בית א-ל א סג

שאינו מתכון שרי נסתר פירוש זה דהרשב"א ולכך פירש משום דתתאי גבר וז"ב ואמנם לרב דס"ל כר' יהודא דדבר שאינו מתכוון אסור בלא"ה יש לפרש כהרשב"א ולא קשה קושית התוס' על פירש"י ודו"ק

והנה בש"ס שם ר' יהודא ארישא קאי ולקולא או דילמא אסיפא א קאי ולחומרא ופשיט דארישא קאי ולקולא ע"ש ויש להבין למאי נ"מ הא לא קיי"ל כר' יהודא ונראה דאי הוי ר' יהודא לחומרא דס"ל אפי' בכלי שני אינו נותן היכא דיש בו חומץ וציר א"כ אנן דלא קיי"ל כר' יהודא מותר ליתן בכלי שני אף דיש בו חומץ וציר אבל אי ר' יהודא ארישא קאי ולקולא דאף לכלי ראשון נותן אם אין בו חומץ וציר א"כ אנן אף דלא קיי"ל כר' יהודא ולאלפס אסור ליתן אף אם אין בו חומץ וציר מ"מ י"ל דלכלי שני אינו נותן אם יש בו חומץ וציר דהוי כמו לר' יהודא לכלי ראשון דאינו מבשל ומ"מ אם יש בו חומץ וציר אסור ליתן כן הוא לת"ק בכלי שני ואמנם לא מצאתי בפוסקים שחילקו בזה שוב ראיתי בישועת יעקב שבחיבורו על יו"ד ביאר דחומץ וציר אף בכלי שני מבשל ואין בידי לע"ע חבורו על יו"ד ועתה בא לידי חבורו על יו"ד ולא מצאתי בו מאומה וע' תוס' ד"ה לכל שכתבו כראה דרק בתבלין פליג כו' וי"ל דנ"מ גם לדידן מהאיבעיא ודו"ק היטב ודרך אגב ארשום מ"ש על דברי הרמב"ם פרק תשיעי הלכה ח' מהל' שבת הגוזז שער שלא בכלי פטור אבל אסור ע"ש ולפי זה זה קשה לי על מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ב הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז לפיכך אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר את השער ודאי כגון אהלה וכיוצא בו וביאר הרב המגיד הטעם שאינו אסור אלא בדבר שמשיר את השער ודאי דה"ל פסיק רישא ולא ימות ע"ש והא המגן אברהם כתב בשם התרומת הדשן דבאיסור דרבנן מותר אפילו פסיק רישא וכיון דמשיר שלא בכלי הוי איסור דרבנן ומותר אפילו פסיק רישא וצ"ע לע"מ. והנה אמרתי הנועם דפסיק רישא אפילו לר"ש אסור די"ל שהוא מערים ועושה בכוונה לזה ואומר שכוונתו לדבר אחר כיון שיודע שודאי תיעשה המלאכה וא"ש מ"ש הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי והיינו דבזה אין לחוש שמערים ובאמת הוא מכוון למלאכה זו דהא אנן ידעינין דלא ניחא ליה במלאכה זו וז"ב ומכ"ש דאתי שפיר מה שכתב התרומת הדשן דפסיק רישא בדרבנן שרי דהא גם הערמה בדרבנן שרי כמ"ש הרמב"ם בפרק ז' הלכה ח' מהלכות יו"ט דאע"פ שיש לו שכר ישן מערים ושותה מן החדש ואף הראב"ד שהשיג עליו מ"מ י"ל דזה היכא דודאי מערים אבל לחוש שמא מערים לא חיישינין וזה ברור אמנם לפ"ז יהיה פסיק רישא אסור רק מדרבנן ובאמת כבר פילפלו בזה בספרי האחרונים וגם אני כתבתי בזה בחידושי ואין כאן מקום להאריך ואעתיק כאן מה דקשיא לי במ"ש הרמב"ם בפרק כ"ג הלכה ב' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכון לעשות כלי ובש"ס איתא א"ר אושעיא ל"ש אלא בדרוסות כו' ואתיא מתניתין כר' נחמיה כו' ומאי דוחקי' כו' מתניתין קשיתי' מאי אריא דנקט גרוגרת לנקוט פירות כו' והנה הרמב"ם לא פסק כר' נחמי' ואמאי נקט גרוגרת וצ"ע כעת

פרק ב הנה רש"י פירש במתניתין דף קמ"ו דתני ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי לעשות כלי לנקוב נקב יפה בפה נאה וע' בר"ן שהביא פירש"י דאין במקלקל שום איסור שבת ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין אבל איסורא מיהו איכא עכ"ל הר"ן וע' תוס' כתובות דף ה' ד"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוון ע"ש וא"כ דברי רש"י נכונים וע' במל"מ ריש הלכות שבת שפלפל בדברי התוס' והקשה עליהם ואמנם לפמ"ש א"ש דהא הוא אינו מכוון לשבור החבית אלא לאכול הגרוגרת רק דהוי פסיק רישא וכיון דהוי מקלקל אין לחוש שמא כוונתו באמת לשבור החבית דלמה יעשה כן לקלקל הכלי ולאבדה בידים וזה עדיף מפסיק רישא דלא ניחא ליה לדעת הערוך וזה ברור ובזה יש ליישב פירש"י בדף מ"ח ע"א דפריך אהא דאמר רב הונא הפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת ופריך רב כהנא ומה בין זה למגופת חבית ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור ופירש"י דפריך מרשב"ג דאמר מביא אדם את החבית ומתיז אח ראשה בסייף ומניחו לפני האורחים והקשו התוס' דהא רשב"ג מתיר לשבור אף גוף החבית עם המגופה ומה משני זה חיבור וזה אינו חיבור ואמנם לפמ"ש א"ש דהנה א"ז הגאון מגיני שלמה כתב דלרש"י משמע דרשב"ג בתרתי מיירי הן בחבית הן במגופה ע"ש שהוכיח כן מסוגית הש"ס ואמנם מחבית עצמה לא מצי להקשות דהא מקלקל הוא להתיז ולשבור גוף החבית ובלא"ה שרי כמו שכתבתי רק ממגופה שפיר פריך דזה לאו מקלקל הוא ועל זה שפיר משני זה חיבור וזה לאו חיבור ודו"ק וגם עפמ"ש לעיל א"ש ודו"ק

(חדר יח) בדין המוצא תפלין

פרק א כתב הרמב"ם פי"ט מה' שבת הלכה כ"ג המוצא תפלין בשבת ברה"ר לובשן כדרכן כו' וחוזר ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן התוי"ט הקשה דכיון דשבת לאו זמן תפלין הוא אמאי זוג אחד טפי לא ולע"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל על נכון דהנה בתחלה משני הש"ס דפליגי בדרב שמואל בר יצחק ע"י מקום יש בראש כו' והדר אמר דכ"ע אית להו דרב שמואל ות"ק סבר שבת זמן תפלין הוא ור"י סבר שבת לאו זמן תפלין ואבע"א דכ"ע שבת זמן תפלין ופליגי אי מצות צריכות כוונה כו' ע"ש דכל הסוגיא אזיל לפרוקי מילתא דרב שמואל דלא ליתי כתנאי וכר"ג דהוא יחיד לגבי ת"ק ומשני דכ"ע אית להו דרב שמואל אלא דת"ק ס"ל שבת זמן תפלין הוא או דכ"ע זמן תפלין הוא ות"ק ס"ל מצות צריכות כוונה או איפכא ע"ש בפירש"י אבל אנן דקיי"ל שבת לאו זמן תפלין הוא מוקמינין שפיר פלוגתייהו בהא דרב שמואל בר יצחק דלכולהו אוקמתא אחרינא יהי' ת"ק דלא כהלכתא דהא קיי"ל שבת לאו זמן תפלין והא הלכתא כת"ק לגבי ר"ג ולכן מוקמינין לה כדמוקי לה מעקרא דתרויהו ס"ל שבת לאו זמן תפלין הוא ופליגי בדרב שמואל בר יצחק ות"ק ל"ל דרב שמואל ולכך מתיר רק זוג אחד ותו לא וז"ב והנה הש"ס מסיק והשתא דתני אבוה דשמואל כו' חדשות שאינן מקושרות כו' ואסור משום דאסור לקשרן בשבת ופירש"י ואינן מקושרות כעין קשר של תפלין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד וקשירה אב מלאכה הוא כו' משמע דאם קושרן שלא כעין קשר של תפלין לא הוי אב מלאכה דעשוי הוא להתיר ואינו של קיימא וא"כ קשה אכתי יקשור אותם שלא כעין קשר של תפלין ואז יהיה מותר להכניסן דאעפ"כ יהיו דרך מלבוש וכמו שכתבו התוס' בד"ה וכי אדם בתירוץ ראשון דס"ד דבלא קשירה הוי דרך מלבוש ומכ"ש בזה דבאמת הם קשורים ואמנם א"ש דהא הש"ס שם ס"ל דכ"ע שבת זמן תפילין הוא והא דשרי להכניסם הוא כפירש"י ד"ה זוג אין טפי לא ע"ש וא"כ אם יכניסם שלא כעין קשר של תפלין אין זה מצוה ואסור להכניסם דהא לא שרו ליה רבנן רק משום המצוה ובכה"ג אין כאן מצוה וז"ב ובזה א"ש מה דכתב הרמב"ם שם הלכה כ"ד בד"א שהיו בהן רצועות והם מקושרות קשר של תפלין שודאי תפלין הם כו' וכתב עליו הראב"ד אני ראיתי שטעה בזה ג"כ במקום אחר שהוא סבור החדשות שר' יהודא אוסר מפני החשש שמא קמיעין הם ואינו כן כי בודאי אין אדם טורח לעשות קמיעין כעין תפלין אלא חדשות שאין מקושרות לפי שאין קושרין בשבת כו' וע' הה"מ שכתב דהרמב"ם תיקן בעצמו בהלכות ציצית כדברי הראב"ד וכמסקנת הש"ס ע"ש ואמנם הרי"ף לא חזר מדבריו ולפמ"ש דלדידן דקיי"ל שבת לאו זמן תפלין ומפרשינן הפלוגתא דת"ק ור"ג אי מקום יש בראש כו' אי אפשר לומר כמסקנת הש"ס דהאיסור משום דאסור לקשור בשבת דהא יכול להכניסם שלא כעין קשר של תפלין ואז אין כאן איסור קשירה וגם ע"כ יתיר למחר הקשר ויקשור אותם כדין קשר של תפלין ונסתר אוקמתא זו דאבוה דשמואל והדרינן למ"ש הש"ס בתחלה דפליגי אי טרח אינש או לא טרח והן הן דברי הרי"ף והרמב"ם יחדיו וצדקו ושפתותיהם ברור מללו והשגת הראב"ד חלפה הלכה לה כן נראה לע"ד ליישב דבריהם זכותם יעמוד לבו

והנה הגאון ישועת יעקב כתב ליישב הא דהקשו. התוס' על רבינו אליהו שכתב דחייבין לקשור קשר של תפילין בכל יום והקשו מהא דאמרינין שאינן מקושרות לא יכניס משום דאסור לקשור בשבת קשר של קיימא והא לדעת רבינו אליהו קשר של תפלין אינו של קיימא דלמחר הוא צריך להתירו ולקשרו שנית ומזה סתרו דעת רבינו אליהו וכתב הגאון ישועת יעקב לתרץ דברי רבינו אליהו דאף דהוי קשר שאינו של קיימא לענין שבת מ"מ מיגו דהוי קשר לענין תפלין דמקיים בו מצות תפלין הוי מוי קשר לענין שבת לחייבו משום קשירה וכמו דאמרינין מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת ע"ש בסימן כ"ה ודפח"ח ובזה יש לפרש דברי רש"י הנ"ל דכתב דוקא כעין קשר של תפלין העשוי כמין אותיות הוי אב מלאכה והיינו כיון דהוי קשר לענין שיוצא בזה מצות תפלין אף דעשוי להתיר בכל יום לדעת רבינו אליהו מ"מ מיגו דהוי קשר למצות תפלין הוי נמי קשר לענין שבת וזה ברור. ואמנם זה לדס"ל להש"ס דשבת זמן תפלין הוא אבל לדידן דמפרשינין דס"ל שבת לאו זמן תפלין הוא נסתר כל זה דהא אין היום מצות תפלין כלל ע"כ נטו הרי"ף והרמב"ם ממסקנת הש"ס ופירשו כדס"ל להש"ס מעקרא דפליגי אי טרח אינש לעשות קמיעין כעין תפלין