בית א-ל א עז

להר ופה אפס מקום לבאר היטב ודו"ק היטב. והנה לעיל דף י"ג ע"ב דר' יהודא בן בתירא מקיש תערובת ע"א למת לגמרי ואף לענין טומאה דמטמא מן התורה כמ"ש התוס' שם ואף בהבאה אסור מה"ת דלגמרי איתקש ורבנן לא מקשי רק לאכילה דויאבלו זבחי מתים כתיב ולא להנאה כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב דלרבנן בהנאה מדרבנן אסורין ולפ"ז קשיא לי אמאי דחיק בש"ס לאוקמי מתניתין דאמר להר וברייתא דהשוחט לשם הרים כו' הרי אלו זבחי מתים דאמר לגדא דהר אף דתרויהו משנה וברייתא בחד לישנא נקטו ואמאי נימא דכל חד לדבר אחר כיון הלא טוב לומר דתרויהו משנה וברייתא לדבר אחד כיונו היינו דאמר להר דהוא מחובר או לפירוש הרמב"ם דכיון לרפואה וכדומה דבכל אלה מדרבנן גזור אטו שוחט לע"ז גמור ואמנם מתניתין כרבנן דר' יהודא בן בתירא אתי דס"ל תקרובת ע"ז גמור מדרבנן הוא דאסור בהנאה לכך בשוחט למחובר או בשוחט לרפואה שרי בהנאה אף מדרבנן. דהוי גזרה לגזרה ורק באכילה אסורין אטו שוחט לע"ז גמור דאסור באכילה מן התורה ולכך תני במתניתין שחיטתן פסולה אבל זבחי מתים לא וברייתא אתיא כר' יהודא בן בתירא דס"ל תקרובת ע"ז גמור מדאורייתא אסורה בהנאה דמקיש תקרובת ע"ז למת ולכך גם שוחט למחובר או לרפואה אסור בהנאה מדרבנן אטו שוחט לע"ז גמור ולכך תני הרי אילו זבחי עתים ואמנם לעיל דף י"ג בלישנא קמא מוקי מתניתין דהתם דקתני שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא כר' יהודא בן בתירא וא"כ יקשה סתמא אסתמא ולכך הוצרך הש"ס לשנויי הא דאמר להר הא דאמר לשום גדא דהר ואתיא תרויהו כר"י בן בתירא ואף דלדידי' תקרובת ע"ז אסורה בהנאה מדאורייתא מ"מ השוחט למחובר או ברפואה לא אסרו בהנאה דכיון דלא שכיחא לא גזרו רבנן כמ"ש הר"ן אבל באכילה אסור דהא השוחט ה"ל מומר ופסול לשחיטה אבל ללישנא בתרא דהתם דרבה מוקי מתניתין דהתם כרבנן דר"י בן בתירא שפיר י"ל דמתני' דהכא אתי כרבנן דר"י ב"ב וברייתא כר"י בן בתירא ול"צ להאי שינויא דאביי ואביי אזיל אליבא דלישנא קעא דהתם ולכך משני הא דאמר להר. ושבתי וראיתי והנה הרי"ף השמיט כל השקלא וטריא דהאי סוגיא וכל הדומיא דמתני' אברייתא ושינויא דאביי השמיט וצ"ע למה ומת ענין שמיטה זו ואולי לפמ"ש א"ש די"ל דהרי"ף ס"ל כלישנא בתרא דלעיל דף י"ג דמתני' דהתם כרבנן ואזדא לה רומיא דמתני' אברייתא דשפיר איכא לשנויי כמו שכתבתי ולכך השמיטה והש"ס אזיל ללישנא קמא דלעיל ודו"ק

והנה הר"ן כתב ואיכא מ"ד. דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה ואפי' שוחט בהמת חבירו לשם הרים או לרפואה דכל דבר שיש סרך ע"ז מתסר באכילה ואין אומרים לענין אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' נראה מבואר מדבריו דרק בשוחט לע"ז דבר כמ"ש דכל דבר שיש בו סרך ע"ז מחסר באכילה אבל בשוחט לשם קדשים לא שייך זה ובפרט לשיטת הפוסקים דהוא רק משום מראית עין וכן נראה לכאורה מדברי הרא"ה בב"ה דכתב אבל באכילה אסורה ולאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא אחזי לשחיטה וה"ל כנוחר ע"ש משמע משום דהוי מומר לע"ז כן נראה לע"ד ובהיות כן לא הבינותי מה שהקשה איז הב"ח ז"ל על הרא"ה ממה דפריך הש"ס אמ"ד א"א אוסר דשא"ש מהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' דהא לשיטת הרא"ה לא קשה דהא שם שחיטתו פסולה קתני והיינו באכילה דבאכילה אף למ"ד אא"א דשא"ש אסורה ולפמ"ש י"ל דהש"ס פריך מהא דלקמן דף ע"א ע"ב דתני השוחט לשם עולה כו' שנים שהיו אוחזין בסכין ושחטו אחד לשם אחד מכל אילו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה דמיירי בשוחט לשם קדשים ולא לשם ע"ז ובזה ל"ש סברת הרא"ה וע' ש"ך ודו"ק ובחידושי אמרתי טעם לדין הרא"ה ע"פ דעת הלכות א"י דהביא הרא"ש דאם לא בירך לפני השחיטה שחיטתו פסולה והנה אם שחט לע"ז ודאי דלא בירך לפני השחיטה דאיך שייך שיברך אשר קדשנו וצונו על השחיטה והא שחיטת זו אסורה והשוחט חייב מיתת עליה וזה ברור ואף למסקנא דאמרינין לצעורי קא מכוון מ"מ כיון דמכוון לצער חבירו דיסבור שהוא מכוון באמת לע"ז ודאי דלא בירך דאם יברך ידע חבירו שאינו מכוון לע"ז וכיון דלא בירך שחיטתו אסורה באכילה וז"ב ובזה לא קשה מהא דפריך בש"ס מהא דשנים אוחזין בסכין ושחטו דהקשה א"ז הב"ח על הרא"ה ז"ל דהא לפ"ד הרא"ה אפילו א"א אוסר דשא"ש אסור באכילה ומאי פריך ולפמ"ש דהא שם האחד דשחט לשם דבר כשר הוא בירך כדינו ומותר אף באכילה וז"ב גם מה שהקשה הרשב"א ז"ל במשמרתו מהא דפריך משוחט חטאת בחוץ לע"ז הא עכ"פ הוי כנחירה ופטור משוה שחוטי חוץ ולפמ"ש א"ש דהא זה מדרבנן משום דלא בירך אבל מן התורה הוי שחיטה גמורה והוי שחוטי חוץ ושפיר פריך הא מדשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא וזה ברור וע' בית יוסף דכתב דפלוגתא הוא בין הקדמונים ודו"ק ואף דלשון הראיה לא משמע כן ע"מ כתבתיו דרך פלפול בעלמא ודו"ק. והנה התוס' ד"ה חייב ג' חטאת כתבו לא נחית למנינא דא"כ ליתני ארבעה וכגון שהוא יוה"כ אלא בהני אשמועינין חידוש דלענין שבת חייב אע"פ שלא תיקן אלא להוציא מאבר מן החי כדאמר בפסחים ובחוץ לע"ז הוי חידוש כדמוכח בשמעתין כו' ע"ש והקשו המפרשים למאי דמוקי לה בחטאת העוף ובחצי קנה פגום וא"כ ליכא חידוש בהא דשוחט בחוץ לע"ז והדרא קושית התוס' ליתני ארבעה דהיינו יוה"כ ע' בס' לב ארי' ונראה דלכאורה יש ליישב קושית התוס' די"ל לכך לא תני ארבעה וביוה"כ דהך ברייתא דהשוחט חטאת אתיא כרבי עקיבא דס"ל לקמן דף ק"א ע"ב דעושה מלאכה ביוה"כ שחל להיות בשבת אינו חייב אלא אחת וא"כ אפי' הוה נקיט גם יוה"כ לא הוי ארבעה חטאות ולכך לא נקט יוה"כ ואמנם התוס' הקשו שפיר דהנה התוס' בד"ה אי הכי כתבו וז"ל לפי' שני שבקונטרס דלרב הונא פריך דאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתי שפיר דנקט חטאת לאפוקי שלמים שהם שלו צריך לומר דאתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דלרבנן לא חשיב שום זבח שלו כדמוכח בזבחים כו' ולפ"ז הקשו שפיר אמאי לא סני ארבעה וכגון שהוא יוה"כ ואין לתרץ דברייתא אהיא כר"ע דאמר העושה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת אינו חייב אלא אחת וכמ"ש זה אינו דהא ר' יוסי הגלילי פליג בהדיא אר"ע לקמן ואמר דחייב על כל אחת ואחת ושפיר קשה ליתני ארבעה דהא הברייתא בלא"ה אתיא כריה"ג ואע"ג דאמרינן שם איפוך דרבי יוסי הגלילי ס"ל דאינו חייב אלא אחת מ"מ למסקנא שם דאיסור בת אחת הוי לא צריך לומר איפוך כמ"ש תוס' שם ד"ה רבי עקיבא ע"ש ועל זה תירצו דנקט הני משום חידושא אבל למאי דמשני בחצי קנה פגום דתו לא קשה מאי אריא דנקט חטאת ליתני זבח כמ"ש רש"י ד"ה אלא אמר מר זוטרא וא"כ אין צ"ל דאתי כריה"ג ולא קשה קושית התוס' דשפיר י"ל דאתי כר"ע ודו"ק

ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה אי הכי דכתבו ומיהו קשה לפירוש זה דבסמוך פריך לרב נחמן מהאי ברייתא כו' ומאי קושיא הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ולפמ"ש א"ש דאל"כ תיקשי מאי קמ"ל ואין לומר דאתיא כר"ע דהא ע"כ כריה"ג אתיא וכיון דלא נקט משום חידוש ליתני ארבעה ודו"ק. ושוב מצאתי קצת מזה בספר פלתי ע"ש ודו"ק ובספר מחנה לוי הקשה מ"פ מהי' שנים אוחזין בסכין ושוחטין דילמא מיירי דהיתה הבהמה מסוכנת ושחטה לע"ז דבתחלת השחיטה נעשה הסכין סכין של ע"ז ובסוף שחיטה נאסרה כולה ותירץ דהש"ס פריך משנים אוחזין דדף ע"א ע"ב דמיירי ששחט לשם קדשים ע"ש והנה גם אני כתבתי לעיל דהש"ס פריך מהאי דדף ע"א ויישבתי בזה קושית הב"ח על הרא"ה ע"ש ואמנם בגוף קושית הרב מחנה לוי יש לפקפק כיון דמתניתין מיירי בשוחט להר או לרפואה ובכה"ג הבהמה עצמה לא נאסרה אלא באכילת ולא משום זבחי מתים ואיך יאסר הסכין משום משמשי ע"ז דהא האי היו שנים אוחזין בסכין הוא סיפא דמתניתין וכיון דהסכין לא נאסר איך יאסר הבהמה וצ"ע והנה י"ל הא דהמקשה לא אסיק אדעתי' לשנוי' בחצי קנה פגום ודחיק לשנויי באומר בגמר זביחה הוא עובדה היינו דהמקשה ס"ל כרב אדא בר אהבה דבעוף דוקא ושט ולא קנה ולכך לא מצי לשנויי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והיה עקום בזה ליישב דברי הט"ז דכתב דדוקא בעשה בה מעשה שעושה אותה נבלה אז מתסר לעולא והנקודת הכסף תפסו דא"כ מה פריך מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר והא לפ"ד הט"ז היינו סימן אחד וא"כ כולהו בהדי הדדי קאתי ולפמ"ש א"ש דהמקשה ס"ל כר"א בר אהבה וע"כ דשחט בה הושט וא"כ במשהו ששחט עשה אותה נבלה וז"ב אך לפ"ז ל"צ לשנויי בחצי קנה פגום הא אפי' בקנה שלם עד שחיטת הרוב לא מתסר לפ"ד הט"ז וכולהו בהדי הדדי אתיא ויש ליישב ודו"ק

(חדר לב) בדין אי אדם אוסר דכר שאינו שלו

הנה כבר (הבאתי לעיל סוף חדר לא) דעת הט"ז דעולא לא קאמר אלא בעושה בה מעשה נבלה והנה"כ תפס עליו והיה נראה לי לע"ד לולא שאיני כראי לומר דבאמת מן התורה אינו אוסר אלא במידי שעושה נבלה כע"ש הט"ז אמנם דרבנן אוסר בכל שהו והיה בזה א"ש הא דכתב הרשב"א התחיל הפסול לשחוט וגמר הכשר כגון עכו"ם או מין כו' במה דברים אמורים שהתחיל בדבר שעושה אותו נבלה כו' והקשה הב"ח הא סתם מחשבת מין לע"ז וא"כ במעשה כל דהו מתסר ואמאי כתב דאם התחיל בחצי קנה