בית א-ל א סט

דהתורה נתנה טעם על הלאו דלא תקח מאתו נשך ותרבית משום חיותו דלוה כדי שלא ימות ברעב ויאבד בעניו כמו שפירש"י בדף ס"א ע"ב בד"ה מגופא דקרא א"כ הרי הלאו והמלקות הם בעבור ממון הלוה וממילא אמרינין ממונא משלם מלקי לא לקי כמו שהסביר הפני יהושע דאיך נפקיע ממונו של זה בשביל לקיים מלקות של זה ודר"ק והשתא א"ש הא דפירש"י עד כאן רבית קצוצה וכופין אותו להחזיר אם תבעו בחייו ולמד הרב טורי זהב מחה דאם הבע"ח של הלוה רוצה לגבות מהרבית קצוצה שנתן הלוה למלוה אינו יכול לגבות כל זמן שלא תבעו הלוה ע"ש ויש לומר הא דבעינין תביעה מהלוה דווק' משום דהא מדעתי' יהיב לי' ולא שייך לכאורה סברת הפני יהושע דחס רחמנ' על ממונו של לוה אלא דכתבתי דאף דיהיב לי' מרצונו מ"מ האי רצון אונס הוא דהיה נדחק למעות והוכרח לקבל על עצמו חוב הרבית אף נגד רצונו וראיה לזה שהרי במצוא ידו לתבעו בב"ד הוא תובעו להחזיר לו הרבית וסופו הוכיח על תחלתו דגם מעקרא לא ברצון נפשו נתן לו הרבית ואמנם כאשר ראינו שכל ימי חייו לא תבע הלוה את המלוה להשיב לו את הרבית א"כ אדרבה יש הוכחה דמדעת' דנפשי' יהיב לי' ולכך שפיר כתב רש"י אם תבעו בחייו דאם לא תבעו לא מחייב להדורי לשיטת ר' יוחנן דסבר מלקי לקי ממונא לא משלם ודו"ק וא"כ א"ש פסק הט"ז דהבע"ח של הלוה אינו יכול לגבות מהרבית שנתן הלוה כל שלא תבעו הלוה עצמו ובהכי נדחה מה שכתב הקצה"ח להשיג על הט"ז דבכה"ג כופין את הלוה שיתבע את המצוה כדי שיקיים פריעת בע"ח אף דלכאורה יפה כתב מ"מ לפמ"ש ליתא דהא כיון דהלוה תובע את המלוה ע"י שהב"ד כופין אותו לתבוע ממיל' אין כאן הוכחה דלא יהיב לי' הרבית מדעת' דנפשי' ומרצונו והא דתובעו עכשיו הוא ע"י כפית הב"ד והבן הדברים כי נכונים הם לע"ד

עוד בדין הטורי זהב

הנה כבר כתבתי להצדיק דין הט"ז שהוציא מלשון רש"י ד"ה עד כאן ואמנם לכאורה י"ל טעם אחר הא דבעינן תביעת הלוה דכל זמן שלא תבעו הלוה אין ב"ד נזקקין להוציא הרבית מיד המלוה ליד הלוה משום דגם הלוה עביד איסורא ועבר על לאו דלא תשיך לכן כ"ז דלא תבע את המלוה בדין אין הב"ד נזקקין לו ולפ"ז בנידון הט"ז י"ל דאם אין להבע"ח ממה לגבות אלא מהרבית שנתן הלוה למלוה שפיר נזקקין הב"ד לגבות להבע"ח דהא בע"ח עניא מאי עביד ונהי דלהלוה עצמו אין נזקקין לגבות מהמלוה כ"ז שלא תבעו מ"מ זה משום דעבר על לאו דלא תשיך אבל להבע"ח דלא עביד איסור' למה נקנוס וגם הקצה"ח כתב דכפינין להלוה שיתבע למלוה כדי לפרוע חובו ואני כתבתי די"ל דדמי להענקה דאמרינין לו ולא לבע"ח דרחמנ' לא אמרה להעניק אלא דחס על העבד אבל לא לשלם את נשיו וע' בש"ך רס"י פ"ו ובתומים שם ובזה י"ל הטעם דאם מת אין הבנים חייבים להחזיר כדאמרינן לדידי' אזהר רחמנא ולא ליורשיו ולכאורה לפי הטעם דאמר קרא אהדר לי' כי היכא דנחי' א"כ מ"ש הוא ומ"ש בניו והא יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' והרשב"א הוכיח מזה דלא אשתעבד נכסי דהמלוה רק אקרקפתא דגברא מונח ולפמ"ש י"ל דהא דאזהר רחמנ' דלהדר אף דהלוה ג"כ עביד איסור' מ"מ המלוה עביד איסור' יותר ועבר על כמה לאוין וגם הוא מרויח כמ"ש תוס' גבי עדים ע"ש ולכך כשתבע ציותה תורה להוצי' ממנו לר' אלעזר דקיי"ל כותי' (וגם בזה יתוקן הלאו דה"ל לאו הניתק לעשה) אבל הבנים שלא חטאו ולא עבדו איסור' כלל לא ציותה תורה אותם להחזיר וזה כוונת רש"י בדף ס"א ע"ב ד"ה יכון רשע וז"ל האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר ע"ש והוא כמו שכתבנו וזה ברור ואמנם האמת נראה בכוונת רש"י ז"ל דכתב וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחייו היינו משום דקיי"ל הגזלנין ומלוי ברבית אם החזירו אין מקבלין מהן וכאן אמרו דכופין אותו ב"ד להחזיר והא אדרבה אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים כוחה ממנו ואיך יכופו אותו הב"ד להחזיר ללוה אם אין רצון חכמים שיקבל ממנו הלוה ואמנם הטור חילק שאם בא מעצמו לעשות תשובה אז אין מקבלין ממנו שלא לנעול דלת בפני עושי תשובה אבל אם עומד במרדו מוציאין ממנו בעל כרחו ע"ש וזה כוונת רש"י ז"ל שכתב וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחייו דהיינו שלא בא לעשות תשובה מעצמו רק שהלוה תבעו לבית דין אז הב"ד כופין אותו להחזיר אבל אם לא תבעו הלוה לב"ד אלא שהוא בעצמו בא לעשות תשובה ולהחזיר אז אדרבה אין להלוה לקבל ממנו ואם קיבל אין רוח חכמים נוחה הימנו וזה ברור לע"ד ולפ"ז אין מזה הכרעה לדין של הט"ז ז"ל די"ל דאף דאם הלוה לא תבעו לב"ד מ"מ הבעל חוב של הלוה יכול לתבעו וכיון דלא בא מעצמו לעשות תשובה שפיר כופין אותו הב"ד להחזיר הרבית להבע"ח וזה ברור ובאמת התוס' ב"ק דף צ"ד ד"ה בימי כתבו בשם רבינו תם דרק בימי רבי נשנית משנה זו דאין מקבלין לא לפניו ולא לאחריו ע"ש שהוכיח מהא דאמרינין רבית קצוצה יוצאה בדיינין והר"י בתוס' שם חילק בין שאומנותו בכך או באקראי וא"כ אין הכרח לדברי רש"י בזה ורש"י לא ס"ל כן גם הרמב"ם והטור כתבו דין זה אף בזה"ז והטור הביא חילוק זה של הר"י בתוס' ואין להאריך ולפמ"ש הרמב"ם בהלכה ד' ואם היתה גזלה קיימת והרבית דבר המסוים והרי הוא בעצמו מקבלין מהן והרב המגיד כתב עליו דהוא בפרק איזהו נשך דף ס"ב וא"כ יש לומר דהא דאמר בדף ס"א דרבית קצוצה כופין אותן ב"ד להחזיר היינו אם הוא דבר המסוים ואמנם רש"י כפי מה שכתבתי לא ס"ל כן אלא דדוקא גבי בניו תלוי בדבר המסוים משום כבוד אביהן אבל כאן לא תלוי בזה לכן פירש"י בע"א וכמו שכתבתי והנה הרב המגיד פרק א' מהלכות גזלה כתב לתרץ הא דאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל אם רצה הנגזל לכוף את הגזלן בבית דין ולקבל ממנו בית דין נזקקין לו והקשה הלחם משנה שם דא"כ מה פריך מהני ברייתות דתני מחזירי' הא אע"ג דאין רוח חכמים נוחה הימנו מ"מ אם רצה לכופו בדין ב"ד נזקקין לו וע"ש דתירץ דלשון מחזירין וחייבין להחזיר משמע מאליהן ולא על ידי כפיה ע"ש וע' בתוס' בבא קמא דף צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי כתבו להפך דההוא דגזלנים ומלוי ברבית לא משמע דאיירי בעביד תשובה ע"ש בתוס' ומדברי התוס' האלה נסתר מה שכתבתי לפרש דברי רש"י ואמנם רש"י ודאי דסובר כן כמה שכתבתי ולכאורה י"ל לפי דקי"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא ליעבד אי עביד לא מהני והא דלקי דעבר אמימרא דרחמנא א"כ אם קצץ ברבית קצוצה לאו כלום הוא דרחמנא אמר לא תקצוץ ונהי דאעפ"כ לקי על השימה דעבר למימרא דרחמנא מ"מ על לקיחת הרבית לא לקי דהא הקציצה לאו כלום הוא והוי כאילו לא קצץ והוי רק אבק רבית וא"צ להחזיר וזה י"ל טעמא דר' יוחנן דאמר דאפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ובזה יש ליישב הא דאמר בדף ס"ב תנאי הוא דתניא ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהן קום ועשה כו' מאי לאו דאמרינין להו קומו אהדירו ומשני לא קום ועשה לקרועי שטרא ופירש"י לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה דאין כאן ניתק לעשה והאי דקתני פוטרין היינו בשלא גבי דהתם אינו אלא שימה בעלמא ואתו ר' נחמיה וראב"י למימר דלא תשימון לאו אשימה בעלמא קפיד אלא אשימה הבאה לידי גיבוי וכל כמה דלא אתי לידי גיבוי איכא קום ועשה לקרועי שטרא כו' ע"ש ולפמ"ש י"ל דמיירי אף שגבו מ"מ על לקיחת הרבית לא לקי דהא לאו קציצה הוא רק על השימה יש. מלקות ואע"ג דלאו כלום הוא מ"מ עבר אמימרא דרחמנא ור' נחמי' וראב"י פוטרין אותן משום דהוי ניתק לעשה לקרוע לשטרא ואי קרע אח"כ לשטרא פטור ואמנם משמעות הפוסקים אינו כן ודו"ק והנה הבעל התרומות סובר דכל אבק רבית בשטר לא מגבינין ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ומכ"ש האי דאית ביה איסורא וע' במל"מ בשם מהרי"ק דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והתוס' מוקי להא דתניא שטר דיש בו רבית ברבית דרבנן ע"ש וקשה לשיטת מהרי"ק ה"ל לגבות גם הרבית דהא כגבוי דמי וע"כ משום דאית בי' איסורא כמ"ש בעה"ת ויש לפלפל בזה רק אין להאריך כאן ואי"ה יבואר עוד

(חדר כג) בדין מעות יתומים

המרדכי בפרק איזהו נשך כתב דהא דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דהפקר ב"ד הפקר הואיל ולאו רבית קצוצה הוא אבל בלא בית דין הוי זוזי דיתמי כמו זוזי דעלמ' ואסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד עכ"ל המרדכי והקשה הרב גידולי תרועה דמאי איריא דהוא אבק רבית הא כיון דטעמא משום דהפקר ב"ד הפקר הוא אפילו הוי רבית קצוצה שרי דהא פרוזבל יוכיח דאף למ"ד שמיטה בזה"ז דאוריית' מהני פרוזבל והיינו כפירש"י דהפקר ב"ד הפקר והמל"מ תירץ בזה שני תירוצים ע"ש ולע"ד נראה דאף דהפקיעו חז"ל האיסור גבי היתומים כדי שלא ליכלה קרניהו מ"מ לגבי הלוה דעובר ג"כ משום לא תשיך לא יכלו להפקיע אבל ברבית דרבנן דהלוה אינו עובר שפיר יכלו להפקיע ואף דעובר על לפני עור מ"מ כיון דהיתומים לא עבדו איסור' ממיל' גם הלוה לא עבר על לפני עור וז"ב והנה הרא"ש כתב דהא דאין הלוה עובר ברבית דרבנן היינו רק בקרוב לשכר ורחוק מהפסד אבל בשאר רבית דרבנן גם הלוה עובר והמבי"ט כתב בזה מילתא בטעמ' דפח"ח ובזה אתי שפיר מה שכתבו הרשב"א והטור דרק בזה התירו להלוות מעות יתומים ולא בשאר אבק רבית