בית א-ל א עג

נכובים ומיוסדים על אדני השכל ואתה דע לך. והנה לפי דעת רבותינו של הרמב"ם דאם קצץ אחר ההלואה בשעה שתגיע הזמ"פ והרויח לו הזמן לא הוי אלא אבק רבית אתי שפיר לישנא קמא דרב נחמן דכתבו התוס' דכוותי' קיי"ל ע"ש שהקשו דקשה הדבר האדם שמלוה לחבירו יהיה אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מבעיא דברים שאין רגילות לעשות חנם כמו להשאיל אם כו' דאפי' היה אוהבו כל כך שהיה עושה לו בלא"ה כו' וע"ש שחילקו בין מילת' דפרהסיא למילת' דצניעותא ועוד חילקו דכאן דמיירי דעושה שלא מדעת הלוה אסור בכל ענין אפילו חצר דלא קיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר דכיון דשלא ברשות הוא עושה נראה דעל המלוה הוא סומך ולכך אסור אבל מדעת הלוה לא אסור רק בחצר דקיימ' לאגר' והא דמסיק בש"ס קא משמע לן לא בעי למימר דמתני' מיירי אפילו בחצר דלא קיימ' לאגרא דמתניתין לעולם מיירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס ע"ש ודבריהם דחוקים גם מדברי הרמב"ם לא נראה כן ואמנם לפי דעת רבותיו של הרמב"ם י"ל דהם פירשו דלישנא קמא מיירי דקצץ עמו אחר ההלואה ולכך קאמר הלוהו ודר בחצרו היינו שלא קצץ עמו בשעת הלואה ואמר לו הלויני ודור בחצרי אלא שהלוהו סתם ואח"כ בשעה שהגיע זמ"פ אז קבץ עמו שידור בחצרו ומשום זה הרויח לו הזמן ובזה שפיר נראה ונגלה שעושה כן בשביל שהמתין לו ההלואה והרויח לו הזמן והוי שפיר אבק רבית וכל שכן הלויני ודור בחצרי שקצץ בשעת הלואה אבל לישנא בתרא ס"ל דבקצץ אחר ההלואה אפילו אבק רבית לא הוי כיון דהיא חצר דלא קיימ' לאגרא כמ"ש הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א כיון דלאו מידי שקיל מיני' ולאו מידי חסרי' אלא נראה מרבית ומתניתין דתני מפני שהוא רבית מיירי באמר לו הלויני וזה שאמר אבל הלוהו ודר בחצרו לא וע"ש בסוגיא ויש לפלפל בזה וקצרתי ודו"ק היטב

(חדר כח) בדין מוכר את שדהו בתנאי

המחבר בש"ע סימן קס"ד סעיף ד' כתב הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלן הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית כמו משכנתא בלא נכייתא אבל מה שאכל אחר ג' שנים צריך להחזיר ומ"ש בט"ז וש"ך מה שכתבו בטעם החילוק בין תוך ג' שנים דהש"ך כתב דאז היה בידו וברשותו להחזיר המעות למלוה ואבאר לקמן והנה הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלוה כתב בהלכה ד' אם אמר לו אם לא תחזיר לי עד ג' שנים הרי הוא שלי לא קנה מפני שהוא אסמכת' לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה וכתב הראב"ד עליו אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר רב נחמן הדרא ארעא דינא קאמר דאיהו לא יהיב לי' מידי ורבה בר הונא הוה ס"ל דאע"ג דמדינא הדרא אי תפיס להו כאבק רבית דמי ולא מפקינין מיני' ורבינא דחשיב ואפיק להו לאו משום רבית אלא משום גזלה כו' הנה הראב"ד אזיל כאן בשיטת התוס' דרבינא לא מטעם רבית קצוצה אפיק לה דא"כ קשיא דרבינא אדרבינא דהא אמר לעיל משכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה אלא משום מחילה בטעות ודוק' גבי זבינא אפיק רבינא כו' ורבה בר רב הונא הוה ס"ל דאע"ג דמדינא הדרא מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' והיינו כפירוש רבינו תם שפירש דהא ואמר כרבית קצוצה דמי היינו דיוצאה בדיינין כרבית קצוצה ורבה בר ר"ה סבר דאינה יוצאה בדיינים כאבק רבית ע"ש בתוס' דכתבו ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות ברבית קצוצה כו' ע"ש והנה לפמ"ש הגהת מרדכי דמה"ת אסמכת' קניא וא"ז הב"ח הסכים לזה ולפ"ז י"ל דהכי קאמר פירי מאי אי כרבית קצוצה דמי דאסמכת' לא קניא מדאוריית' וארעא מדאוריית' לא קני' וא"כ רבית קצוצה היא או דילמ' מדאוריית' שפיר קני' לי' ארעא ללוקח ולא הוי מדאוריית' רבית כלל דדידי' אכיל רק כיון דמדרבנן אסמכת' לא קניא א"כ מדרבנן לא קניא לי' ארע' ללוקח הוי רבית דרבנן והרמב"ם ס"ל דאסמכת' מדאוריית' לא קני' לכן פסק דהוי רבית של תורה וזה שכתב הרמב"ם לפיכך מנכה כל הפירות מפני שהיא ורבית של תורה כו' ור"ל דאם היה רבית דרבנן לא הי' מנכה כל הפירות אלא כמו שיראו הדיינין כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ב' ודו"ק והנה לעיל בתשובה כתבתי טעמ' דר"ק יוצאה בדיינים הוא משום דכל מידי דא"ר לא העביד א"ע לא מהני והוי גזל ביד ממלוה וא"ש דממה הש"ס מחילה בטעות לרבית קצוצה דבשניהם הוי גזל ביד השני ויותר נראה דהא דרבית קצוצה יוצאה בדינים אע"ג דיהיב לי' מדעתי' ומחיל לי' מ"מ כיון דגם הלוה עובר בלא תשיך כשנתנו לו אין מחילתו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ושפיר מדמה הש"ס מחילה בטעות לרבית קצוצה דבשניהם המחילה לאו כלום הוא אבל באבק רבית דאין הלוה עובר שפיר מהני המחילה אי יהיב לי' מדעתי' לכך באבק רבית אי תפיס מדעת הלוה לא מפקינין מיני' ובזה א"ש דכתב הרא"ש והמחבר. דדוק' אי תפס מדעת הלוה אבל שלא מדעת הלוה אפילו ע"פ ב"ד טועה מפקינין מיני' דליכא מחילה מצד הלוה ודו"ק היטב

והנה כתב הרמב"ם בהלכה ז' וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותיה כל זמן המשכונה אע"פ שאין מנכה לו כלום ה"ז אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית (ר"ל דס"ל להרמב"ם דהוו ר"ק) שהרי אין בשדה פירות מצויין בשעת הלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה לפיכך היא אבק רבית וכן אין המשכונה דומה להמוכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנה והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו כו' והיינו לתרץ הא דאמר רבינא משכנתא בלא נכייתא לא מחזירין ממלוה ללוה דמיירי במשכן לו שדה דאז אמרינין דגמר והקנהו הגוף לפירותיו משא"כ המוכר באסמכתא דלא גמר והקנהו ע"כ כתב דזה רבית קצוצה דמפקינין מיני' פירות ולכך חשיב רבינא ואפיק פירי אבל הראב"ד ס"ל דמה שאכל תוך ג' שנים הוי אבק רבית ולא מפקינין מיניה כדאמר רבינא משכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה וכמ"ש הראב"ד בהלכה ד' בהשגתו והא דרבינא אפיק מיירי שכבר עברו ג' שנים והלוה הביא לו המעות והוא לא רצה לקבל ואכל עוד הפירות באמרו שכבר השדה שייך לו ע"פ התנאי ובאמת דזה אסמכתא והלוה מוחה הוי הפירות גזל גמור ביד המלוה דהא הלוה רוצה להחזיר לו המעות וזה תמצא מדוקדק בדברי הרמב"ם והראב"ד וגם רש"י פירש הדרא פירי לאחר ג' שנים ע"ש ולפ"ד הראב"ד א"ש מה שכתבתי לעיל דתלוי אי אסמכתא קניא מדאוריית' או לא ובאמת בחידושי פלפלתי והארכתי בבאור הסוגיות וכאן כתבתי בקצרה וסמכתי על המעיין הישר ודו"ק

עוד חקירה בענינים האלה

הנה בהשגת הראב"ד בהלכה ז' יש חסרון וע' במגדול עוז שם כתובה בשלמות וזה לשונו אמת שהחמירו במכירת כרם יותר משדה ולא להקל במשכונת שדה אלא להחמיר במכירת כרם אבל מי שסובר במשכנתא בלא נכוי שהוא רבית קצוצה אמר כן אף בשדה עכ"ל הראב"ד והוא דלא כהרמב"ם בהלכה ז' דסובר לחלק דבחצר בלא נכוי הוי ר"ק ובשדה הוי א"ר דאין חילוק והנה בש"ס איתא עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הובא ורבה בר רב הונא מיירי בזבינא דאמר את ונוולא אחי וע"ז קאי רבינא ובזבינא א"ש דהוי אסמכתא כמ"ש הרמב"ם אבל במשכנתא לא הוי אלא אבק רבית ולא קשה רבינא אדרבינא וזה אפשר כוונת הראב"ד בהשגתו בהלכה ד' אלא דהשיג על הרמב"ם דכתב שהוא רבית של תורה דז"א דהא איהו לא יהיב לי' מידי היינו דהלוה אינו נותן משלו מאומה אלא ממה שתעשה השדה אחר שיעבוד המלוה ויזרעה וכמ"ש הרשב"א לענין יתומים דמשכנתא מותר דיתמי מדידהו קא אכלי וכמו קרוב לשכר ורחוק מהפסד דהוי ר"ק אז דהלוה אינו נותן משלו מאומה וע' במל"מ פ"ד הלכה י"ד מ"ש שם בשם מהרי"ט וע"ש שכתב דאין המקבל נותן מכיסו ע"ש היטב וביתר דברי הראב"ד שם יש לפרש בענינים שונים וכתבתי בחידושי והנה בהלכה ו' כתב הרב המגיד דדעת הרמב"ם דהוא רבית של תורה כמ"ש למעלה ע"ש ולכאורה מוכח דהוי רבית של תורה דאי הוי דרבנן אמאי אסורים שניהם לאכול הפירות הא הוא ספקא דרבנן ואין לומר דכאן גרע דשמא יביא הלוקח יתר המעות ויבורר הדבר שהמוכר אכל בשכר מעותיו ז"א דהרי אז יהיה א"ר דלא מפקינין מיני' ואמנם לצי"ש חייב להחזיר כמ"ש המחבר בסימן קס"א גם י"ל דהכא הוי תרי ספקי דרבנן דסתרי אהדדי דהא גם להלוקח הוי ספק דרבנן וצ"ע בתרי גברי אם שייך זה וכמדומה דמהרש"ל ומהרש"א נחלקו בזה והוצרכתי לקצר כי עדיין לא ירדתי לעומק הסוגיא והשיטות ואתה דע לך והנה בעובדא דאת וכוולא אחי לכאורה נר' דהיה זה שליח לקנות השדה בשביל האשה ולדעת רש"י אין שלד"ע וא"כ אין כאן איסו' רבית ויש לדחות ואין להאריך. והנה בהלכה ח' כתב הרמב"ם דהורו מקצת גאונים דכל משכונה אפילו בשדה בלא ניכוי הוא רבית קצוצה וכן הורו שכל משכונה אפילו בניכוי הוא אסו' בין בבית בין בשדה ע"ש והיינו לפע"ד לפי דס"ל דמשכנתא בלא ניכוי הוי רבית קצוצה אף בשדה לכך הורו דאף בניכוי אסו' מדרבנן אף בשדה דגזור רבנן אטו משכנתא בלא ניכוי דהוי רבית קצוצה ומדאורייתא אבל לפי דעת הרמב"ם דבשדה