בית א-ל א עה

ואין הלוה יכול להשכיר החצר לאחר לא הוי רבית ע"ש ולפמ"ש התוס' שם הוי משכנתא בנכייתא דבר מועט ומכ"ש הכא דאין ללוה נפקא מינה ככל בזה ויש לחלק ודו"ק והרמב"ם ס"ל דאפילו חצר דלא קיימא לאגרא אסי' לכתחלה ע"ש ואמנם התוס' חילקו בין מילי דפרהסיא כגון חצר לדור בו ומילי דצינעא ע"ש ובזה יש לדחות מה שהקשה הטורי זהב על הלבוש מכל מלוה על משכון דנהנה פרוטה דרב יוסף י"ל רשם במטלטלין הוי מילי דצינעא אבל הכא בשדה הוי מילי דפרהסיא וע' בחוות דעת שהעתיק דעת הלבוש וכתבתי במ"א גם לפי תי' ב' בתוס' דדוקא שלא מדעת הלוה דנראה דעל המלוה סומך כאן ל"ש זה ודו"ק

ענינים שונים

והנה המל"מ כתב בשם ה"ר אליעזר מטוך בראובן שהשכיר מלמד לבנו והתנה עמו ליתן לו המעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח והשיב דצריך ליתן לו הריוח וראיה ממתני' דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו ק' זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר כו' אומדין כמה אדם וע"כ בשכירות מיירי דבהלואה איכא רבית ואינו חייב ליתן לו כלום כו' ומוכח דבשכירות ליכא משום רבית ע"ש ולכאורה י"ל דמעידים שלוה על ידי שליח דאז מותר ליתן הרבית גם כן על ידי שליח לדעת רש"י ואין להאריך עוד הביא דברי מארן הב"י דמלוה לחברו ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה דזה תלוי אי טובת הנאה ממון אז הוי רבית של תורה ואי טו"ה אינה ממון לא מפקינין ע"ש והנה דעת הרמב"ם הובא בש"ע סימן דאפילו חצר דלא קיימא לאגרא אם אמר הלויני ודור בחצרו הוי וא"כ אף דט"ה אינה ממון אם התנה בתחלה הוי ר"ק ועוד י"ל דט"ה למ"ד אינה ממון היינו דאינה שוה פרוטה וא"כ ברבית אף פחות מש"פ הוי רבית לדעת הרמ"ה ודמי למ"ש הר"ן דלכך בסודר אם נתן קונה למקנה הוי ק"ס אף באדם שאינו חשוב דהא קונין בסודר שאינו ש"פ ע"ש ובטורי זהב סימן ק"ס הוכיח מהמשנה דמלוה על שדהו ואמר לו לכשתמכרנה לא תמכרנה אלא לי בשויהן מותר ואמנם לפמ"ש במקום אחר דשם בלא"ה הוי בעל המשכונא מצרן והוא קודם לכל אדם א"ש גם י"ל דאי ט"ה אינה ממון הוי אבק רבית וכיון דהוי רק צד אחד ברבית מותר כמ"ש הש"ך דצד אחד ברבית הוא דרבנן אבל כאן א"א שלא תזדמן לו מלאכה ובחידושי כתבתי והנה נסתפקתי אם הלוה חייב למלוה ד' זוזי רבית ונתן לו בהם גלימא דשוה ד' והוזלה הגלימא ואינה שוה אלא ג' דכתב המל"מ דמשלם כשעת הגזלה בנתן לו חפץ ע"ש אבל בגלימא יש להסתפק אם מחזיר לו גלימא די"ל דוקא להחמיר אמרינין דמחויב ליתן לו הגלימא ולא דמיה אבל לא להקל על המלוה ומהא דכתב המל"מ בשם הגדולי תרומה דאפילו נתרצה הלוה במכר ולא חפץ בבטולו מ"מ מוציאין ממנו הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בה גלימא דרביתא הוא אין ראיה למה שנסתפקתי ויש ליתן טעם לדברי הג"ת כיון דגם הלוה עבר על לא תשיך לא מהני מחילה דידי' וצ"ע ואם היה חייב ד' זוזי אבק רבית ובא לפני ב"ד טועה וחייבי' כעובדא דהרא"ש בתשובה וכפהו לשלם ונתן לו הגלימא דבזה מפקינין מיני' כמ"ש הרא"ש שם אי מפקינין מיניה הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בו כו' או דילמא באבק רבית לא חיישינן לזה ואף דבכה"ג בלא"ה מפקינין מיני' הגלימא דהא הוי טעה בדבר משנה וחוזר כמ"ש הריב"ש סימן ש"ה מ"מ כ"מ אם שניהם נתרצו במקח לדעת הגדולי תרומה דגם בכה"ג מפקינין מיני' גלימא אם גם באבק רבית מפקינין מיני' הגלימא דלא לימא גלימא דמכסי בי' גלימא כו' ואפשר דאביי ורבא פליגי בזה ומיירי בכה"ג ובזה א"ש מה דקשיא לי טובא זה רבות בשנים דהא כתבו התוס' דף ס"ב ד"ה דרבא ס"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וכאן אמר כי מפקינין מיני' גלימא מפקינין מיני' ולפמ"ש א"ש די"ל דהא דאמר ר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים היינו אם נתן לו הלוה מדעתו אבל אם כפאו ולקח ממנו שפיר מוציאין ממנו וכמו לר' אלעזר ברבית דרבנן ולפ"ז א"ש דאביי ורבא פליגי ברבית דרבנן ובטל ממנו בעל כרחו דלוה דבכה"ג שפיר מפקינין מיני' ופליגי אם גם בא"ר שייך דלא לימא גלימא דמכסי בה גלימא דרביתא הוא ובזה א"ש לשון הש"ס דאמר רבא כי מפקינין מיני' גלימא מפקינין מיני' דהוא שפת יתר דהל"ל בקצרה גלימא מפקינין מיני' ולפמ"ש א"ש דהכי קאמר כי מפקינין מיני' היינו בגוונא דמפקינין מיני' היינו בשלקח ממנו בעל כרחו דאז גם בא"ר מפקינין גלימא מפקינין מיני' ופליגי אם גם בא"ר שייך דלא לימא גלימא דמכסי בה כו' אבל ברבית קצוצה י"ל דגם אביי מודה לרבא וז"ב ובאמת ע"ז יש להקשות דא"כ מה פריך לר' יוחנן מהא דהגזלנין ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין דילמא מיירי שלקחו בע"כ דלוה ואפשר דלשון שגבו משמע מדעת הלוה דע"פ ב"ד א"א דהב"ד לא יגבו רבית מיד הלוה למלוה וז"ב והנה רציתי לומר דהא דגלימא מפקינין מיני' היינו אי ב"ד מפקי מיני' בע"כ דאיכא לזות שפתים כיון דלא עשה תשובה והחזיר מעצמו אבל אי עשה תשובה והחזיר מעצמו ליכא לזות שפתים ובזה א"ש הלשון כי מפקינין מיני' ובזה א"ש דהוכיח הרא"ש דהמקח קיים ודו"ק

(חדר ל) בדין שליח לדבר עבירה והשליח שוגג

מה שכתבת בפשיטות דכיון דהשליח היה שוגג דסבור דהדין לגרשה כאשר אמר לו הרב הגירושין חלין הנה זה וחלוקת ישנה עיין בש"ך ובנ"ב וגם אני דברתי בזה במ"א הרבה מאוד וכעת בשעת עיון נפל ברעיוני ענין חדש ואציעה לפניך והוא בדברי התוס' חולין דף ב' ד"ה וסופג דהקשו דהל"ל וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיבי והקשה א"ז מהרש"א ז"ל דהא בתמורה איכא תרי שינויי אהא דפריך אמאי לוקה הא הוי לאו הניתק לעשה וחד שינויא הוא דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי וא"כ שפיר תני וסופג ארבעים דחד לאו שפיר מנתק לעשה ונשאר רק חד לאו ע"ש ואמנם י"ל דהתוס' מקשים שפיר לשינויא אחרינא שם בתמורה דמשני דכיון דציבור ושותפין אין עושין תמורה א"כ הלאו כולל יותר מהעשה ושפיר לוקה אתרוייהו וא"ש וכן העתיק הרמב"ם בפ"א מה' תמורה ואני הראיתי מקומו בש"ס תמורה הנ"ל דף ד' ע"ב דאיתא שם יתיב רב דימי ואמר להא שמעתא אמר לי' אביי וכל לאו הניתק לעשה לא לקי והרי מימר כו' ומשני דה"ל תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ופריך אונס דחד לאו וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר חד לאו דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ומשני שאני כהנים דרבי בהן הכתוב מצוות יתירות וע"ש בפירש"י דגם הקושיא גם התירוץ אינ' מובנים וע"ש בתוס' דכתבו דפירש"י לא נהירא וכתבו פירוש אחר וגם הוא דחוק במח"כ ואולם לפירוש הרמב"ם א"ש ברווחא דמשני שאני מימר דהלאו שוה בכל אפילו בצבור ושותפין והעשה אינה שוה בכל דציבור ושותפין אין עושין תמורה וא"כ הלאו לא ימיר כולל יותר מהעשה דוהיה הוא ותמורתו יהי' קדש דהא ציבור ושותפין עוברין בלאו ואין עושין תמורה ולכך לוקה ופריך והא אונס דהלאו שוה בכל אף בכהן והעשה אינו נוהג בכהן דהא תניא אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר וא"כ הלאו כולל יותר מהעשה ואעפ"כ ישראל מחזיר ואינו לוקה דהוי לאו שניתק לעשה ומשני שאני כהנים דרבי בהו רחמנא מצוות יתירות והיינו דלא דמי לתמורה דהעשה אינו נוהג כלל בציבור ושותפין והיא מפני גריעותא דעשה משא"כ באונס הא דעשה דולא תהי' לאשה אינו נוהג בכהן אינו מפני גריעות העשה אלא מפני שיש בכהן מצוות יתירות שהוא מצווה שלא ישא גרושה ומפני קדושת כהונתו אינו יכול לקיים העשה ולא מפני גריעות העשה ולכך שפיר הישראל לא לקי דה"ל לאו ניתק לעשה וע"ש בפירש"י שהביא הנוסחא שאני מימר דהוי עשה שאינה שוה בכל ע"ש היטב והיא היה נוסחת הרמב"ם וזה ברור ואמת בס"ד והנה נראה בעליל דהתוס' דחולין היה להם נוסחת הרמב"ם ופירושו ושפיר הקשו ליתני סופג שמונים ולא קשה עליהם קושית א"ז מהרש"א ז"ל ובאמת לכאורה מוכרח לומר כנוסחת הרמב"ם ולא כנוסחא דידן דה"ל תרי לאוי וחד עשה דהא בתמורה דף ט' מוקי לה חד לאו בשלו וחד לאו בשל חבירו וא"כ ליכא תרי לאוי נגד העשה וגם על הרמב"ם יפלא שהעתיק שינויא דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי וצ"ע לכאורה והנה הש"ס פריך התם בשל חבירו היכא דמי אי בחולין דידי' ובהמה דהקדש מי מצי מתפיס בדבר שאינו שלו ומשני כגון דאמר מארי' דהקדש כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ע"ש וקשה לפ"ד הרב נודע ביהודא דאי אין שליח לדבר עברה גם מעשה השליחות בטל א"כ לא עדיף מאילו עשאו שליח להמיר הא היה המעשה בטל ואינו תמורה ודוחק לומר דבתמורה גילתה תורה דיש שלד"ע דא"כ ה"ל ג' כתובים הבאים כאחד והש"ס בב"מ לא חשיב אלא תרי מעילה ושליחות יד וכן הש"ס בקידושין הוצרך ללמוד שני כתובין הבאים כאחד דאין מלמדין מקרא דוהוא והא בג' כתובין הבאים כאחד כ"ע מודי דאין מלמדין ואם נימא דמיירי שהשליח שוגג והיה סעד למ"ש הנמוקי יוסף דבכה"ג דהשליח שוגג יש שלד"ע וזה דוחק דנימא דהלאו קאי על שוגג דהא אין מלקות בשוגג רק לדעת רבינו ברוך בתוס' תמורה וצ"ע ואפשר דבאמת כיון דבידי שמים איכא חיובא וכמו דאמרי' בקידושין דינא רבא ודינא זוטא א"ב א"כ עכ"פ תמורה הוי דקנסי' תורה כמ"ש הרמב"ם וצ"ע והנה השיטה מקובצת בב"מ כתב דהיכא דעבר על לאו שאינו