בית א-ל א סה

אלא למ"ד שעבודא דרבנן ע"ש וא"כ האי סברא דהב"ח כבר כתבתי דהיינו למ"ד שעבודא דאורייתא דלכך לא מצי מדחי לי' משעבודא דאורייתא לדרבנן דמצי למימר לא ניחא לי כו' וכיון דהש"ס פריך רק למ"ד שעבודא דרבנן בלא"ה ל"ש סברת הב"ח ועפ"ז דברי הרי"ף ודבר השמיטה שהשמיט א"ש וא"כ אדרבה קושית הקצה"ח על הב"ח ז"ל נהפכה לראיה לו והדין עמו וכן נכון לדינא

פרק ב' בדין כתובין וקצובין

הנה הרמב"ם בפ"א מה' מלוה כתב אבל השבח שטרף ממנו הבע"ח אין לוי גובהו אלא מב"ח של שמעון שתקנת עולם הוא שלא יגבה השבח כו' מנכסים משועבדים שאילו דברים אין להם קצבה וכתב הרב המגיד ומ"ש רבינו לפי שדברים אלו אין להם קצבה פסק דלא כעולא אלא כר' יוסי בר חנינא שנתן טעם הזה בהניזקין ולא כן פסקו בהלכות והמפרשים ז"ל אלא כעולא דאמר בשם ר"ל לפי שאין כתובין עכ"ל הה"מ ע"ש ונראה לע"ד הטעם דפסק הרמב"ם כריב"ח דהנה התוס' הקשו ליגבי בע"ח מהני משועבדים דטריף לוקח ואין לומר דאחר שטרף בע"ח קרקע מן הלוקח קנה המוכר קרקע ומכרו דא"כ גם השבח יגבה מן המשועבדים האלו דהא גם השבח היה קצוב כיון דכבר טרף הבע"ח קודם שקנה זה הקרקע וי"ל דמיירי שזה הקרקע עשאו המוכר אפותיקו לבע"ח ולכך גובה אותו הבע"ח אף שיש משועבדים אחרים אך קשה אמאי דקיק לשנוי בפרק מי שמת הא מני ר' מאיר הוא יעמיד בשעשאו אפותיקי והניחו בקושיא וי"ל דלכך פסקו הרב אלפסי ז"ל והמפרשים כעולא דאמר הטעם לפי שאין כתובין דלדידי' לא קשה קושית התוס' דשפיר יש להחזיק תירוצם דמיירי שאחר שטרף הבע"ח הקרקע מן הלוקח קנה המוכר קרקע ומכרו ואף דאז הוי השבח ג"כ קצוב מ"מ כיון דאינו כתוב לא טריף הלוקח ממשעבדי לעולא ומוכח מן הסוגיא כעולא ולכך פסקו כותי' והנה השיך בסימן קט"ו ס"ק ה' העלה דלהרמב"ם ס"ל דלשבח דממילא א"צ דאקני כלל וטורף אף בלא דאקני דזה הוי כקנה לא דאקני ע"ש דהוכיח כן מכמה ראיות א"כ לא קשה קושית התוס' אף אליבא דר' יוסי בר חנינא די"ל דלבע"ח לא כתב דאקני ולכך אינו טורף מהקרקעות שקנה הלוה אחר שלוה ומכרן דהא הוי דאקני ולא משתעבד כיון דלא כתב לו דאקני אבל שבח דממילא גבי שפיר מהלוקח דשבח דממילא לא בעי דאקני והלוקח גובה שפיר מהקרקעות ההם דהא קנה אותם קודם שמכר לו וכמ"ש המ"מ וא"כ אין ראיה מהסוגיא דלא כר' יוסי בר חנינא ולכן שפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי בר חנינא ודו"ק ויותר נראה די"ל לפי מה שכתב הש"ך בס"ק ט"ו לדעת הרמב"ם דאף אם קנה המוכר קרקע אחר שטרף הבע"ח מן הלוקח מ"מ לא טריף הלוקח את השבח אף שאז היה השבח קצוב כיון שלא היה קצוב מתחלתו וכמ"ש התוס' בפרק מי שמת ולא כהתוס' דבבא מציעא ע"ש א"כ לא קשה קושית התוס' דשפיר י"ל שקנה המוכר קרקעות אחר שטרף הבע"ח מן הלוקח וא"כ אין הוכחה מן הסוגיא נגד ר' יוסי בר חנינא ושפיר פסק הרמב"ם כותי'. והנה התוס' כתבו אהא דמשני הש"ס הא דפריך רב הונא בר מנוח מהא דמתו בנותיהן ניזונות מנכסים ב"ח והיא ניזונת ממשועבדים כו' אלמא כיון דקייצי אע"ג דלא כתיבי גובה ממשעובדים וקשה על עולא ומשני שקנו מידו ופריך אי הכי בנות נמי כו' ומשני בנות כיון דאית להו בתנאי ב"ד אימר צררי אתפסינהו וע"ש בתוס' ד"ה אימר צררי אתפסינהו דהקשו הא בכתובות אמרינין צררי לקטנה לא מתפיס ותירצו דלגבי משועבדים טפי חיישינין צררי מלבנ"ח. ע"ש ולע"ד הטעם דלגבי משועבדין דמן התורה לא גבי כלל ממשעבדי רק דחז"ל אמרי דגובין ממשעבדי ולכך חשו לצררי אף דהאי חשש ודאי הוא רק דרבנן דהא צררי לקטנה לא מתפיס מ"מ כיון דעיקר השעבוד דרבנן הם אמרו והם אמרו אבל מבני חורין דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' מה"ת שעבודא איכא לכך לא חשש לצררי דצררי לקטנה לא מתפיס איש כן נראה כונת דבריהם ואמנם למאן דס"ל שעבודא דאורייתא ליתא לחילוק זה ונסתר תירוץ הש"ס ונשאר הקושיא לעולא ממתניתין דמתו בנותיהן כו' וסייעתא לר"י בר חנינא ולכך פסק הרמב"ם כותי' וזה היה בראה אך יש לפקפק דהא ר' יוחנן ורשב"ל ס"ל שעבודא דאורייתא והכא אליבא דעולא אמר רשב"ל משני וצריך לומר סברת התוס' בע"א וכתבתי במ"א ואין להאריך ובאמת היה נראה לבאר סברת התוס' דהא כל עיקר מזונות הבנות הוא מדבריהם ואין להאריך והנה בהלכה ג' כתב הרמב"ם מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחה כלום כו' אבל אם שבחה מאליה בע"ח גובה את כולה וכתב הראב"ד א"א דעת יחיד הוא זה והרב ז"ל אמר זה במסתברא וראוי לסמוך עליו וכוונת הראב"ד לא נודעה דכיון דכתב בעצמו דהרב ז"ל כתב זה במסתברא וראוי לסמוך עליו א"כ אין כאן השגה על הרמב"ם שכתב כדברי רבו ז"ל וסמך עליו ונראה כוונת הראב"ד ודקדוק לשונו דהנה הרי"ף למד זה דשבח דממילא גובה בע"ח ממתנה מהא דגובה מן היתומים שכתב הרמב"ם בהלכה ד' וכמו שכתב הלח"מ שם דהא יתומים ג"כ אין להם על מי לחזור ולא שייך בהו לומר שכך כותב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' וה"ה מתנה ולכך אין הבע"ח גובה מהם שבח מחמת הוצאה ואעפ"כ שבחא דממילא גובה מהם כמ"ש הרמב"ם בהלכה ד' ומזה למד דה"ה למקבל מתנה אף שאין בע"ח גובה ממנו שבח שמחמת הוצאה מ"מ שבחא ממילא גובה וכן כתב הרמב"ם בהלכה ד' וכן יתומים שהשביחו אין בע"ח גובה מן השבח כלום אבל אם שבחו נכסים מאליהן גובה את השבח כולו ע"ש והיינו ששני הדינין הללו מקבל מתנה ויתומים שוים זה לזה וז"ב ואולם הראב"ד בהשגה בהלכה ד' כתב על הרמב"ם גם זה דעת יחיד ויש לנו דרך אחרת ביתומים שאמרו אנו השבחנו וכוונתו דס"ל דמיתומים אפילו שהשביחו מחמת הוצאה גובה בע"ח וכדעת התוס' משום דברא כרעא דאבוהי הוא ומוקי הא דיתומים שאמרו אנו השבחנו באפותיקי ע"ש ולפי זה אין מזה ראיה למקבל מתנה ואין ללמוד מזה כלום וא"כ גם דין זה דכתב הרמב"ם בהלכה ג' אין לו משען ומשענה לכן כתב הראב"ד דדין זה כתב הרב ז"ל במסתברא ולא למד זה מיתומים כלל ולא כנראה מדברי הרמב"ם דהשוה אותם יחד ולמד זה מזה וז"א כן כוונת הראב"ד בהשגתו וז"ב והנה הובא בש"ס ברייתא דר' נתן דאימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים ופירשו התוס' דהיינו כר' חנינא דאמר מפני שאין קצובין ולכך כשהשבח קדם דה"ל קלוב בשעת המקח ועפ"ז כתבו התוס' בב"מ דף ט"ו שפיר דאם קנה המוכר קרקע אחר שטרף הבע"ח מן הלוקח ה"ל קצוב וגובה ממשועבדים ואזלו לטעמיהו דפירשו הא דרבי נתן משום דאין קצובין ולא כפירש"י שם שהשיגו התוס' עליו והיה נראה דלכך פסק הרמב"ם כר' חנינא דרבי נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא וגם רבי יוסי כותי' ס"ל אך לפי שהעלה הש"ך בס"ק ח' דס"ל להרמב"ם דאין חילוק דכיון דלא היה השבח קצוב מתחלה אין גובה ממשועבדים א"כ לא ס"ל הא דרבי נתן וגם לא הביא הרמב"ם הא דר' נתן ואמנם י"ל דרבי נתן קאמר שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני היינו שכבר היה השבח בעולם אף שעדיין לא טרפו הבע"ח וכן משמע מפירש"י שם שפירש בד"ה בזמן שקדם כו' שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח את השדה גזולה כו' דמשהשביחה והכל יודעים כו' משמע דעיקר תלוי אם השבח קדם אע"פ שעדיין לא טרף אבל, התוס' בב"מ להדיא מיירי שקנה ומכר אחר שטרף הבע"ח אבל אם עדיין לא טרף הוי שפיר אין קצוב דמי יודע כמה עוד ישביח ואין לו קצבה למעלה בשעת קנית הלוקח וזה לא מקרי קצוב ואפשר דלכך פירש"י דלאו משום קצובין וכתובין הוא דפשטא דלישנא דר' נתן משמע דתלוי הכל אם השבח בעולם וא"ש פירש"י ובחידושי הש"ס כתבתי ודו"ק וראיתי בתומים שכתב דזה תלוי אי שעבודא דאורייתא שפיר י"ל כהתוס' דאם קנה אחר שטרף הבע"ח תו הו"ל קצוב וטורף מהמשועבדים אבל אי שעבודא לאו דאורייתא אמרינן לא פליג ובכל גוונא אינו טורף כמו שהעלה הש"ך מסתימת הרמב"ם ע"ש ואמנם לפמ"ש הש"ך דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דלא פלוג ובכל גווני אינו טורף והא הרמב"ם ס"ל שעבודא דאורייתא משמע דאין חילוק דאף למ"ד שעבודא דאורייתא אינו טורף ויש לפלפל בזה ודו"ק והנה כתב הרמב"ם ואפילו לא כתב דבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח וכתב הה"מ ומה שכתב הרמב"ם ואפילו לא כתב דבר כך כתבו ז"ל דסתמא כפירושו וכן עיקר וכתב הש"ך ולפענ"ד ש"ס ערוך הוא בפ"ק דבבא מציעא דף ט"ו ע"ב אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח ואחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מכר תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח כו' ע"ש ס"ק י"ג ולפע"ד י"ל דהא הטעם דאחריות ט"ס דאמרינין לא שדי אינש זוזי' בכדי דהא במתנה לא אמרינין אחריות ט"ס הוא כיון דלא נתן מעות וזה ברור והנה הרמב"ם כתב ולמה יטרוף בע"ח חצי שבח מהלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב להלוקח בשטר מכירה שאני מחויב לך בקרן ובעמל שתעמול ובשבח שתשביח ועלי האחריות הכל ורצה הלוקח וקיבל דבר זה שהרי הלוקח ירד על תנאי זה שאם ילקח ממנו השבח יחזור על המוכר כו' אבל המתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מהשבח שהשביחה בהוצאתו כלום עכ"ל וע' בהגהת מיימוני דציין מה שאמרו בש"ס וצבי זבינא דנן וקביל עליה ופיר"ח דזבינא הוא הלוקח ע"ש וא"כ איך נימא אחריות ט"ס הוא דלא שדי אינש זוזי' בכדי על השבח הא אדרבה אם לא יכתוב לו אחריות על השבח לא יגבה ממנו הבע"ח השבח