בית א-ל א עו

ניתק לעשה אז לקי גם על לאו הנל"ע הנלוה עמו וע' בס' תשובת מהר"מ מינץ החדשים שביאר זה בטעם נכון ולפ"ז י"ל כיון דכאן איכא תרי לאוי ולא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי וא"כ איכא חד לאו דלא ניתק לעשה ולוקה עליו ממילא לוקה גם על לאו השני אף שניתק לעשה ושפיר הקשה התוס' בחולין דלילקי שמונים ולא קשה קושית א"ז מהרש"א ז"ל והנה התוס' בתמורה גם בחולין דף פ' חילקו בין היכא דהעשה מתקיים מעצמו כמו בתמורה להיכא דהוא מקיים העשה בידים ע"ש ובזה יש לומר דהא דאמר דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי זה רק בתמורה דהעשה מתקיים מעצמה ואמנם גבי ב"י וב"י דכתבו ג"כ דהוי לאו הנל"ע כמו שהוכיח תוס' בפסחים דף כ"ו אף דאיכא תרי לאוי וחד עשה מ"מ כיון דמקיים העשה בידים לא אמרינין כן ויש לפלפל בזה וכתבתי במ"א ודו"ק

והנה הש"ס בתמורה מוקי מתני' דהכל ממירין כר' יהודא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולא כר' יוחנן דאמר שאני מימר דבדיבוריה עביד מעשה וע"ש בתוס' דכתבו דהוי מצי לשנויי הכי ואמנם י"ל כיון דציבור ושותפין אין עושין תמורה ולא עבדי מעשה ואעפ"כ לוקין והכה הכל כולל ציבור ושותפין וע"כ כר' יהודא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והיינו כר' יהודא וכדאמרינין התם בתמורה תנא ס"ל כר' בחדא דלאו שאב"מ לוקין עליו ודו"ק ובזה י"ל דלכך לא הוי לאו שניתק לעשה דהא הלאו כולל יותר מהעשה דציבור ושותפין אין עושין תמורה ולוקין על הלאו ואמנם לדידן דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן והא דלוקה בתמורה משום דבדיבורא עביד מעשה וא"כ צבור ושותפין דאין עושין תמורה ולא עבדי בדיבורן מעשה אין לוקין לא שייך לומר דהלאו כולל יותר מהעשה דהלאו נוהג בציבור ושותפין משא"כ העשה דהא בציבור אין לוקין על לאו ואיך ילקה על הלאו משום דנוהג בציבור ושותפין כיון דבציבור ושותפין גופייהו לא לקי ועכצ"ל הטעם משום דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי ודו"ק. ובזה צדקו דברי א"ז מהרש"א ז"ל מה שהקשה על קושית התוס' דודאי לפי דמוקי בתמורה מתני' כר' יהודא דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו שפיר י"ל דהלאו כולל יותר מהעשה אבל לדידן עכצ"ל דהטעם דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי וא"כ שפיר לוקה רק ארבעים ולא קשה קושית התוס' ודו"ק ועתה נבוא לענין שאלתך (ע"כ מצאתי ויתר התשובה נאבדה מאתי ולעת מצוא אעתיקנו בס"ד

והנה הרב נ"ב רצה לומר דגם מדינא דש"ס לא מהני גירושין בע"כ ע"י שליח ואני רשמתי על הגליון דבעיטור אות שלישות מבואר דכשם דהוא מצי לגרש ע"כ כן שלוחו מצי לגרש ע"כ ע"ש ועוד העירותי שם ממה שהקשה הרשב"א בגיטין דף י"ז אהא דאמר ר' יוחנן טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול דמפסדת האשה הפירות דאיך שייך לפסול שטר משום פסידא דבעל השטר ותירץ דזימנין דיהיב לה גיטא בע"כ ע"ש ולפ"ז קשה מה פריך שם גיטין הבאים ממד"ה מאי איכא למימר וקשה הא גט ע"י שליח א"א ליתן בע"כ לדעת הגאון נ"ב א"כ מדינא דגמרא דהוי תופס לבע"ח כו' א"כ ע"י שליח ע"כ דהוי מרצונה וא"כ הדרא קושיא לדוכת' איך נפסול שטר משום פסידא דבעהש"ט ותירוצו ליתא והארכתי בזה

(חדר לא) בדין שוחט לשם ע"ז

הנה רש"י פירש בחולין דף מ"ם בד"ה דאמר לשם הר וזה לשונו הר אינו כעשה ע"ז וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב פסולה דדמי לשוחט קדשים בחוץ והכא נמי פסולה הוי מלאכול משום דמחלפא דדמיא לשחיטת ע"ז כו' ע"ש והנה כפי הנראה מלשון רש"י דף מ"א דפירש שם משום דהרואה יאמר שמקדישה עכשיו כו' ור' שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין ע"ש והכא נמי מפסלא משום מראית עין כפירש"י דמחלפא בשחיטת ע"ז ואעפ"כ לא פליג ר"ש ובשלמא לפירוש התוס' שם דטעמא דר' שמעון דמכשיר דאזיל לטעמי' דס"ל באומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו אין זו עולה שלא התנדב כדרך המתנדבים אתי שפיר דלא פליג ר' שמעון הכא דהכא לא שייך האי טעמא אבל לפירש"י קשה מאי שנא התם דלא חייש למ"ע ומ"ש הכא דחייש וצריך לומר דהכא מחלפא טפי דהא באמת העובד להר הוא בסייף ומחלפא בשחיטת ע"ז ממש ועתוס' ד"ה הא דאמר להר ע"ש ודו"ק ואמנם לכאורה לולא פירש"י י"ל דהכא דמן התורה אסורה באכילה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כאילו לא נשחטה והרי המהרי"ט הקשה מהשוחט בשבת אמאי שחיטתו כשרה לימא כל מילי דא"ר ל"ת א"ע לא מהני ותירץ דשם אין השחיטה אסורה מצד עצמה אלא דהיום גורם וע' בש"ך ח"מ סימן ר"י אבל כאן דעובדה בסייף והשחיטה אסורה מצד עצמה שפיר י"ל דאי עביד לא מהני אך י"ל דרש"י לא פירש כן משום דא"כ יקשה לאביי דס"ל אי עביד מהני ואפשר דרש"י ס"ל להלכה כאביי וכמו שרצה המהר"ש לומר בדעת הרמב"ם וכן הסכים בנ"ב מ"ת חלק אע"ז סי' מ"ז וכן נראה מדעת רש"י דפירש דרבא ס"ל שינוי אינו קונה ואנן קי"ל כסתם משנה שינוי קונה וא"כ הלכה כאביי וע' כ"ז בנ"ב בשם ולכך לא פירש רש"י דלכך אסורה באכילה משום דאי עביד לא מהני דיקשה סתמא אסתמא ודו"ק היטב ושוב ראיתי דהא אביי הוא דמשני הא דאמר להר בו' וע"ז פירש"י הר אין נעשה ע"ז ומיהו פסולה לאכול דמחלפא בשחיטת ע"ז וכדתנן כו' ולפ"ז שפיר לא מצי רש"י לפרש משום דאי עביד לא מהני דהא אביי ס"ל דאי עביד מהני ולכך פירש משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא בה וז"ב ולכאורה י"ל לפי מה שהעלו התוס' בב"ק דף ע"ב דתקרובת ע"ז אסורה באכילה מן התורה אבל בהנאה אסורה מדרבנן ע"ש א"כ א"ש דלאכילה דתקרובת ע"ז ממש אסורה מדאורייתא לכך גזרו בשוחט לשם הר דאסורה באכילה דמחלפא ודמיא לתקרובת ע"ז דאסורה באכילה מדאורייתא אבל בהכאה דאף תקרובת ע"ז ממש מותרת בהנאה מדאורייתא רק דרבנן אסרוה בהנאה א"כ בשוחט לשם הר לא גזרו חז"ל דהוי גזרה לגזרה ולכך תני פסולה דהיינו דאסורה באכילה ולא תני זבחי מתים דמותרת בהנאה כפירש"י וז"ב ואמנם לשיטת רש"י עצמו לא אתי שפיר דהא רש"י פירש בד"ה זבחי מתים דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"ש וע' מה שאכתוב לקמן בזה ודו"ק וע' תוס' בד"ה הא דאמר ודו"ק וע' תוס' ב"ק דף מ"ם ע"ב ד"ה למה דהקשו דהל"ל למה לי נעבד ותירצו דזה קיל מכולהו שאינו חייב מיתה ותימה דהא בתורת כהנים פרשת ויקרא פרשה ב' הלכה י"א תני יש בנעבד מה שאין ברובע שהרובע צפויו מותר והנעבד צפויו אסור וא"כ צריך למכתב נעבד וצ"ע

והנה הרא"ה כתב דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו זה בהנאה אבל באכילה אסור ע"ש וכתב התב"ש דהא דס"ל להרא"ה דאסור באכילה היינו מדרבנן מדאייתי ראיה מהשוחט לשם הרים לרפואה והתם מדרבנן הוא כמ"ש הר"ן לפני זה ע"ש שיישב בזה קושית הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה מהא דפריך בש"ס משוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת ע"ש ועפ"ז א"ש ג"כ מה שהקשה א"ז הב"ח ז"ל על הרא"ה מהא דפריך בש"ס משנים אוחזין בסכין ושחטו אחד לשם אחד מכל אלו כו' שחיטתו פסולה ש"מ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומאי קושיא הא אפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באכילה אסורה וע' בט"ז מה שתירץ ע"ז ודבריו נכונים אך אליבא דהיש"ש אבל לא אליבא דהש"ע עיין כ"ז בת"ש ואמנם לפי סברת התב"ש א"ש דהא דס"ל להרא"ה דבאכילה אסור מדרבנן היינו משום דמחלפא בשוחט בהמה שלו לע"ז דאז אסורה באכילה מן התורה לכך גזרו גם בשוחט בהמה של חבירו אבל במתני' בשוחט לשם הרים דאפילו בשוחט בהמה שלו לשם הרים אינו אסורה באכילה רק מדרבנן כמ"ש רש"י דמחלפא ודמיא לשחיטה לשם ע"ז ממש א"כ בשוחט בהמת חבירו לשם הרים לא גזרו כלל דהוי גזרה לגזרה ושפיר פריך ובפרט לפמ"ש דטעמא דהרא"ה דהאי סברא לצעורי קא מכוין הוא ספק ולכך באכילה אסורה דהוי ספק תורה אבל בהנאה דאפי' לא נימא לצעורי קא מכוון הוי רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בב"ק שהבאתי לעיל הוי ספק דרבנן ומותר ואמנם בשוחט לשם הרים דאפי' לא נימא לצעורי קא מכוון אינו אסור באכילה אלא מדרבנן הוי ספק דרבנן אף לענין אכילה ושפיר פריך בש"ס למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהא דשנים אוחזין בסכין כו' דאסורה באכילה וזה ברור מאוד והכה הר"ן כתב דשוחט לרפואה וכדומה רק משום מראית עין מתסרא מדרבנן ולפי שאין דרך הגוים לעבוד להרים ולגבעות ומדברות הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ע"ש ולפי"ז א"ש דלפמ"ש התוס' בב"ק דתקרובת ע"ז מדרבנן אסור בהנאה ואמנם בשוחט להר דזה לא שכיח לא גזרו לאסור בהנאה וז"ב והנה נחלקו רש"י ותוס' אם חמה ולבנה תלושים הם או מחוברים ברקיע וא"ז הגאון תורת חיים כתיב דזה תלוי אם גלגל קבוע ומזלות חוזרים או להיפך ע"ש ואני כתבתי בביאורי לה' ק"ה הטועם דמחובר לא נאסר דאיך יתכן אם סוטה אחד יעבוד את ההרים הרמים ואת הגבעות ואת המדברות יאסרו על כל העולם להבות בהם או לילך עליהם ושוטה אחד יאבד טובה הרבה וכן בימים ונהרות וחמה ולבנה וכל צבא שמים יאסרו על כל העולם ויאבד העולם מפני השוטים משא"כ אם עובדים לדבר תלוש יהי' הדבר ההוא לבדו אסור וביארתי זה היטב במקומו ואמנם תקרובת שלהם שפיר אסור וע' בפירש"י ד"ה דומיא דמיכאל ובתוס' ד"ה הא דאמר