בית א-ל א עד

אף משכנתא בלא ניכוי לא הוי רבית קצוצה רק אבק רבית מדרבנן לכך ס"ל דבשדה בניכוי מותר לכתחלה דליכא למגזר אטו בלא ניכוי דהוי גזרה לגזרה ובחצר דבלא ניכוי הוי ר"ק לכך אף בניכוי אסו' לכתחלה גזרה אטו בית בלא ניכוי דהוי רבית קצוצה וז"ב ועיין בהה"מ והנה במשכנתא דסורא דכתבו במשלם שניא אילין תיפוק ארעא בלא כסף שפיר מותר אפילו להמקצת גאונים שהביא הרמב"ם וליכא למגזר אטו משכנתא בלא ניכוי דאינו דומה כלל למשכנתא דבכל משכון יוכל המלוה לתבוע חובו בכל עת גם הוא גובה חובו בבוא זמן הפדיון אבל במשכנתא דסורא דהמלוה לא יגבה חובו ואינו יכול לתבוע חובו בשום זמן וזה ברור ועוד יבואר אי"ה

לבאר החלוקות האלו באר היטב

לפי שרבו המחלוקות בדינים אלו אמרתי אתנהלה לאטי ואבאר בעזר"ה כפי כחי ואען ואומר דלפי לשון הרמב"ם נראה דס"ל להמקצת גאונים דמשכנתא דסורא מותר בכל ענין בין בבית בין בשדה כיון דאין ביד אחד מהם לסלק את חברו עד מלאת מספר השנים הקצובות הוי כמכירה ממש וליכא למגזר אטו משכנתא סתם בלא ניכוי כמ"ש ואמנם באופן השני שהתנה בעל השדה עם המלוה שיוכל לסלקו בכל עת שוב אינו דומה ממש למכירה גמורה ולכך אינו מותר אלא בשדה דאין הריוח ידוע בשעה שהלוהו כמ"ש רבינו וגם צריך להיות בנכייתא ממש דהיינו עשר בכל שנה אף דהפירות יפין אלף זוז דנגד זה יש מקום הפסד למלוה דהיינו שמא לא תעשה הארץ כלום ותהיה יגיעתו ועבודתו לשוא ולא סגי בניכוי מעה לשנה כמו בהלכה ח' דזה הוי למקצת גאונים כהערמה בעלמא אבל עשר בכל שנה הוי כמו ששכרו בפחות אבל בבית או בחצר שהריוח מצוי לא סגי בניכוי עשר לכל שנה אלא צריך לנכות לו כל דמי שיוו דירת הבית וזה שאמרו במשנה ולא ישכור ממנו בפחות וי"ל לפ"ז דרבינא דאכיל בנכייתא היינו ניכוי עשר לכל שנה בשדה ולא קשיא דרבינא אדרבינא דתרי גווני ניכוי איכ' ובזה י"ל מה שנתקשו הלח"מ והמל"מ וי"ל דאפילו אחריות הבית על הלוה דאם יפול הבית או ישרף יצטרך לשלם לו משאר נכסיו מ"מ מותר דאל"כ קשה מאי קמ"ל הרמב"ם ובאמת לפני הרב המגיד לא היה בבא זו וע' משנה למלך ודו"ק ואמנם הה"מ כתב דזה דעת ההלכות והם לא חילקו בין בית לחצר וצ"ע והנה יש לחלק בין בית לשדה אי נימא דקרקע לא הוי רבית מדאוריית' וכמ"ש תוס' דילפינין מקרא דכלל ופרט א"כ בשדה הוי רבית דרבנן אבל בית הוי תלוש ולבסוף חיברו ודינו כתלוש ולכך החמירו בו והיינו לפמ"ש התוס' דהקשו על פיר"ת דבשדה אפשר דיפסיד הלוה ובבית אין חשש הפסד והקשו הא בבית איכא ספק שמא ישרף או יפול ע"ש וא"כ י"ל דבדאורייתא הספק להחמיר אבל בשדה הספק להקל דהוא דרבנן ואמנם התוס' הוכיחו מבתי ערי חומה דרק הלוהו בקרקע הוא מותר מה"ת אבל הלוהו מעות והרבית הוא קרקע הוא אסו' משום רבית של תורה וא"כ כאן דהלוהו מעות הוי רבית של תורה ואמנם בסימן צ"ה כתב דשכירות קרקע דכבר עבר הוי מטלטלין וא"כ שם גבי בתי ערי חומה דהלוקח הוא כבר דר בבית וא"כ אחר הזמן שדר בה הוי כאילו הרבית מטלטלין וא"כ אין הוכחת התוס' מובנת וצריך לומר דבתר שעת התנאי אזלינין דהתנאי היה על להבא שידור בה וזה הוי כקרקע והארכתי בזה בחידושי לחשן משפט ובזה אפשר לומר טעם החילוק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי דבאתרא דמסלקי התנאי לא היה על להבא דהא הלוה יכול לסלקו בכל עת ורק אם יעבור הזמן ינכה לו כך וכך לשנה וזה הוי כמו מטלטלין והוי ספק דאוריית' אבל באתרא דלא מסלקי התנאי הוא על להבא והוי כמו קרקע ובזה א"ש הנוסחא אמר רב יוסף באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא ודו"ק והנה רש"י פירש בד"ה קמ"ל ומהא שמעינין שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונה של כרם דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכה לו ונמצא קונה את הנכייתא על הספק אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל רש"י והקשה הפני יהושע אמאי לא ציין רש"י עצמו על המשנה עצמה דתני לא ישכור ממנו בפחות ע"ש מה שתירץ ולע"ד י"ל דמהמשנה י"ל דאין ראיה די"ל דהמשנה מיירי בחצר דקיימא לאגרא דנמצא דהלוה מפסיד ולכך אסור אבל בהלוה על הבית מותר בנכייתא דבלא"ה הוא ממושכן ביד המלוה ובלא"ה לא יוכל הלוה להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון כמ"ש התוס' בשם רבינו תם וא"כ אין הלוה מפסיד כלל אבל מהא דרב יוסף דקמ"ל אפי' בחצר דלא קיימ' לאגרא ואין הלוה מפסיד ומכ"ש לפירוש הרמב"ם דגברא דלא עביד למיגר היינו הלוה לא עביד להשכירו ואעפ"כ תני לא ישכור ממנו בפחות שפיר הוכיח רש"י דאסור להלות על בית לדור בו במשכנתא וזה ברור ואמנם זה לפירש"י דפירש קמ"ל דמחזי כרבית ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אבל התוס' פירשו בד"ה אבל חצר דהא דקאמר קמ"ל לא בעי למימר דמתניתין מיירי בחצר דלא קיימ' לאגר' דמתניתין לעולם מיירי בקיימ' לאגר' כו' ע"ש וא"כ לא מוכח מהא דרב יוסף מידי דשפיר י"ל כמ"ש ר"ת דאם הלוה על החצר מותר דהלוה לא מפסיד מידי ולכך באמת השיגו על דין זה דרש"י ז"ל ודו"ק היטב

והנה מה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' בשם מקצת גאונים אם תתבונן תמצא דהם ז"ל לא חילקו כסברת רש"י דמשום דזימנין דלא שקיל מידי הקילו חז"ל בנכייתא בכרם אלא אם התנה הלוה (כגירסת הלח"מ) שבכל זמן שיביא לו מעותיו יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו נמצ' הברירה ביד הלוה אם יראה שהשדה מוציאה פירות הרבה יביא לו מעותיו ויסלקו ואם יראה שהשדה איכה מוציאה פירות לא יביא לו מעותיו והוי למלוה קרוב להפסד ורחוק משכר לכך מותר אבל בבית שהפירות הן מצויין תמיד אסור בנכייתא כזו אם לא שיתנה שינכה לו כל דמי שיווי שכר הדירה וזה החילוק בין בית לשדה ודו"ק ובאמת אף שהרביתי מלין בהלכות אילו אודה כי לא ירדתי לעומק הסוגיות ופירושי הקדמונים וכפי חלישות כח עיוני הדל כתבתי ואולי עוד אשוב אשנה פרק זה אם יעזרני השם ואסיים במה שכתב הראב"ד בהלכה ו' אהא דכתב הרמב"ם שם שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירות כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום ה"ז אבק רבית ואינו דומה להממשכן בית כו' משמע דבמשכן לו בית לדור בו כל ימי המשכונה הוי רק אבק רבית וע"ז השיג הראב"ד דלמ"ד משכנתא בלא נכיית' הוי רבית קצוצה אין חילוק בין בית לשדה רק בנכיית' אז יש חילוק דבשדה מותר בנכייתא ובבית אסור כמו שפירש"י בד"ה קמ"ל דכתב ומזה יש ללמוד דאסור להלות על בית כו' ולא דמי לכרם ע"ש ודו"ק

(חדר כט) בדין התנה אם תמכרנה לא תמכרנה אלא לי

הנה הפני יהושע הקשה לפמ"ש הנמ"י דמיירי שמכרה לאחר בדמים הללו בלא"ה ה"ל בעל המשכונה מצרן ותירץ דהנ"מ לטעמי' דס"ל דמשכנתא אין בה דין מצרנות אלא אם קנה בעל המשכנתא אין המצרן יכול להוציא מידו ע"ש והנה הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה כתב דאם החזיק הלוקח תיכף בקרקע לא הוי אסמכת' ע"ש ולפ"ז לא הוי קשה קושית הראב"ד דהא הוי אסמכתא דהא י"ל דאיירי דהלוקח אוכל הפירות בנכייתא ובשה"ג הוי כהחזיק הלוקח בשדה כמ"ש הה"מ בפי"א מה' מכירה ושוב לא הוי אסמכת' ואמנם הראב"ד שפיר הקשה דהא הרמב"ם כ' ובעל הקרקע אוכל הפירות והיינו כמ"ש הה"מ דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דבבית אסו' לאכול אפילו בביכוי ולפ"ז יפה הקשה הראב"ד ודו"ק והנה הפני יהושע הקשה אי מיירי דאמר מעכשיו א"כ שניהם אסורין לאכול הפירות כמ"ש הרמב"ם בפרק ששי הלכה ו' אלא מניחין הפירות ביד שליש וא"כ שוב אין הלוקח מוחזק בקרקע ואיך כתב הרמב"ם ובעל הקרקע אוכל הפירות וא"כ קושית הראב"ד חזקה דהא ע"כ מיירי באמר מעכשיו ואיך כתב הרמב"ם ובעל הקרקע אוכל פירות ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם מאי פריך אהא דהלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן עד ג"ש ה"ה שלי והא הוי אסמכת' דילמ' מיירי דהמלוה אוכל פירות בנכייתא והוא מוחזק בקרקע ובטל האסמכת' דבשדה מותר בניכוי וצ"ע ולכאורה בלא"ה לא קשה קושית הפני יהושע דאי מטעם מצרכות אינה שלו אלא מזמן שירצה הלוה למכרה אבל מחמת התנאי הוא שלו מעכשיו וגם הפירות מעכשיו הם שלו מיום ההלואה ומפני הטרדא קצרתי וע' מ"ש המל"מ בפרק ה' מהלכות מלוה הלכה א' אסו' להרבות על המכר כיצד אמר לו אם תתן לי תיכף במאה ואם לזמן פלוני בק"כ כשיתבענו לדין אינו חייב ליתן לו אלא מאה כמו שהי' שוה בשעת המכר ועמד המל"מ מה כוונת הרמב"ם בכתבו כשיתבענו לדין ע"ש שכתב סברא חדשה ולע"ד פשוט דכוונת הרמב"ם דאם הלוקח נתן לו מעצמו ק"כ אף שהוא אבק רבית ואסו' למוכר לקחתו מ"מ אם כבר לקחו לא מפקינין מיני' ככל אבק רבית וזה שאמר כשיתבענו לדין וזה ברור ועוד יש לי פלפול ארוך אלא דאין פנאי להאריך ועיין מה שכתבת הטורי זהב סימן קע"ב בשם הלבוש דמשכנתא אינו דוחה מצרנות דאל"כ יש למלוה הנאה שדוחה מצרנות ופלפלתי בזה בארוכה והט"ז ס"ק יו"ד כתב דלא דק דלפי דבריו יהי' אסור להלות על משכון דהא נהנה המלוה פרוטה דרב יוסף וזה יש לדחות דהא הנאת פרוטה דרב יוסף הוא מחמת שיטות וניעור של המשכון ואינו ענין לההלואה ואמנם מ"ש הט"ז דמה איכפת לי' ללוה במה שהמלוה נהנה בזה מצאתי און להט"ז ממ"ש התוס' בשם ר"ת בב"מ דף ס"ה ד"ה ולא ישכור דכיון דבלא"ה הוא ממושכן ביד המלוה