בית א-ל א סד

ופסקו כת"ק דס"ל טרח אינש ולכך אם אין מקושרות חיישינן שמא קמיע הן ושככה קושית הראב"ד עליהם ודו"ק וע' שבת דף ס"ב ע"א דפריך לרב יוסף מברייתא דאחד האיש ואחד האשה כו' ומשני התם קסבר ר"מ שבת זמן תפלין הוא כו' ועפ"ז א"ש מה שכתבתי לעיל ודו"ק

פרק ב והנה התוס' בעירובין דף צ"ה ע"א ד"ה אבל בחדשות פטור כתבו איסורא נמי איכא דלקמן תניא ר"י אוסר בחדשות ע"ש והנה לפמ"ש בתשובה הקודמת בשם הגאון ישועת יעקב א"ש דלא תני במתניתין אסור דהא באמת הוי קשר שאינו של קיימא ולפ"ד רבינו אליהו דהא צריך להתירן למחר אלא דאעפ"כ אסור לקשרן דמיגו דהוי קשר לענין מצות תפלין הוי נמי קשר לענין חיוב שבת ע"ש וזה בברייתא דסבר שבת זמן תפלין הוא אבל במתניתין ס"ל שבת לאו זמן תפלין הוא הוי שפיר קשר שאינו של קיימא ומיגו לא שייך דהא אין היום זמן מצות תפלין כלל ואין איסור משום קשירה כלל ולכך תני פטור משום דילמא לאו תפלין הם ודו"ק. והנה יש להסתפק אם מצאן בכרמלית אם מותר להביאן די"ל דאין לחוש שמא קמיע הן דהוי ספק דרבנן והנה רש"י פירש במתניתין בד"ה אבל בחדשות פטור מלהכניסן דילמא קמיע הן בעלמא ואין בהם קדושה כו' הלכך לא מחללינין עליהו עכ"ל משמע דאסור להכניסן אע"ג דספק הוא שמא קמיע הן והאי הכנסה כלאחר יד הן כמ"ש בשבת דף ס"ב והוי ספק דרבנן משמע דאפילו ספק דרבנן אסור ויש לחלק ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה כל מ"ע כיון דמשוי הוא ויכול לבוא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלא שינוי כו' אבל הכא בכרמלית א"א לבוא לידי חיוב חטאת לעולם וע' ברמב"ם שכתב המוצא תפלין בשבת ברה"ר ודו"ק: והנה בענין מה הוא קשר של קיימא הרמב"ם ס"ל דכל מה שאינו מעשה אומן הוי אינו קשר של קיימא והפוסקים ס"ל דהכל תלוי בדעת האדם אם דעתו להתירו אח"כ הוי אינו של קיימא ע"ש ובש"ע סימן שי"ז והנה מלשון רש"י שהבאתי שכתב והוא כמין אותיות והוא קבוע תמיד משמע דהעיקר תלוי במהות הקשר אבל מהתוס' ד"ה אמר רב חסדא שכתבו בתירוץ השני דמסתמא דעתו להתיר ולעשות קשר גמור משמע דבדעת האדם תלוי וזה ברור והתוס' ד"ה אביי דהקשו דהכא משמע דר' מאיר ס"ל דעניבה לאו קשירה הוא ובריש פרק אלו קשרים הוא בעיא דסלקא בתיקו אם לר"מ עניבה קשירה היא או לא ותירצו דהכא בלא מיהדק ע"ש ואי אין הלכה כר' יהודא בזה היינו משום דלא מיהדק ואינו קשר חזק ואף דאין דעתו להתירו ולר' יהודא כיון דלא בדעתו להתירו אף דלא מיהדק כולי האי הוי קשר של קיימא וזה ברור והנה התוס' הקשו על רבינו אליהו דכתב דצריך לקשור תפלין בכל יום מהא דחדשות אסור להכניס לפי שאסור לקשור בשבת והא זה הוי קשר שאינו של קיימא דהא עשוי להתיר למחר ע"ש ואמנם אם נימא דהעיקר תלוי במהות הקשר החזק הוא הרפה ואם הוא חזק בעצמו מה בכך שהאדם בדעתו להתירו למחר הלא הקשר בעצמו הוא קשר חזק ומתקיים ימים רבים א"כ אין קושיא על דעת רבינו אליהו דמה בכך שהוא צריך להתירו ולקושרו מחדש בכל יום מ"מ הקשר בעצמו הוא חזק ומתקיים ועומד ימים רבים וזה ברור ואמנם לפי מה דמסקו התוס' דמיירי בלא מיהדק ולכך ר"מ מתיר בחדשות דלאו קשר של קיימא הוא ור' יהודא אוסר אף דלא מיהדק כיון דבדעתו שלא להתירו הוי קשר של קיימא וכמ"ש וא"כ שפיר הקשו התוס' על רבינו אליהו דלפי דעתו ה"ל לר' יהודא להתיר דהא דעתו להתירו למחר ור' יהודא הא אזיל בתר דעת האדם וז"ב ובזה א"ש ההמשך בדברי התוס' דאחר שכתבו תירץ ר"י דהכי איירי בלא מיהדק כתבו ומכאן מוכיח ר"ת דלא כהר"ר אליהו ודו"ק

(חדר יט) בענין בע"ח טורף השבח

פרק א הנה הרב המגיד בפ"א מה' מלוה הקשה וז"ל וא"ת איך טורף הבע"ח מן הלוקח ממשועבדים יאמר לו הלוקח הנחתי לך מקום לגבות וע"ש מה שתירץ והש"ך והמל"מ תמהו עליו ע"ש והנה א"ז הב"ח ז"ל תירץ דכיון דקנה הלוה נכסים אחר שקנה הלוקח תו לא מצי מדחי ליה לנכסים המאוחרין שלא היו בשעה שקנה הלוקח אף שכתב לו דאיקני ע"ש וכתב הש"ך דהוא סברא חדשה ולא משמע כן בתוס' והפוסקים שלא תירצו כן ע"ש ולע"ד נראה לפי מה דקיי"ל שעבודא דאורייתא וכמו שפסק הרמב"ם לעיל בפרק י"א הלכה ד' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה הם מן התורה ע"ש ואמנם שעבוד דאיקני אינו אלא תקנת חז"ל כמו שביאר הרב קצה"ח סימן קי"ב ס"ק א' דמן התורה דבר שלא בא לעולם לא משתעבד ע"ש א"כ י"ל דשפיר כתב א"ז הב"ח דלא מצי מדחי ליה הלוקח להבע"ח מהאי שדה המשועבד להבע"ח מן התורה לשעבוד דאקני דהוא רק דרבנן וגם יוכל הבע"ח לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא דתיקנו לי רבנן לטובתי וסברת א"ז הב"ח ז"ל ברורה ומעתה א"ש שלא תירצו התוס' והפוסקים כמו שתירץ הב"ח ז"ל דהא הם רצו ליישב סוגית הש"ס דב"מ דשם אזלא הסוגיא אליבא דשמואל דאמר רב נחמן אמר שמואל מעות יש לו שבח אין לו ופריך מברייתא זו דתני כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ע"ש ושמואל הא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וא"כ שני השעבודים לאו דאורייתא ולא יצדק לפ"ז סברת הב"ח ולכך הוצרכו לתרץ באופן אחר אבל אנן בדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא שפיר נתרץ כסברת הב"ח והוא נכון לדעתי ודו"ק ואמנם לפמ"ש הש"ך בסימן ל"ט בשם חידושי הרשב"א דאם שעבדו בפירוש כ"ע מודי דשעבודא דאורייתא. א"כ נסתר תירוץ זה דשפיר יכלו התוס' לתרץ כן אך הרשב"א כתב עוד תירוץ אחר וכתבתי בחידושי הרבה מזה ואמנם אף לדעת הרשב"א דהביא הש"ך נראה ליישב דברי א"ז הב"ח ז"ל דהא סברת הב"ח כתבתי דא"י לדחותו משעבודא דאורייתא לשעבוד דאקני דרבנן ויוכל לומר לא ניחא לי בתקנתא דתיקנו חז"ל לטובתי והנה הא דשעבוד דאקני דרבנן כתב הקצה"ח הטעם דמן התורה לא מהני משום דהוי דשלב"ע ואמנם התוס' שפיר הקשו ולא יכלו לתרץ כתירוץ הב"ח דהא התם מוקי לה כר' מאיר ור' מאיר הא ס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וא"כ ליתא לסברת הקצה"ח דהא לדידיה שעבוד דאקני דאורייתא הוא וממילא ליתא לתירוץ הב"ח ותשובתו נשארה מעל והקשו תוס' שפיר איך גובה הבע"ח מהלוקח יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות אבל אנן לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע שפיר נקטינין כתירוץ הב"ח דאינו יכול לדחותו אצל שעבוד דרבנן ויכול לומר אני לא ניחא לי בהאי תקנתא וכן נראה נכון לדינא כדברי א"ז הב"ח ז"ל והשגת הש"ך עליו מדברי התוס' דלא תירצו כן ליתא וז"ב. ובזה ירוח לנו ליישב דברי התוס' בבא מציעא דף ט"ו ע"ב ד"ה תרין שהקשו וא"ת אמאי דחיק לאוקמי כר' מאיר יעמיד בשעשאו אפותיקי דאז בע"ח גובה השבח היתר על ההוצאה חנם כו' ועמד א"ז מהרש"א ז"ל מה הלשון יעמיד כשעשאו אפותיקי הא בלא"ה צריך להעמיד שעשאו אפותיקי מחמת קושית התוס' דלעיל דהקשו איך יגבה הבע"ח מהלוקח ממשועבדים יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ותירצו דעשאו אפותיקי ע"ש שהניח בצ"ע והגאון בתומים פלפל הרבה ליישב דברי התוס' ע"ש ולפמ"ש א"ש כמין חומר דהא קושית התוס' הוא אמאי דחיק לאוקמי כר' מאיר וא"כ קושיתם דלא לוקמי כר' מאיר הברייתא ואם לא נוקמי כר' מאיר שפיר י"ל כסברת הב"ח ולא קשה קושית התוס' דלעיל דאיך גובה הבע"ח מלוקח ממשועבדים דהא י"ל כתירוץ הב"ח וממילא לא צריך לתירוץ התוס' דלעיל שעשאו אפותיקי ושפיר כתבו התוס' יעמיד כשעשאו אפותיקי ונתיישב דיקדוק א"ז מהרש"א ז"ל ודו"ק ובזה יש ליישב קושית הגאון קצה"ח על הב"ח מהא דב"ק דף ח' דאיתא התם מכר לאחד כו' ופריך וליתו כולהו וליגבו מעידית ומשני דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרינא שטרא דזיבורית למרי' ושקליתו כולכון מזיבורית והא התם לא הדר זבינא כמ"ש התוס' בדיתמי דלא הוי כגבו קרקע אלא בקונה קרקע ולפ"ד הב"ח לא מצי מדחי ליה אצל בני חורין שקנה אח"כ והוא באמת תמיה חזקה על הב"ח ואמנם לפמ"ש א"ש דהא כתבתי טעם הב"ח וסברתו משום דשעבוד שדה זו הוא דאורייתא ושעבוד השדה שקנה אח"כ הוא רק דרבנן דאמרו דאיקני קנה ומצי בע"ח לומר לא ניחא לי בתקנתא דתקינו לי רבנן לטובתי דעיקר תקנתא הוי שלא תנעול דלת בפני לוין כמ"ש הרשב"ם והובא בקצה"ח שם והיינו לבתר דמסיק שם בב"ק האי סברא טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא ע"ש אבל קודם דמסיק הש"ס האי סברא דאמר רבא האומר אי אפשי בתק"ח כגון זו שומעין לו שפיר קאמר אי שקלית כדינייכי שקליתי ואם לאו מהדרינא שטרא למרי' ולא שייך סברתי שכתבתי דיכול הבע"ת לומר לא ניחא לי בתקנתא דתיקון רבנן לטובתי דהא עדיין לא אסיק הש"ס אדעתיה סברא זו ואמנם למאי דמסיק הש"ס כדרבא ממילא נדחה האי דאי שתקיתו שתקיתו כמ"ש הב"ח וז"ב ואדרבה י"ל מזה ראיה חזקה לא"ז הב"ח ז"ל מהא דהשמיט הרי"ף האי אוקמתא דהכא ביתמי איירי דמטלטלין דידהו לא משתעבדי וכתב עליו הראב"ד דשגגה יצאה מלפניו דהא נשאר הקושיא בתקפו אי הכי ניזקין נמי נימא הכי ולפמ"ש א"ש דבתר דמסיק האי דרבא דאי שתקיתו שתקיתו ואם לאו מהדרינא שטרא למרי' וכמ"ש הב"ח ז"ל גם לפמ"ש הפני יהושע דהך סברא אי שתקיתו שתקיתו לא שייך