בית א-ל א פב

דכל למעלה מששים אזלי' בתר שמא דהיינו היכא דאוסר במשהו מין במינו כגון טבל ויין נסך דכיון דשוין בשמא אף דאין שוין בטעמא הוי דינו כמין במינו ולא בטל בששים אבל היכא דמשערינן בששים אזלינין בתר טעמא ואם אין שוין בטעמא אע"פ דשוין בשמא הוי מין בשא"מ וצריך ששים מדאורייתא וכן להיפך אם שוין בטעמא אף שאינן שוין בשמא הוי דינו כמין במינו ומה"ת בטל ברוב ע"ש והפרי חדש כתב עליו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ע"ש והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד דחלב ובשר מין במינו מקרי והביא ראיה מהא דאמר ר' יוחנן האוכל חלב מן הטריפה לוקה משום בשר מן החי ובשר מן החי לר' יוחנן נפקא מבשר בשדה טריפה לא תאכלו ש"מ דחלב מקרי בשר ומוכח דהוי מין במינו ע"ש ברשב"א ולפ"ז ספיר י"ל דבשר כחוש עם חלב אינם שוין בטעמא והוי מין בשאינו מינו כמ"ש הש"ך ואף דהן שוין בשמא כמו שהוכיח הראב"ד ז"ל עקרא דבשר בשדה כו' מ"מ כיון דחלוקין בטעמא הוי לדידן מין בשא"מ וא"כ זה לדידן דמב"מ ברוב בטל מה"ת ומדרבנן צריך ס' אבל הרשב"א דקאי אליבא דשמואל דס"ל מב"מ במשהו שפיר הוי חלב אפי' עם בשר כחוש מין במינו דהא שוין בשמא ולא בטל וא"כ שפיר הקשה על היש מפרשים ואמנם לדידן יפה כתב הש"ך וזה ברור ועפ"ז עמדתי על רמיזותיו של הש"ך שכתב וע' ס"ק ו' ובפמ"ג עמד בזה ולא ביאר כוונתו ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתו לעיין שם דשם בארה דלדידן דבטל בששים בתר טעמא אזלינין ובגוונא דהוא במשהו אזלינין בתר שמא ושפיר יש לחלק כמ"ש הש"ך ודו"ק היטב

ובזה נראה ליישב מה שראיתי בספר מנחת אהרן להוכיח מדברי הרמב"ם בפרק י"ט מה' מעה"ק הלכה ה' דכתב המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין אע"פ שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ וכאילו הקטירו האימורין בפני עצמן וכתב הכ"מ דפסק כרבנן דעין במינו אינו חוצץ כו' ומזה מוכח דחלב עם בשר הוי מין במינו וכהרלב"ח בתשובה ולא כהפרי חדש שהשיג עליו מדכתב הרמב"ם דמין במינו כגון חלב כליות עם חלב האליה ולא נקט חלב שנפל לתוך בשר עכ"ל הפר"ח ולפמ"ש יפה פסק הפרי חדש והוכחתו מדברי הרמב"ם הוכחה גמורה היא והא דפסק הרמב"ם בפי"ט מח' מעה"ק דהבשר אינו חוצץ דהיא מין במינו א"ש לפמ"ש דהתם לאו בטעמא תליא מילתא ושפיר הוי מין במינו כמו שהוכיח הרשב"א בשם הראב"ד מהא דאמר ר' יוחנן האוכל חלב מן הטרפה לוקה שלש כו' ע"ש אבל אם, נפל תרבא לנו בשרא שפיר כתב הפר"ח דהוי מבא"מ וצריך ששים מדאורייתא וז"ב ודו"ק וראיתי בארוך מהש"ך שכתב בשם או"ה דאיכא מ"ד דבשר נבלה ושחוטה הוי מין בשא"מ וכ"כ המרדכי סוף ע"ז ולא ידענא היכא איתא האי מ"ד כו' עכ"ל הש"ך ולע"ד האי מ"ד ס"ל כרש"י דמב"מ לא בטיל וא"כ אזלינין בתר שמא ולפ"ז בשר שחיטה בנבלה הוי מבשא"מ דא"א לשחיטה שתעשה נבלה ונבלה בשחיטה הוי מב"מ דאפשר לנבלה שתיעשה שחוטה ולחד מ"ד ס"ל בתר מבטל אזלינין ונבלה בשחוטה הוי מבשא"מ כדאיתא בש"ס והוא המ"ד שהביא האו"ה ומיהו לדידן הוי ודאי מין במינו דבתר טעמא אזלינין וע' מ"ש רמ"א בסימן צ"ח ובש"ך שם ס"ק ו' ודו"ק

והנה בחידושי הרשב"א בחולין דף צ"ז ע"ב כתב הא דאמרינין ההוא כחוש הוה איכא מאן דמפרש כחוש הוה ויש בו יותר מששים לבטלו וקשיא לי כו' אלא א"כ תאמר דאע"ג דאתינין אדשמואל לאו למימרא דשמואל שרי אלא ר' יוחנן ואזיל לטעמיה דס"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בששים ואדרב הונא בלחוד קא מקשינין מינה עכ"ל והנה אף דכתבו התוס' בע"ז דף נ"ו ע"ב דרב הונא כרב רבי' ס"ל דמין במינו במשהו מ"מ שפיר משני הש"ס האי כחוש הוי ואיכא ששים דר' יוחנן לשיטתו דס"ל מב"מ בששים ולכך התיר ר' יוחנן ודו"ק ולפ"ז י"ל דרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מריש אזנו אפי' בכחוש מיירי ואף דאיכא ששים מ"מ רב הונא לטעמי' דס"ל כרב רבי' דמב"מ במשהו ודו"ק

והנה לפמ"ש הר"ן טעם דמין במינו לא בטל משום דמין במינו אינו מבטל טעם השני אלא אדרבה מחזקו ע"ש ואמנם ר' יהודא דלמד זה דמב"מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר כדאיתא בש"ס לפי זה י"ל דלטעם הר"ן ודאי בתר טעמא אזיל ולא בתר שמא דמה ענין דשניהם שוים בשמא לענין שמחזקו דאם שוין בטעמא א"ש די"ל דמחזקו ומוסיף בו טעם כעיקר ובודאי לא אזלינין בתר שמא דמה ענין שמא לזה אבל לר' יהודא דלמד זה מגזרת הכתוב מדם הפר ודם השעיר י"ל שפיר דבתר שמא אזלינין כמו שהוכיח הש"ך מש"ס דעבודה זרה ע"ש והנה כתב הריטב"א דרב ושמואל דס"ל ג"כ מב"מ לא בטל לאו מדם הפר ודם השעיר ילפי כרבי יהודא אלא מדרבנן הוא ולפ"ז שפיר י"ל דטעמייהו כמ"ש הר"ן דמין עם עינו הוא מחזקו ולפ"ז י"ל שפיר דבתר טעמא אזלינין כמ"ש לעיל ולפ"ז לא קשה קושית הרשב"א על האיכא דמפרשי שהבאתי דאף דשמואל ס"ל מב"מ לא בטל מ"מ בתר טעמא אזיל ולא בתר שמא וממילא הוי חלב עם בשר מין בשאינו מינו וכיון דגדי כחוש חלבו מעוט ויש ששים בגדי לבטלו מותר ודו"ק. והנה י"ל דבר חדש לפי דעת הרא"ה דבאיסור דרבנן אמרינין גם בשאר איסורין כבלעו כך פלטו ולפ"ז כיון דלרב ושמואל ס"ל דהא דמב"מ לא בטיל הוא מדרבנן ומדאורייתא בטיל ברובא ולפ"ז א"ש פירוש האיכא דמפרשי דכיון דבגדי כחוש איכא ס' נגד החלב המועט ומדאוריית' בטל בס' רק מדרבנן יש איסור שפיר י"ל כבלעו כך פלטו דודאי אי ליכא ס' הוי איסור דאורייתא ובאיסור דאורייתא לא אמרינין כבלעו כך פלטו אבל כיון דאיכא ס' ורק איסורא דרבנן איבא שפיר אמרינין כבלעו כך פלטו ולכך אפי' לשמואל שרי ולא קשה קושית הרשב"א על הי"מ ודו"ק

והנה בההוא עובדא דההוא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא דסבר רב אשי לשעורי' במה דבלע דיקולא ופירש"י דיקולא היינו קלחת וכתב הר"ן בפרק גיד הנשה דהוכרח רש"י לפרש כן ולא פירש דדיקולא היינו סל דמולחין בו בשר היינו דרש"י לשיטתו דס"ל מין במינו במשהו ואי מיירי בסל איך סבר רב אשי לשעורי' במה דבלע דיקולא הא מין במינו במשהו לכן פירש דיקולא היינו קלחת שמבשלין בו ויש בו רוטב וא"כ בטל ברוטב דהוא אינו מינו זה לדעת רש"י אבל באמת דיקולא היינו סל וליכא רוטב ורב אשי ס"ל מין במינו בששים עכ"ל הר"ן וע' ברשב"א בחידושיו שם והנה עזה מוכח דרב אשי ס"ל מב"מ בששים והלכה כרב אשי דהא בתראה הוא ואולם לפי מה שכתב הש"ך א"ש די"ל דבשר כחוש הוי והוי מין בשאינו מינו עם החלב ושפיר בטל בששים גם י"ל לפמ"ש הרשב"א דלרב ושמואל ווין במינו מדרבנן בששים ומדאוריית' בטל ברובו וא"כ כיון דרוב ודאי היה א"כ מדאורייתא מותר רק דלא היה שעור ששים לפי"ז א"כ הל"ל כבולעו כך פולטו לפ"ד הרא"ה לכך פירש בקלחת דלא שייך כבכ"פ בבישול ודו"ק והנה הר"ן בחולין הביא הני תרי לישני בש"ס דאמרי לה בקדרה ואמרי לה במה דבלעה קדרה וע"ש דכתב ואיכא למידק כיון דעכשיו אין ששים בהיתר למה אין חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שהרי אילו נפל בקדרה אחרת אוסרה ובעי ששים לבטלו ומ"ש קדרה זו מקדרה דעלמא ועוד כו' ותירץ הרמב"ן דאילו ניטל מן ההיתר אין הכי נמי אבל כיון שלא ניטל ממנו אלא נתמעט דרך בישול הקלו בו ע"ש ומלשון הקלו בו נראה דס"ל טע"כ בשאר איסורין דרבנן דאי הוי דאוריית' ל"ש לומר דהקילו באיסור תורה וזה צ"ע אך הר"ן לקמן בסוגיא דזרוע בשלה מסיק דטע"כ דאוריית' מ"מ כאן בלא"ה הוי מין במינו חלב עם בשר כמ"ש הרשב"א והר"ן לעיל ומה"ת ברובא בטל ורק מדרבנן בעי ששים ושפיר קאמר דהקלו בו בדרבנן אך לפמ"ש לעיל דהיכא דמשערין בששים נחשב חלב עם בשר מין במינו א"כ לא שייך מה שכתבתי ויש לפלפל בזה ואין הזמן מספיק ומעתה נחזור לענין השאלה בכר של חלב שנפל לרוטב עם בשר אף דהבשר הוא שמן והוי החלב עמו מין במינו ומה"ת בטל ברוב וכיון דנשפך אזלינין לקולא ואמרינין דהי' ס' בבשר ושרי מ"מ הרי נפל ברוטב וזה הוי אינו מינו ומה"ת בעי ששים ונפלנו בפלוגתא דהרשב"א והש"ך והט"ז לענין סלק את שאינו עינו ומינו רבה עליו ומבטלו ויש לי בזה פלפול גדול

והנה בעיקר דין זה דנימא סלק את שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו שלמד הרשב"א מהא דחולין דף ק' דאמרינין סלק את מינו כו' ושם אליבא דרב דאוקי אמורא עלי' ודרש כיון דנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ כו' ופריך מכדי רב אמר' לשמעתי' כר' יהודא מאי איריא דנתן טעם כו' וע"ז משני רבא אפ"ת שלא קדם וסילק הוי מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו ועתוס' שם ד"ה סלק ומזה למד הרשב"א לדידן דאמרינין בכה"ג סלק את שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו ע"ש דצוחו עליו א"ז רש"ל והש"ך וט"ז ולכאורה לפמ"ש הריטב"א דרב ושמואל לא ס"ל כר' יהודא דיליף מקרא דפר ושעיר דמב"מ לא בטל מדאורייתא אלא מדרבנן קאמרי דמב"מ לא בטל א"כ אין ראיה משם די"ל דוקא התם דמב"מ רק מדרבנן לא בטל ומה"ת בטל י"ל דדוקא היכא דליכא שאינו מינו אסרו רבנן במשהו אבל אי איכא גם שאינו מינו לא אסרו רבנן דאמרינין סלק את מינו כאילו אינו כו' אבל לדידן דסבירא לן טע"כ דאורייתא ומה בכך דאיכא גם מינו מ"מ הא יהיב טעמא באינו מינו ואפשר דהרשב"א לשיטתי' דנסתפק אם טע"כ דאוריית' וע' פמ"ג בהקדמתו לה' תערובות ואמנם לדידן דנקטינין לפשיטות דטע"כ דאוריית' ל"ש זה ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' ד"ה סלק והארכתי בחידושי ודו"ק