בית א-ל א עב

כתבתי בזה במקום אחר וקושית הלח"מ יש ליישב ואין כאן מקומו ועפמ"ש הלח"מ א"ש דשם פירש הרמב"ם כפירש"י וכאן נטה מפירש"י ופירש דקאי על בעל החצר דלא עביד להשכיר ועמד הלח"מ דלמה שינה את טעמו ולפמ"ש א"ש דשם בב"ק הוכרח לפרש דקאי על השוכר דאי קאי על המשכיר מה פריך כל כך בפשיטות הא זה לא נהנה והא באמת י"ל דהשוכר נהנה דאין לו בית אחר לכך פירש דעל השוכר קאי לא נהנה דהא בלא"ה לא היה שוכר לו בית אחר אבל בב"מ פירש שפיר דקאי על המשכיר דאי קאי על השוכר קשה למה אסור לענין רבית הא זה לא נהנה וזה לא חסר כמ"ש הלח"מ בהלכה ב' ודו"ק. והנה בחידושי הקשיתי מהא דאמר למה לי דאמר רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה והא לדעת הרמב"ם אצטריך לאו ברבית בחצר דלא קיימא לאגרא דבכה"ג לא חסר כלום ואעפ"כ אסרה תורה לדעת הרמב"ם ואין ללמוד מגזל ואונאה דשם הנגזל והמתאנה חסר וצ"ע לכאורה ואפשר לפי הטעם שכתב הרב ב"י דהוי כאילו שכר ממנו בפעם הזה י"ל דהוי כאילו חסר וצ"ע עוד הקשיתי מהא דאמרינין בבבא בתרא דף כ"ט מאן מסהיד אבתי כגון דאתו בי תרי ואמרו אנן אגרינין מיני' ודרינין בי' תלת שנין ופריך הני נוגעין בעידותן דאי לא אמרי הכי אמרינין להו זילו שלימו וקשה דהא י"ל דמיירי דהמערער הוא גברא דלא עביד למיגר לפי פירוש הרמב"ם והמחזיק הוא גברא דעביד למיגר דלהמערער לא היו צריכים לשלם דזה נהנה וזה לא חסר ולא הוי נוגעין בעידותן כלל אך נראה דבכה"ג לא הוי חזקה כלל כיון דלא עביד להשכיר מאי איכפת לי' ולכך לא מחה וצ"ע

פרק שני

והנה אא"ז מהרש"א ז"ל הקשה אהא דפירש"י בד"ה אין צריך ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר ולשכור לו בית כו' ע"ש והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ ה"ל להש"ס לומר דקמ"ל לאסור בהלוהו דומיא דהכי דההוא גברא עביד למיגר ומנ"ל דרב נחמן אוסר גם בלא עביד למיגר ותירץ כיון דאסר רב נחמן בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דלא חסר הלוה וליכא נשך ואמרינין בריש פירקין דתרבית בלא נשך ליכא וע"כ משום דהרואה אמר דהחצר עביד למיגר וה"ה בגברא דלא עביד למיגר ע"ש ולפי פירוש הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דהא גברא דלא עביד למיגר קאי על הלוה דאינו רגיל להשכיר אבל המלוה באמת רגיל לשכור לו בית אבל אם גם המלוה אינו רגיל לשכור אפשר דמותר לדעת הרמב"ם ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם פירושו דקאי על הלוה דקשיא ליה קושית מהרש"א ודו"ק ובדבר שאלת מעכ"ת בענין המשכנתא עיינתי והנני להשיב כפי הנראה לע"ד הנה זה לשון הרמב"ם בפרק ו' הלכה ב' המלוה את חברו כו' ולא ידור בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשוי לשכר ואין דרך בעל החצר להשכירו ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו שכר הרי זה אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו ובא לנכות שכר החצר שדר בו מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינים שאם תסלק אותו בלא כלום הרי זה כמו שהוציא אותו בדיינים ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים עכ"ל הרמב"ם וכתב עליו הראב"ד אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר"ל מנכה לו כמנהג נכייתא המקום ולא נהיר שאם לא הורידו הוא לדירה אין כאן סילוק דהא ליכא תפיסה כו' ע"ש ונראה כוונת הראב"ד לפמ"ש המחבר בסימן קס"א סעיף ה' דלא אמרו אבק רבית אם תפס המלוה אין מוציאין מידו אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה וע' באר הגולה ובב"י שם שהוא מתשובת הרא"ש כלל ק"ח סימן יו"ד והרמב"ן והרשב"א ושכן נראה מדברי הראב"ד ע"ש וא"כ לפמ"ש התוס' דהא דאסור אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוא דוקא לדור שלא מדעת חבירו דנראה דעל המלוה הוא סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעת הלוה אין אסו' אלא חצר דקיימא לאגרא ע"ש בד"ה אבל חצר בתירוצם השני ולפ"ז כיון דמיירי שדר שם שלא מדעת הלוה לא מהני התפיסה וזה שכתב הראב"ד דאם לא הורידו אין כאן סילוק דאין כאן תפיסה וע' מ"ש הרב המגיד והלחם משנה ולע"ד כוונת הראב"ד כמו שכתבתי והרמב"ם אפשר דלא ס"ל כמ"ש התוס' אלא דמיירי שפיר שדר בו מדעת הלוה אלא שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו לכך שפיר כתב שאין מנכין לו הכל אלא כמו שיראו הדיינין דשפיר מהני התפיסה והוי כמו שהוציאו ממנו בדיינין וז"ב

והנה הרמב"ם בהלכה ג' כתב בשם רבותיו דהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ עמו בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך עכ"ל הרמב"ם ולפ"ז יש לומר דרב נחמן איירי שקצץ עמו אחר ההלואה ולכך שפיר כתב הרמב"ם דאין מנכין הכל דשפיר הוי כתפס המלוה והתפיסה מהני דהא דר בה מדעת הלוה ואמנם הראב"ד שחלק עליו בהלכה ג' וכתב דאם קצץ אחר ההלואה הוי רבית קצוצה וא"כ ע"כ רב נחמן מיירי שלא קצץ עמו כלל ולכך השיג על הרמב"ם וכתב דלא הוי תפיסה לפי שלא הורידו ודו"ק היטב. ובזה נראה ליישב קושית הישועת יעקב שהבאתי דלדעת הרמב"ן והרשב"א דחצר דאינה עשוי לשכר שאמרו הלוהו ודר בחצרו חייב להעלות לו שכר אע"ג דלאו מידי חסרי' הני מילי כשדר בה עכשיו אבל אם כבר דר בה א"צ להעלות לו שכר כו' וראייתם ממאי דתנן במתניתין לא ידור בחצרו משמע דאם כבר דר בו א"צ שוב להעלות לו שכר והקשה הרב ישועת יעקב דמה יענו לס"ד דש"ס דאמר אי ממתניתין הוי אמינא בחצר דקיימא לאגרא הא בכה"ג כ"ע מודי דרבית הוא ואפילו דר בו כבר חייב לו שכר דהא חסרי' ואפ"ה תני במתניתין לא ידור בחצרו ע"ש ולפמ"ש איש דהא הקשו התוס' לפי לישנא קעא דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם ותירצו בתירוצא בתרא דדוק' לדור בו שלא מדעת חבירו אסור דנראה דסומך על המלוה שבשבילו יסבלו הבעלים ולכך אסור אפילו חצר דלא קיימא לאגרא אבל מדעתו שרי כו' וא"כ א"ש דבאמת לפי האמת דמתניתין מיירי בחצר דלא קיימ' לאגרא ועכצ"ל דמיירי שלא מדעת הלוה כמ"ש דאל"כ שרי כמ"ש התוס' ובזה לא הוי תפיסה כמ"ש הראב"ד דהא שלא מדעת הלוה לא מהני תפיסה באבק רבית ובמתני' תני לא ידור בחצירו דמשמע דאם כבר דר בו א"צ להעלות לו שכר ועכצ"ל כמ"ש הרשב"א והרמב"ן דבחצר דלא קיימ' לאגר' אפילו אבק רבית ליכא דלאו מידי חסרי' ולאו מידי שקיל מיני' רק מפני שנראה כרבית אבל בס"ד דמיירי מתני' בחצר דקיימ' לאגרא ובזה אפילו מדעת הלוה אסור כמ"ש התוס' ושפיר מיירי מתניתין מדעת הלוה ובזה שפיר מהני תפיסה וא"ש דתני לא ידור לכתחלה דאם כבר דר בו א"צ להעלות לו שכר דהא אבק רבית אם תפס לא מפקינין עיני' ולא קשה קושית הישועת יעקב ודו"ק כי חריף הוא בס"ד

(חדר כז) בדין רבית ע"י שליח

הנה הש"ך סימן ק"ס הקשה על תשובת רש"י שכתב דרבית על ידי שליח מותר דאין שליח לדבר עברה מהא דלוה אצלו והחזיר לו והיה משלח לו דורן דאסור אף דהוי ע"י שליח וכן הקשה הט"ז ותירצתי ומצאתי כן במשנה למלך דלפמ"ש המהרי"ט דבאיסור דרבנן יש שלד"ע א"כ א"ש דהא שם הוי רבית מאוחרת דהוי דרבנן ויש שלד"ע ולכך אסור וא"ש ובזה יש ליישב דברי הגהת אשר"י שכתב דדוק' בלא פירש שהוא לשם רבית וכתב מארן הב"י דמזה יש לדקדק דאם פירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי הוי רבית דאוריית' ומהרא"ש כתב דהגהת אשר"י לא קאי על זה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהכי קאמר הגהת אשר"י דדוק' בלא פירש דאז הוי אבק רבית ובאיסור דרבנן י"ל שלד"ע ולכך אסור ע"י שליח אבל אם פירש שהוא משום רבית דאז הוי רבית דאוריית' כמ"ש הרב בית יוסף היה מותר דאין שליח לדבר עבירה ודו"ק ואמנם הכל תפסו על הב"י דאפי' לדעת הראב"ד דס"ל אם הגיע הזמן והרויח לו הזמן וקצץ לו רבית הוי ר"ק אבל אחר הפרעון ודאי הוי רבית דרבנן ע"ש וכתבתי במקום אחר ואמנם אף דנניח דלא כהרב ב"י דאם פירש משום מעותיך שהי' בטלות אצלי הוי ר"ק אלא דהוי רק אבק רבית וגם נימא דלא כמהרי"ט אלא דבאיסור דרבנן אמרינין ג"כ אשלד"ע מ"מ י"ל דברי הגהת אשר"י ע"פ מה שכתב הנמוקי יוסף דאם היה השליח שוגג יש שלד"ע ולפ"ז י"ל דבהאי דהי' משלח לו דורן לא ידע השליח שהוא בשביל שלוה ממנו מעות ומשלח לו בעד המתנת המעות וא"כ שפיר יש שלד"ע ולכך אסור כיון דהשליח לא ידע שהוא רבית והוה סבור שהוא מתנה בעלמ' אבל אם פירש שהוא לשם רבית א"כ ידע השליח דרבית הוא ושפיר אמרינין אשלד"ע והמשלח לא עבר כלל והוא מותר כדעת רש"י ז"ל ומעתה יש לומר ולבאר היטב מה שחילק אא"ז רמ"א ז"ל בין אם לוה ע"י שליח דמותר לשלוח הרבית ע"י שליח אבל אם הוא בעצמו לוה אסור לשלוח ע"י שליח ועיין במה שכתב הרב משנה למלך בנועם החילוק ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם לוה בעצמו מן המלוה אסור לשלוח הרבית ע"י שליח דהא מיירי שלא פירש שבשביל רבית הוא שולח וא"כ לא ידע השליח שהוא רבית ושפיר יש שלד"ע ולכך אסור אבל אם לוה מהמלוה ע"י שליח ושלח הרבית ביד שליח זה א"כ רואה ומבין השליח שהוא בשביל החוב שלוה וא"כ אמרינין אין שלד"ע ומותר ודו"ק כי אף שאפשר ההגהות אשר"י לא כיון לזה מ"ע הדברים בעצמותם