לפ"ד הט"ז וע' תוס' כתובות ט' דדוק' היכ' דהרוב מדרבנן מצרפין המיעוט לס"ס אבל לפ"ד הט"ז בסימן ט"ז הוי רוב דאוריית' וסמכינין עלי' להתיר לשחוט בנו אחריו ובאמת הפ"י שם רצה לומר דאף דהרוב מדאוריית' מ"מ מצרפינין המיעוט לס"ס דסמוך המיעוט להספק הראשון וה"ל רובא ע"ש ואני כתבתי בחדושי כתובות דזה יתכן רק לדעת דס"ס הוא מטעם רוב ולזה י"ל דמצרפין המיעוט מספק אחרון לספק ראשון דהוא פלגא וה"ל רובא אבל אי הטעם כמ"ש הפלתי דספק ראשון