בית א-ל א עא

מהרח"ש הובא במל"מ דלאו דלא תשימון ליכא אלא בשטר אבל לא במלוה על פה ולפ"ז במלוה ע"פ אין העדים עוברים כלל דהא העדים איכן עוברין אלא על לאו דלא תשימון כמ"ש הרמב"ם בפרק ד' הלכה ב' ולפ"ז סרה קושית הרמב"ן על התוס' דלכך נקט שטר לרבותא דאף בשטר אין העדים פסולים כיון דאינן מרויחין או משום דלא משמע להו כמ"ש התוס' (ובזה י"ל מה שהקשה הפ"י על הריב"נ מה ראה לפרש כן דהא אפסקא הלכתא כאביי ולפמ"ש דהוא ס"ל דלא תשימון הוא אפילו במלוה ע"פ ולמה נקט שטר). והנה בש"ס ב"מ דף ס"ב אמרינין אהא דפריך לר' יוחנן דס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינין מהאי ברייתא דהגזלנין ומלוי ברבית אע"פ שגבו מחזירין ואמרינין תנאי הוא דר' נחמי' ור"א בן יעקב פוטרין את המלוה והערב מפני שיש בהן קום ועשה מאי לאו דאמרינין להם קומו אהדורי ומשני לא מאי קים עשה לקרועי שטרא וע"ש בפירש"י ותוס' ויש לפרושי דהא כתבתי הטעם דלא לקי משום דניתן להשבון ולא משום דניתק לעשה כמו שביארתי באריכות והמקשה היה סבור דפלוגתא דת"ק ור' נחמיה וראב"י הוא על לקיחת הרבית דת"ק ס"ל כר' יוחנן דאין מוציאין בדיינים ולכך לוקין ור"נ וראב"י ס"ל כר' אלעזר דמוציאין בדיינין ולכך אין לוקין דהוי ניתן להשבון ומשני דלעולם על לקיחת הרבית כ"ע כר' אלעזר ס"ל דלא לקי דניתן להשבון רק דפליגי אי לקי על לאו דלא תשימון דת"ק ס"ל דלקי דהשימה נגמרה בשעת כתיבת השטר ור' נחמיה ור' אלעזר בן יעקב ס"ל דלא לקי דניתוק לעשה לקרועי וזה ברור (וע' במ"ש הרמב"ם בפרק ד' הלכה ג' ובלחם משנה שם וכתבתי במקום אחר לבאר דברי הרמב"ם ופה אקצר) ויש לומר דת"ק ס"ל כרבנן דגובה הקרן אפילו ממשועבדים וא"כ ליכא עשה לקרוע השטר ולכך לקי ור' נחמי' וראב"י ס"ל כר"מ דאמר אינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית וקורעין השטר כדאיתא בתוספתא שהביאו התוס' ואיכא עשה לקרועי שטרא ולכך לא לקי ובחידושי דברתי בזה הרבה ופה אקצר

(חדר כו) פרק א' בדין הלוהו ודר בחצרו

הרב המגיד בפרק ששי מהלכות מלוה הלכה ב' הביא דעת הרמב"ן והרשב"א דחצר שאינה עשויה לשכר שהדר בו שלא מדעת בעלים א"צ להעלות לו שכר כמ"ש בפ"ג מה' גזלה אף כאן אינו רבית קצוצה ואין מוציאין ממנו וראייתם מהא דתנן במשנה לא ידור בחצרו חנם משמע דאם עבר ודר בו כבר א"צ להעלות לו שכר דהוי זה נהנה וזה לא חסר ולאו מידי אפסדי' ע"ש והקשה הישועת יעקב הא בש"ס אמר רב יוסף אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ופריך מאי קמ"ל מתניתין היא המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית ומשני אי ממתניתין הוי אמינא הני מילי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל וקשה דאיך הוי אמינא דמתניתין מיירי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר הא בזה הוי רבית לכ"ע ומ"ט נקט לא ידור דמשמע רק לכתחלה ע"ש ולע"ד י"ל דהש"ס היה סבור דיש לפרש המשנה דהחצר קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר היינו הלוה עביד להשכירו וכפירוש הרמב"ם בפ"ג מה' גזלה אבל המלוה א"צ להחצר כלל דמצויין לו בתים אחרים בחנם כפירש"י ובזה שפיר בדיעבד אם דר א"צ להעלות לו שכר כמ"ש ר"י בתוספת דהוי רק גרמא כיון דהמלוה לא נהנה וזה דאמר ה"א הני מילי בחצר דקיימא לאגרא כו' אבל אם החצר לא קיימא לאגרא וגברא היינו הלוה לא עביד להשכיר שרי אפילו לכתחלה לדור בו בחנם קמ"ל רב יוסף דלכתחלה בכל גוונא לא ידור בו ובאמת דעת הרמב"ם בפ"ג מה' גזלה דאם החצר קיימא לאגרא אע"פ שאין דרך זה לשכור חייב להעלות לו שכר אבל אין כן דעת התוס' כמ"ש דס"ל דהוי רק גרמא בעלמא ופטור ומ"מ לכתחל' אסור לדור בו ואפילו אין החצר קיימא לאגרא ודו"ק כי קצרתי והנה דעת הרמב"ם דאם אמר לו הלויני אפילו לא קיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר הוי רבית קצוצה וכתב הרב בית יוסף דטעמו דהוי לי' כאילו שוכרו עכשיו כיון דהתנה עמו והש"ע השמיט דעתו והש"ך בסימן קס"ו ס"ק ו' תמה על המחבר וכתב דהוא ספקא דדינא והמע"ה והנה לפמ"ש הש"ך בסימן קע"ז ס"ק ס"ח דהיכא דיש ספק אם הוא ר"ק או א"ר דעת מהרשד"ם דמוציאין ממנו ומהר"א ששון חלק עליו וע"ש בש"ך דהב"ד יאמרו לו ויאיימו עליו ע"ש ונ"ל דכאן נמי קאמר הש"ך דאין הב"ד מוציאין מידו אבל יאיימו עליו ויאמרו לו שהוא עושה איסור וזה ברור ואמנם לעיל כתבתי טעם לדברי החושדים ע"ש וצ"ע. והנה הרמב"ם דעתו דאפילו חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אף דכבר דר בו ולא אמר לו הלויני מ"מ הוי אבק רבית וחייב להעלות לו שכר אם בא לצי"ש כמ"ש המחבר בשמו ונראה דאזיל לשיטתו דס"ל דאם אמר לו הלויני אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי רבית קצוצה ולכך כתב דאפילו לא אמר לו הלויני עכ"פ אבק רבית הוי דגזרינין אטו אמר לו הלויני דהוי רבית דאורייתא אבל להפוסקים דס"ל דאם הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר גם אם אמר לו הלויני לא הוי אלא אבק רבית לכך ס"ל דאם לא אמר לו הלויני כיון דהוא חצר דלא קיימא לאגרא א"צ ליתן לו שכר אפילו אם בא לצי"ש דלא הוי אבק רבית רק נראה כרבית דלא שייך לגזור אטו אמר לו הלויני דהוי גזרה לגזרה וזה ברור לדעתי ואמנם בזה יש להקשות על דעת המחבר ז"ל דהשמיט דעת הרמב"ם באמר לו הלויני כמ"ש הש"ך בס"ק ו' ולמה הביא דעת הרמב"ם בלא אמר לו הלויני וכתב בסעיף א' ולהרמב"ם אפילו הוא גברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים ואפשר דהמחבר ס"ל כמהר"א ששון דהיכא דיש ספק אם ר"ק או א"ר אין מוציאין מהמלוה ולכך השמיט דעת הרמב"ם דמספקא ליה כמאן הלכתא וממילא דהמע"ה ואין מוציאין אבל בלא אמר לו הלויני הביא דעת הרמב"ם דאף דספק היא מ"מ מספק חייב לצאת ידי שמים ודו"ק ובזה יש לומר דפליגי הני תרי לישני דרב יוסף א"ר נחמן דללישנא קמא הוי אם אמר לו הלויני רבית קצוצה אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ולכך גם בהלוהו ודר בחצרו אף דלא אמר לו הלויני הוי עכ"פ אבק רבית דשפיר גזרינין אנו אמר לו הלויני וכדעת הרמב"ם ולישנא בתרא סבר דבאמר לו הלויני בחצר דלא קיימא לאגרא הוי רק אבק רבית וכדעת הפוסקים ולכך בהלוהו ודר בחצרו הוי מותר לגמרי דליכא למגזר אטו אמר לו הלויני דהוי גזרה לגזרה וז"ב והרמב"ם פסק כלישנא קמא אף דבכל דוכתא פסק כלישנא בתרא במידי דרבנן (וע' פ"ז מהלכות עכו"ם דאף דל"ק פשיטא ליה להחמיר ולישנא בתרא מספקא לי' פסק כל"ב דספק דרבנן להקל ע"ש) ולפמ"ש א"ש דהא באמר לו הלויני הוי דאורייתא לכך פסק כלישנא קמא ודו"ק היטב והנה הלחם משנה הקשה על הרמב"ם דמאי פריך הש"ס תרבית בלא נשך לא מ"ל דהא משכחת לה לדידי' תרבית בלא נשך כגון דהוא חצר דלא קיימא לאגרא ואמר לו הלויני דאינו מחסרו כלום ואפ"ה הוי רבית קצוצה ולפמ"ש י"ל דהש"ס פריך אליבא דלישנא בתרא דרב נחמן דאיך יפרש המשנה ודו"ק

והנה הרב המגיד כתב זה לשונו בהלכה ב' וכתבו הרמב"ן והרשב"א דחצר שאינה עשויה להשכיר שאמרו הלוהו ודר בחצרו חייב להעלות לו שכר הני מילי בשדר בו עכשיו אבל אם כבר דר אינו צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים דלאו מידי שקיל מיני' ולאו מידי חסרי' ואפילו דר בו שלא מדעת בעלים ולא אסרו אלא מפני שנראה כרבית ולא אבק רבית ומלשון רבינו נראה שהוא חלוק בזה ולע"ד נראה דאין כאן מחלוקת וכל חד לטעמיה אזיל דהרמב"ם לפי פירושו גברא דלא עביד למיגר היינו בעל החצר שאינו רגיל להשכיר כמבואר להדיא בדבריו שכתב ואין בעל החצר רגיל להשכיר לכן סבירא ליה דהוי אבק רבית גמור דהא המלוה הוא נהנה דהוא עביד לשכור לו בית אבל הרמב"ן ורשב"א פירשו כפירש"י דקאי על המלוה שאינו רגיל לשכור לו בית וכפירש"י שיש לו אחרות ולכך ס"ל דאינו אפילו אבק רבית דהא אינו נהנה כלל וזה אינו חסר כלל דהא החצר לא קיימא לאגרא וז"ב וכן מדוייק לשון הרב המגיד שכתב דלאו מידי שקיל מיני' ולאו מידי חסרי' והיינו דהמלוה אינו מרויח כלום דהא בלא"ה לא הוי שוכר לו בית ואין כאן מחלוקת ולכך נטה הרמב"ם מפירוש רש"י ז"ל ובפ"ג מה' גזלה פירש בעצמו כפירש"י וכבר עמד בזה הלחם משנה ז"ל ע"ש ולפמ"ש א"ש דקשיא לי' אמאי הוי אבק רבית הא השוכר לא נהנה כלל ואפילו אבק רבית לא הוי ולכן פירש דעל המשכיר קאי דלא רגיל להשכיר אבל השוכר רגיל לשכור לו בית וז"ב ולפ"ז י"ל דאדרבה הרמב"ם מקיל בגוונא דאין המלוה רגיל לשכור לו בית ומתיר לגמרי וע' בש"ע ובש"ך שכתב אם הוא בגוונא שלא היה חייב להעלות לו שכר וכמבואר סימן שס"ג סעיף ו' וע"ש שהרמב"ם והתוס' פליגי בזה ע"ש ודו"ק והנת הלחם משנה כתב דראית הרמב"ם מהא דפריך בפשיטות בפרק כיצד הרגל דף כ' ע"א אהא דאמר רב חסדא לרמב"ח הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך ופריך היכי דמי אי לימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למגר זה לא נהנה וזה לא חסר ומאי קושיא דהא לענין רבית איכ' איסור' וע"כ דאפילו לענין רבית ליכא איסור' ע"ש וע' בתשובת הריב"ש שהקשה אהא דפשיט שם ממתניתין הבית והעליה של שנים שנפלו כו' ר' יהודא אמר אף זה חדר בחצר חבירו שלא מדעתו חייב להעלות לו שכר ש"ע זה נהנה וזה לא חסר חייב והא כאן חייב לו שכר משום דמחזי כרבית וכבר