בית א-ל א פא

דפריך ונוקמי כר' יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג לא שנא מזיד לא יאכל אף דלית הלכתא כר' יוחנן הסנדלר היינו דלהוי דומיא דיוה"כ דבין בשוגג בין במזיד לא יאכל אבל כי מוקמינין לה כר' יהודא לא הוי דומיא דיוה"כ לפי האית דמפרשי דלר' יהודא מותר בשוגג לאחרים בו ביום כמ"ש רש"י בשמם בד"ה ונוקמי כר' יוחנן הסנדלר ע"ש ומשני ר' יוחנן מפליג במ"ש לאחרים ולא לו ותנא דידן תני שחיטתו כשרה לא שנא לו ולא שנא לאחרים וז"ב והנה לפ"ז היה סעד להאית דמפרשי שהביא רש"י ואפשר דלכך הביא רש"י האי פירושא דאית דמפרשי בתר דפריך הש"ס ונוקמי כר' יוחנן הסנדלר ולא הביא דבריהם לעיל בדברי ר"מ ור' יהודא ולפמ"ש א"ש דמזה דפריך הש"ס ונוקמי כר"י הסנדלר הוציאו האית דמפרשי מה שפירשו אבל רש"י דחה דבריהם ע"ש ואמנם לפירש"י צ"ל הא דפריך ונוקמי כר"י הסנדלר היינו דהלכה כמותו וכדעת הרא"ש משום דפליגי אמוראי בפירוש דבריו וע' ברא"ש פ"ק דחולין ולכאורה דבריו סותרין קצת לדבריו בב"ק דף ע' וכתבתי במקום אחר וע' בטור או"ח סימן שי"ח ובב"י שם ודו"ק. והנה יש לומר דלכך פריך ונוקמי כר"י הסנדלר כי היכא דתהוי דומיא דיוה"כ דאורייתא אבל כי מוקמינין לה כר' יהודא לא הוי דומיא דיוה"כ אף לפירש"י דפירש בדברי ר' יהודא דבשוגג אסור בו ביום אפילו לאחריני מ"מ לא הוי דומיא דיוה"כ לגמרי דבשבת אסור רק מדרבנן וביוה"כ אסור מדאורייתא בו ביום ולכך פריך ונוקמי כר"י הסנדלר דלדידי' אסור מדאורייתא במזיד בו ביום דומיא דיוה"כ וא"ש אף לפירש"י דפריך ונוקמי כר"י הסנדלר ואין ראיה מזה דהלכה כר"י הסנדלר ואמנם זה אי ר"י הסנדלר מדאורייתא אסר אבל למ"ד מדרבנן א"כ אפי' נוקמי כר"י הסנדלר לא יהיה דומיא דיוה"כ וא"כ מאי פריך ונוקמי כר' יוחנן וע"כ דהלכתא כר' יוחנן הסנדלר ויש ראיה לפ"ז מקושית הש"ס דהלכה כר"י הסנדלר ובזה א"ש הא דהביא הרי"ף פלוגתא דרב אחא ורבינא ולמאי נפקא מינה כיון דלית הלכתא כר"י הסנדלר ולפמ"ש א"ש דנ"מ מזה לדעת אי הלכה כר"י הסנדלר מדפריך הש"ס ונוקמי כר"י הסנדלר דלמ"ד מעשה שבת דאורייתא אין הלכה כר"י הסנדלר דמקושית הש"ס ונוקמי כר' יוחנן אין ראיה דהלכה כר"י הסנדלר די"ל דפריך הכי דלהוי דומיא דיוה"כ ולמ"ד מעשה שבת דרבנן יש להוכיח דהלכה כר"י הסנדלר ויש לפרש דה"ק הרי"ף והלכה כדברי המיקל והלכך לית הלכתא כר"י הסנדלר והיינו כיון דהנ"מ מפלוגתייהו אי הלכה כר"י הסנדלר או אין הלכה כמותו א"כ מ"ד מעשה שבת דאורייתא הוא המקיל לדינא דאין הלכה כר"י הסנדלר וכוותי' נקטינין ואין הלכה כר"י הסנדלר ודו"ק ואף שהוא דרך פלפול מ"מ יש בו פנים בהלכה ודו"ק והנה מדברי הרא"ש בב"ק הנ"ל במשנה שם דכתב דלכך בשבת פטור מדו"ה דה"ל שחיטה שאינה ראויה והנה בטבח ביוה"כ מבואר שם במשנה דחייב בתשלומי דו"ה וע"כ דמעשה יוה"כ מותר והיינו דהא ר' יוחנן הסנדלר יליף מקרא דמחללה מות יומת במזיד אמרתי לך דחייב מיתה ולא בשוגג א"כ ביוה"כ דאינה חייב מיתה אלא כרת שפיר מעשה יוה"כ מותר וז"ב. ואמנם לר' יהודא דאוסר משום קנסא משום דעביד איסורא מסתברא דאין חילוק בין בישל בשבת או ביוה"כ דמה לי איסור מיתה מה לי איסור כרת וזה ברור לע"ד וכן למ"ד מעשה שבת דרבנן לר' יוחנן הסנדלר ולא מקרא יליף ואדרבה מקרא מיעט היא קדש ואין מעשיה קדש י"ל דה"ה ביוה"כ ולפ"ז רבינא לחומרא לענין יוה"כ ורב אחא לקולא וכיון דהלכה כדברי המקיל נקטינן כרב אחא דאמר דר"י הסנדלר מדאורייתא קאמר וביוה"כ מותר כדמוכח ממתניתין ובזה א"ש דפירש"י כאן דר"י הסנדלר מדאורייתא אסר דיליף מקראי ושמרתם את השבת כי קדש הוא מה קדש אסור כו' והא כיון דהלכה כדברי המקיל א"כ ר"י הסנדלר מדרבנן קאמר כמ"ש הרי"ף ולפמ"ש א"ש דאדרבא מאן דאמר מעשה שבת דאורייתא הוא המיקל לענין יוה"כ ודו"ק ויש לפרש בזה דברי הרי"ף ע"ד פלפול ואין להאריך ודו"ק. והמעיין בדברי הרא"ש בב"ק במשנה שם יראה כי הרא"ש פירש דלמסקנא דמוקי לברייתא בטובח ע"י אחר גם המשנה מיירי בטובח ע"י אחר ובטבח בשבת פטור מדו"ה משום דמעשה שבת אסור כדיליף ממחלליה מות יומת דבשבת איכא מיתה אבל ביוה"כ דליכא מיתה מעשי יוה"כ מותר והוי שחיטה ראוי' ואף דאילו דברים דלא כהלכתא דאנן קיי"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ הביא הרא"ש דברים אילו להורות דיש חילוק לר"י הסנדלר בין שבת ליוה"כ אם בישל בהם ולבאר דברי המשנה ופירושה וז"ב. וע' בש"ך סימן ש"נ ס"ק א' מה שהאריך על דברי הרא"ש אילו ודו"ק ובזה א"ש לדעת מה דפריך אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי ועמדו בזה האחרונים ז"ל דמכמה מקומות מוכח דאיסור דרבנן חשוב שחיטה שאינה ראויה לענין דאורייתא ואיך פריך הש"ס כאן בפשיטות למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דמשמע דאיסור דרבנן הוי שחיטה ראויה לענין דאורייתא ולפמ"ש י"ל דהש"ס פריך שפיר דהא חזינין במשנה דיש חילוק בין טבח בשבת דפטור מדו"ה משום דהוי שחיטה שאינה ראויה דמעשה שבת אסורין דילפינין ממחלליה מות יומת דבשבת דאיכא מיתה מעשיה אסורין וטבח ביוה"כ דחייב בדו"ה דמעשה יוה"כ מותרין והוי שחיטה ראויה אף דביוה"כ איכא כרת ע"מ כיון דליכא מיתה מעשיה מותרין דדוקא חיוב מיתה אוסר המעשה ואמנם למ"ד מעשה שבת דרבנן דרבנן קנסו לאסור משום דעביד איסורא ולא יליף מקרא דמחלליה מות יומת א"כ מ"ש שבת מיוה"כ ואם ביוה"כ חייב דו"ה ה"ה בשבת מ"ט דפטרי רבנן ודו"ק. והנה מה דמשני אשארא אבל בטבח בשבת לא פטרי חכמים צ"ל דלא ס"ל כר"י הסנדלר אלא מעשה שבת מותר והוי שחיטה ראויה וכי פטרי רבנן אשור הנסקל ואטבח לע"ז פטרי רבנן דהוי שחיטה שאינה ראויה ודו"ק ושוב ראיתי בפני יהושע דכתב ג"כ לחלק בין שבת דאיכא חיוב מיתה ליוה"כ דליכא מיתה לר"י הסנדלר דמחלליה מות יומת כתיב בחיוב מיתה הכתוב מדבר ע"ש בישוב דברי הרא"ש והטור ונהניתי שכיוונתו לדעתו והרואה יראה שע"פ דברי הפ"י וע"פ דברי אלה א"ש דברי הגאון מוהרא"וו ז"ל שתמהתי עליו ודו"ק ובהכי א"ש מה שהקשו התוס' בד"ה אלא דהא משמע לקמן דאפילו בדרבנן פטרינין שחיטה שאינה ראויה לר"ש כו' ולפמ"ש דהש"ס לא פריך אלא דלא מצינו לפרושי הא דפטרי רבנן משום שחיטה שאינה ראויה דא"כ במתני' ביוה"כ אמאי חייב דו"ה דהא למ"ד מעשה שבת דרבנן אין חילוק בין שבת ליוה"כ ומשני אשארא אבל בשבת ה"ל שחיטה ראויה ומודי רבנן דחייב דהא מיירי בטובח ע"י אחר ולא קלב"מ ובמתני' מיירי דטבח בעצמו וביוה"כ חייב דאתי כר"מ ופטור דקלב"מ ולא ס"ל כר"י הסנדלר ודו"ק שם בסוגיא ותמצא על נכון ובזה א"ש דפירש"י בד"ה ונוקמי כר"י הסנדלר ולאו משום קנסא אלא מקרא יליף והקשיתי דהא איכא מ"ד דמעשה שבת מדרבנן לר"י הסנדלר ולפמ"ש דהא למ"ד מעשה שבת דרבנן לא אתיא מתני' כר"י הסנדלר כמ"ש וא"כ לית הלכתא כר"י הסנדלר וכמ"ש בשם הגאון מהרא"וו ז"ל וא"כ מה פריך ונוקמי כר"י הסנדלר הא לית הלכתא כוותי' לכך פירש דס"ל מעשה שבת דאוריית' ושפיר אתיא מתני' כוותי' והלכתא כוותי' דהא גם מתני' דב"ק כוותי' אתיא למ"ד מעשה שבת דאורייתא ושפיר פריך ונוקמי כר"י הסנדלר ודו"ק היטב

(חדר לה) בדין חלב שנפל ברוטב

הנה הש"ך ביו"ד סימן צ"ח ס"ק א' כתב אהא דכתב המחבר שם איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלו בבשר דהיינו חלב בצירי דהוא תרבא וכן משמע בטור וא"כ דעת הטור והמחבר דטעם חלב ובשר אינן שוין וכן משמע מדברי שאר פוסקים אבל ראב"ן כתב בתשובה סימן ב' ובסוף ע"ז דחלב ובשר טעמן שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן וע' בס"ק ו' עכ"ל הש"ך והכה הרשב"א בחידושיו כתב בסוגיא דאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ופריך והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכלו אפי' מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע ופריך ובחלב לא והאמר ר' יוחנן בההוא עובדא דגדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוי וכתב הרשב"א יש שפירשו דהגדי כחוש הוי ויש מעט חלב והיה בגדי יותר מששים לבטלו וקשה לי הא כולא שמעתא כשמואל אזלא ושמואל ס"ל ומין במינו במשהו וא"כ ההוא עובדא היכא משתריא עכ"ל הרשב"א ואי נימא כמ"ש הש"ך מאי הקשה הרשב"א על יש שפירשו דהא כיון דהגדי כחוש הוי הוי מין בשאינו מינו עם החלב ושפיר בטל בששים ולכאורה מוכח מזה דלא כהש"ך אלא דחלב הוי מין במינו אפי' עם בשר כחוש וקשה על הטור והמחבר שסתמו כגון חלב ובשר שהוא מין בשאינו מינו והרי מדברי הרשב"א מוכח להיפך והי' נראה לומר דאם הגדי כחוש גם החלב שבו כחוש ושפיר הוי מין בעינו עם הבשר והש"ך מיירי שנפל חלב ממקום אחר לבשר כחוש דזה הוי מבשא"מ אבל זה דחוק ועוד דהא כתב הרשב"א ומיהו פיר"ת נראה עיקר דהחלב כחוש הוי ואינו מפעפע כו' משמע דמעיקרא לא משמע לי' דהחלב כחוש הוי רק הגדי הוי כחוש וא"כ צ"ע גדול לדינא דקיי"ל מין במינו מדאורייתא בטל ברובו א"כ אם נפל חלב לתוך בשר כחוש ויש רוב וספק אם היה ששים כגון שנשפך לדעת הש"ך הוי עין בשאינו עינו וצריך מה"ת ששים והוי ספק דאורייתא ולפמ"ש הרשב"א הוי מב"מ והוי ספק דרבנן וכבר ראיתי למי שהורה ע"פ דעת הש"ך ולחומרא ואמנם נראה דיפה כתב הש"ך ושפתי כהן ישמרו דעת והיינו לפמ"ש הש"ך בסימן זה ס"ק ו' והוכיח בארוכה