בית א-ל א עח

וגמר הכשר כשרה וע"ז תירץ הט"ז דדוקא במידי דעושה נבלה מחסר ולפמ"ש י"ל דהרשב"א נקט מין דאז מן התורה פסול אבל זה דוחק דהא סיים אבל התחיל בחצי קנה כשרה ויש ליישב דקאי אאידך וזה דוחק ועיין בזה ואמנם לפמ"ש התב"ש דבזה"ז לא אמרינין סתם מחשבת מין לע"ז דאין אדוקין כ"כ בע"ז רק לכתחלה אסור ע"ש י"ל דבזה"ז הוי רק ספק אי מחשבתו לע"ז ואמנם עכ"פ אסור אפי' בדיעבד מספק שמא כוון לע"ז ולפ"ז בעשה מעשה כל דהו דכתבתי דרק מדרבנן אסור הוי בזה"ז ספק דרבנן אבל בדבר שעושה אותו נבלה דבזה אם היה מחשבתו לע"ז היה אסור מן התורה לכך אפילו בזה"ז הוי עכ"פ ספק דאורייתא ואסור אפי' דיעבד וא"כ שפיר נקט הרשב"א או מין וא"ש דברי מארן הט"ז אך לא מטעמיה ויש כ"מ לדינא והנה הרבה פוסקים כתבו דהא דלרב הונא עשה בה מעשה אסרה זה רק דרבנן והקשו דא"כ מה פריך מהא דהשוחט חטאת בחוץ והא מדשחט בה פורתא אסרה ופירש"י דתו לא קדשים הוא והא מדאורייתא לא נאסרה ולאו מחתך בעפר בעלמא הוא ותירץ הרב ישועת יעקב זלה"ה דכיון דאסור מדרבנן שוב אינה ראוי' בפנים מקרי כמ"ש השיטה מקובצת והים של שלמה והא דאמרינין בכתובות אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מאי איכא למימר היינו דשם מותר בהנאה וראוי' ליתנה לקטן לפי דעת הרשב"א אבל בע"ז אפי' איסור דרבנן כיון דאסור בהנאה ה"ל אינה ראוי' ע"ש ולע"ד נראה דכיון דאסורה באכילה תו לא קרינין בה ממשקה ישראל למנחה ואינה מתקבל בפנים וליכא משום שחוטי חוץ ודו"ק ועפ"ז א"ש מה שכתבתי למעלה ליישב דעת הט"ז וכתבתי דמדרבנן אסור אף אם לא עשה אותה נבלה ועדיין קשה מאי פריך מהא דהשוחט חטאת הא מדאורייתא לא נאסרה ולפמ"ש הישועת יעקב א"ש דכיון דאסורה מדרבנן תו לא מתקבל בפנים ולא מחייב משום שחוטי חוץ ודו"ק

והנה התוס' כתבו בד"ה חייב דתיקן להוציא מידי אמ"ה לבן נח ולא כתבו דתיקן להוציא מידי טומאת נבלה משום דגם עתה מטמאה משום עבודה זרה דאורייתא ואמנם זה רק לר' יהודא בן בתירא דס"ל תקרובת ע"ז מטמאה באהל מדאורייתא דאתקש למת אבל לרבנן טומאת ע"ז לאו דאורייתא כמ"ש תוס' לעיל דף י"ג ע"ב וא"כ התוס' כתבו כן אליבא דר"י בן בתירא ורב תונא ודאי לא ס"ל כר"י בן בתירא דהא ר"י בן בתירא ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"מ התוס' כתבו ליישב הברייתא אף לר"י בן בתירא וז"ב ובזה אזדא לה תמיהת הפלתי על הרמב"ם דכתב דאין בן נח מוזהר על אמ"ה של עוף והקשה הפלתי מהא דמשני מר זוטרא משמי' דרב פדא הב"ע כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו דכולהו בהדי הדדי אחר והא קשה מה תיקן ואין לומר דתיקן להוציא מידי אע"ה לב"נ דהא אין ב"נ מוזהר על אמ"ה של עוף ולפמ"ש לא קשה כלל דהא הרמב"ם בפ"ו מהלכות שאר אה"ט פסק דטומאת תקרובות ע"ז הוא מדבריה' שפיר העתיק בהלכות שגגות בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ושפיר תיקן להוציא מידי טומאת נבלה דאורייתא דהשתא הוא רק מדרבנן וזה ברור. והנה אם נימא דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו לרב הונא הוא מדרבנן וכדעת הרבה פוסקים א"כ שפיר יש לומר דאפילו לר"י בן בתירא דס"ל תקרובת ע"ז מטמא מדאורייתא ע"מ תיקן להוציא מידי טומאת נבלה דאורייתא ועתה בשחיטתו אינה מטמאה אלא מדרבנן דהא אדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ מדאורייתא אין לה דין תקרובת ע"ז כלל ואינה מטמאה כלל רק מדרבנן נאסרת והוי תקרובת עכו"ם ומטמאה וא"כ לא היה צריך הש"ס דפסחים לומר דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ דהא שפיר תיקן להוציא מידי טומאת נבלה דאורייתא ואמנם לדעת הרא"ה דכתב דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה דמ"מ לא התירה והוי כלא נשחטה ומתה מאליה א"כ אכתי איכא עליה טומאת נבלה דאורייתא וקשה מאי תיקן ולכן הוצרך הש"ס לומר דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ וא"ש ואפשר דמזה הוציא הרא"ה סברתו דבאכילה אסורה דאל"כ אמאי צריך הש"ס לומר דהוציא מידי אמ"ה לב"נ הל"ל דהוציא מידי טומאת נבלה דאוריית' וע"כ דגם עתה איכא טומאת נבלה עליה ודו"ק היטב והנה ראיתי בספר מחנה לוי שהקשה מאי משני באומר בגמר זביחה היא עובדה עכ"פ מששחט בה פורתא נעשה מוקצה לעבודה זרה ואינה ראוי' לגבוה ושוב אינה חייב עליה משום שחוטי חוץ משום דאינה מתקבלת בפנים והביא מזה ראיה לדעת הרמב"ם דאין אדם מקצה דבר שאינו שלו אפילו עשה בה מעשה ע"ש ודפח"ח ואמנם עדיין קשה לי ללישנא אחרינא דרש"י דפריך אי הכי דבגמר זביחה הוא עובדה מאי אריא דתני חטאת דאיכפל תנא למתני לאשמעינין מידי דלית לי' חלק בה ליתני זבח דהיינו שלמים שהן שלו מחייב שלש חטאות דהא לא פקע שם קדשים מינה עם גער זביחה כו' ע"ש ולפמ"ש המחנה לוי מאי פריך דהא לא מצי למתני שלמים דהן שלו דא"כ בתחלת השחיטה נעשה מוקצה לע"ז ואינה מתקבלת בפנים ושוב אין מחייב עליה משום שחוטי חוץ ועכצ"ל כלישנא קמא דרש"י דלא אתיא כריה"ג והש"ס פריך ליתני זבח דהיינו בהמה ולמה נקט חטאת דאיתא נמי בעוף שמע מינה דבעוף קאי וז"ב ודו"ק היטב

(חדר לג) בדין מנסך יין של חבירו

בש"ס חולין דף מ"ם ע"ב אמרינין רב נחמן ור"ע ורב יצחק אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקאמר הש"ס ת"ש המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ומשני הב"ע דאית לי' שותפות בגוי' ע"ש והקשה הגאון מקור חיים דא"כ הוא מעורב מתחלתו וא"כ לימא ברירה כמ"ש התוס' במסכת תמורה דהיכא דמעורב מתחלתו אמרינין ברירה ויהי' שלו אסור ושל חבירו מותר וכתב הגאון מוהר"ר מרדכי זאב זלה"ה בהגהותיו לספר ישועת יעקב לתרץ ביי"נ לא שייך ברירה דאם נימא ברירה א"כ ע"י זה שיבורר חלקו של חבירו לעצמו על ידי זה יהיה מותר חלק שלו ונמצא שהוא רוצה בקיומו דרוצה שיתקיים חלק חבירו דהיינו חלק של המנסך כדי שע"י זה יהי' מותר חלק שלו וביי"נ אסור להיות רוצה בקיומו של יי"נ ודפח"ח ומזה היה נראה דהיכא דניסך להר דלא נאסר בהנאה א"כ שפיר שייך ברירה ושל המנסך אסור ושל חבירו מותר דבזה לא אסור רוצה בקיומו דהא אפילו בהנאה מותר ואפילו אם נימא דבדאורייתא ל"ש ברירה מ"מ בניסך להר דאסור רק מדרבנן בודאי שייך ברירה וזה ברור והנה לעיל כתבתי ליישב דעת הרא"ה מקושית הב"ח דהש"ס פריך מהא דשנים אוחזין בסכין במשנה דף מ"א ע"ב דמיירי בקדשים ולא בשוחט לע"ז ע"ש ואכתי יקשה קושית הב"ח מהא דפריך מהמטמא והמדמע והמנסך לפמ"ש הפ"י להקשות למ"ד מערב מה מפסידו הרי יכול למכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ותירץ דמפסידו דאסור בשתיה ע"ש א"כ מה פריך ממנסך למ"ד מנסך ממש הא שפיר חייב דהא אסור בשתיה לדעת הרא"ה וחייב משום דמפסידו דאסור בשתיה ונדבר בזה לקמן אי"ה

והנה בגיטין דף נ"ב פליגי רב ושמואל חד אמר מנסך ממש וחד אמר מערב ואמרינין מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך משום דקים לי' בדרבה מיני' ואידך מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דניסך לי' ע"ש ולכאורה לפי מה דמוקי לה הכא באית ליה שותפות בגוי' נמצא דחייב מיתה על שלו דניסכו והממון חייב על חלק חבירו וה"ל כמו אכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו דלא פטור משום דקים לי' בדרבה מיני' דה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ אמאי צריך לומר מדאגבי' קכיא. ואמנם י"ל דלא דמי לאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו דשם ה"ל תרי מעשים דעל התרומה חייב מיתה ועל השיראין חייב ממון ואילו קרע שיראין של חברו ולא אכל תרומה היה ג"כ חייב ממון ואין המיתה והממון באים על ענין אחד אבל כאן לולא החלק שלו לא היה חלק חבירו נאסר דא"א אוסר דבר שאינו שלו רק כיון דאסר חלק שלו נאסר גם חלק חבירו וחייב עליו ממון וא"כ גם המיתה גם הממון באים על דבר אחד דהיינו החלק שלו ושפיר הוי מיתה ותשלומין לאחד והוי קלב"מ לכך צ"ל מדאגבי' קני' וז"ב וע' בתוס' ד"ה תא שמע דכתבו דקמ"ל אע"ג דחייב מיתה לא אמרינין קלב"מ כדאמר החם והיינו דלר"נ ור"ע דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שפיר ה"ל מיתה ותשלומין לאחד וקמ"ל דאעפ"כ חייב ממון משום דמדאגבי' קני' כדאמר בגיטין ודו"ק ואמנם נחזי אנן למאי דמסיק דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק דסוף אמרינין לצעורי קא מכוון ואמנם היכא דאית לי' שותפות בגוי' לא שייך לומר לצעורי קא מכוון דאיך יפסיד לנפשי' כדי לצער חבירו ובודאי כיון לנסך וזה דעת רש"י ואמנם הא דלא משני דאית לי' שותפות בגוי' כמו שהקשה רש"י ותוס' לפמ"ש א"ש דהא אם אית לי' שותפות בגוי' א"כ מסתמא לא כיוון לצערו אלא לנסך וא"כ אם היה מנסך רק חלק חבירו ג"כ היה עליו חיוב ממון וא"כ חיוב מיתה בא על חלק שלו וחיוב עמון על חלק חבירו והוי מיתה לזה ותשלומין לזה ול"ש קלב"מ וקשה דמאי קמ"ל הא בלא"ה חייב משום מערב ועכצ"ל דלית לי' שותפות בגוי' וקמ"ל שפיר דאף דהוי קלב"מ אפ"ה חייב ממון משום דמדאגבי' קניא כמ"ש התוס' ודו"ק הדק היטב. והנה דעת רבינו חננאל והוא היש מפרשים שהביא רס"י בד"ה אין אדם דבמעשה כל דהו קאמרי רב נחמן וריע דאין אדם אוסר אבל במעשה רבה ס"ל דשפיר אוסר והקשה רש"י עליהם דא"כ לא הוי מנסך תיובתיה דהא מעשה רבה הוא ואולם הרשב"א בתה"א יישב קושית רש"י ז"ל דכיון דניסוך הוא היזק שאינו ניכר לא הוי מעשה רבה ע"ש