בית א-ל א סב

יוחנן אדר' יוחנן ולא משני כן משום דניחא ליה להש"ס למימר לעולם כל הנלקט כדקתני במתניתין וניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך ע"ש ועפ"ז יש ליישב מה שפירש"י בד"ה ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ואי קשיא הא לא סגיא דלא מתהפכת מתניתין משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לר' יהודא ברירה ור' יהודא טעמא אחרינא אית ליה בהלוקח יין שמא יבקע הנוד והקשה א"ז מהרש"א דילמא באמת מהפכינין מתניתין ואמרינין צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד ולפמ"ש התוס' בגיטין א"ש דאי מהפכינין מתניתין הדרא קושית תוס' לדוכתא לימא דיש חילוק בין התנה מתחלה ובין האחין שחלקו ודו"ק והנה מ"ש לחלק בין ע"ה דא"א בע"א ובין הא דצנועים דאפשר לחלל כל הכרם בבת אחת יקשה מאי אמר ר' יוחנן צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הא י"ל דר' דוסא רק בעניים אמר דא"א בע"א עביד רבנן תקנתא אבל בהאי דצנועים לא דאפשר בע"א ואמנם למ"ש התוס' דגם לחלל בב"א אין תקנה למה שגדל אח"כ א"ש ודו"ק: והנה יש להעיר לדעת הסוברים דמוכח דבר שבא לעולם לא קנה כלל נסתר תירוץ התוס' הראשון דכתבו דמ"מ מה שיכלו לתקן תיקנו דהא לא תיקנו כלום וע' סי' ר"ג בסמ"ע וע' בב"י ח"מ סימן ר"ט שכתב בשם בעל העיטור דהך דדבר שלא בא לעולם תלוי בהך דגזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ע"ש א"כ לקמן דאמר מאן תנ' צנועין ר' מאיר היא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה כו' הוי מצי למימר ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וצריך לעיין בב"י ובעיטור עצמו

פרק רביעי

הנה לכאורה יש להקשות מאי פריך דר' יהודא אדר' יהודא דהמוכר יין לפמ"ש הפני יהושע הטעם דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה משום דברירה הוא ספק ולכך בדאורייתא ספקו לחומרא ע"ש ולפ"ז י"ל דבלקט דעדיין לא נתחייב במעשר כמ"ש מהרש"א וא"כ אף דאח"כ ימרחו העניים ויתחייב במעשר מ"מ ה"ל חזקת פטור ולכך אמרינין יש ברירה אבל בלוקח יין דכבר נתחייב בתרומה ומעשר א"כ יש לו חזקת חיוב ולכך סובר ר' יהודא אין ברירה אך זה אינו דהא ר' יוחנן א' צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד והרי בצנועין הכרם כבר הוא כרם רבעי וא"כ אית ליה חזקת חיוב ואעפ"כ ס"ל לצנועין יש ברירה לגירסת כל המתלקט וכיון דצנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד שפיר פריך דר' יהודא אדרבי יהודא וז"ב. ובזה יש ליישב קושית רש"י ז"ל בד"ה ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח כו' דהא לא סגי דמהפכת מתניתין דקשיא ר' יהודא א"ר יהודא משום ברירה ולפמ"ש א"ש כיון דמסיק כל הנלקט תנן וצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ לא קשה כלל דר' יהודא אדר' יהודא דשפיר יש לחלק בין האי דלוקח יין דאית ליה חזקת חיוב ובין האי דלקט דליכא חזקת חיוב וזה ברור לכאורה אך י"ל דרש"י לשיטתו שפיר הקשה דרש"י פירש בגיטין ומיחל ושותה מיד שמחלל המעשר שני על המעות ופירש הר"ן דכל מה שיכול לעשות בלא ברירה עושה ע"ש מבואר להדיא דהתרומה חל מיד ותיכף יוצא מידי טבל אף למ"ד אין ברירה רק דהחשש שמא שותה טבל וכ"כ בספר מ"ח ע"ש ולפ"ז י"ל דלא כקרא חזקת איסור דהא חזקת טבל ודאי פקע רק דיש חשש שמא שותה תרומה ודמיא להא דנשחטה הותרה אף דאיכא לבהמה חזקת אמ"ה וע' בסימן נון מ"ש הש"ך בשם א"ז מהר"מ לובלין דאף בנולד הריעותא מחיים אמרינין נשחטה הותרה ע"ש ומוצא שנסתר תירוצי דלעיל רק לשיטת התוס' דאינו אל כלל תרומות ומעשרות דבעי שיריים ניכרים שפיר י"ל תירוצי הנ"ל דהא עד שיפריש אח"כ לא יצא מידי טבל ע"ש ובחידושי הרשב"א ודו"ק ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' ד"ה הוי אמינא די"ל הא דאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד רק דתרויהו סברי אין ברירה ולפמ"ש זה אילו דבהאי דצנועין איכא חזקת איסור ובלקט לא נתחייב במעשר רק אחר שימרח וליכא חזקת איסור וא"כ מנ"ל דר' דוסא מודה בצנועין והא דאמרינין לעיל צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד היינו רק דתרויהו ס"ל כר' יוחנן דלא מהני כל הנלקט וכל שלקטו ועיין היטב בסוגיא ותבין ודו"ק היטב והנה הבאתי קושית א"ז מהרש"א אהא דכתבו התוס' דלא הוי מועיל למה שגדל אח"כ ולכך לא חיללו בבת אחת והקשה דהא היה בטל ברוב ותירץ דאם היו מחללים בבת אחת קודם גידולו לא היה בטל והוא בלתי מובן לכאורה ונראה לבאר דבריו הקדושים עפ"י מ"ש המרדכי ביבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי הרוק בדם לפי שבא לעולם כשהוא מעורב וצריך לומר כוונתו דביטול ברוב לא שייך אלא בשנתערב ע"י מעשה כגון שנפל איסור מעט בהיתר מרובה אבל הכא דהתערובות בדרך תולדתו וטבעו לא בטל וזה ברור ולפ"ז י"ל דאם היו מחללים הכרם בבת אחת אז מה שגדל אח"כ לא היה בטל דהא בא התערובות ע"י גידולו בטבע ולא נעשה בו מעשה כלל אבל כשאמרו כל המתלקט א"כ קודם שלקטוהו המלקטים לא היה שם תערובות כלל רק הכל היה רבעי חדשים גם ישנים ואך כשלקטו אותו נתחלל הרוב וגם: המועט שלא נתחלל דהיינו מה שגדל אח"כ בטל בו דהא הביטול בא ע"י מעשה הליקוט וקודם הליקוט הוה הכל רבעי ולא היה תערובות כלל כי היה הכל רבעי ושפיר נתבטל המעט שגדל ברוב שהיה וזה כוונת א"ז מהרש"א ז"ל לע"ד ודו"ק היטב והנה כבר הקשיתי הא דאמרינין צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד הא ר' יהודא ס"ל מב"מ לא בטל והדק"ל מה מועיל למה שגדל אח"כ וצ"ל כתירוץ הא' של תוס' דמה שיכלו לתקן תיקנו ולא חששו למה שגדל אח"כ והא דלא חללו כל הכרם בב"א היינו שרצו להוליך שאר הפירות לירושלם וז"ב ואמנם לגירסת כל הנלקט א"ש טפי די"ל דס"ל אין פודין במחובר דגמר קדש קדש מעעשר אבל לפדות במחובר לכשיתלש שפיר דמי כמ"ש הש"ך דאי גמרי ממעשר אז מהני לומר לכשיתלש אבל לגירסת כל המתלקט דאז צ"ל דאין הטעם משום דגמרי ממעשר דא"כ אפי' כשאמרו כל הנתלקט קשה הא אין פודין במחובר ועכצ"ל הטעם משום דלא בקיאי בשומא ובצנועין אוקמי אדאורייתא כמ"ש הרמב"ן וא"כ קשה כיון דאוקמוהו אדאורייתא יפדוהו במחובר כל הכרם בבת אחת ודו"ק ובזה א"ש מ"ש התוס' בגיטין דלכך לא חילק הש"ס בין האחים שחלקו ובין הא דלוקח יין דהתנה מתחלה בפירוש דניחא ליה לומר כל הנלקט כדקתני כו' ולפמ"ש י"ל טפי דניחא לש"ס לומר כל הנלקט דאז א"ש למה לא פדאוהו בבת אחת דגמרינין קדש קדש ממעשר ואין פודין במחובר ולגירסת כל המתלקט צריך לדחוק כמ"ש התוס' ולדעת התוס' דרק מדרבנן אין פודין במחובר צריך לומר לר' יהודא הא דלא פדו במחובר בב"א דרצו להוליך שאר הפירות לירושלם דאין לומר משום מה שגדל אח"כ דא"כ גם עתה כשאמרו כל המתלקט קשה וכמ"ש בשם המעשה חושב דלר' יהודא ל"ש לומר דבטל דהא לר' יהודא מין במינו לא בטל ודו"ק ובזה א"ש קושית מהרש"א על רש"י שהבאתי לעיל דלמסקנא א"א לומר צנועין ור' יהודא אמרו דבר אחד דהא יש לחלק כמו שחילקתי לעיל ותירוצי לא שייך אליבא דר' יהודא דס"ל מב"מ לא בטל ודו"ק היטב

(חדר יז) מענין בישול בשבת

פרק א הנה בירושלמי הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ה עשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו זה הוא נוסחת הש"ך והבית יעקב הקשה להש"ך עצמו שהרי ביד סולדת בו מדאורייתא אסור ע"ש ולע"ד דהירושלמי קאי שם אמתניתין דהאלפס והקדירה שהעבירן מרותחין דמיירי בתבלין ותבלין קשין להתבשל דהא ר' יהודא ס"ל דאינו מבשל כלל בתבלין כמ"ש התוס' שם ד"ה לכל ע"ש ובזה י"ל דת"ק דאסר ליתן לתוכו תבלין הוא מדרבנן דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו ואין הירושלמי דשבת ת"י לעיין בו ובחידושי לי"ד הארכתי וי"ל עוד דר' יהודא ס"ל דכלי ראשון אינו מבשל כלל בכל דבר רק דחז"ל עשו הרחקה כמ"ש בירושלמי אבל בתבלין דקשין הם להתבשל לא עשו הרחקה כלל ועפ"ז י"ל מה דאמר ר' יהודא דשמן להפשיר שרי היינו אפילו יתבשל ויהיה יד סולדת בו מ"מ כיון דהוא אינו מכוון לבשלו שרי אע"ג דס"ל לר' יהודא דדבר שאינו מתכוון אסור מ"מ כיון דאינו על האש אלא כנגד המדורה הוי רק מדרבנן ובדרבנן מודה ר' יהודא דדבר שאינו מתכוון מותר כמ"ש התוס' והרשב"א בשבת לדעת רש"י וז"ב. והנה בש"ס שם ת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו' ופירש"י דתתאי גבר והתוס' הקשו דלרב דס"ל עילאי גבר מאי איכא למימר והנה הרשב"א פירש דדרך הבישול ליתן לתוך החמין ואין דרך בישול ליתן לתוך הצונן לכך אסרו בזה והתיר בזה ע"ש ונראה לבאר דבריו דבאמת כוונתו הוא להפשיר לא לבשל אלא דחז"ל אסרו מפני הרואים דיאמרו דכוונתו לבשל ולכך בחמין לתוך צונן ניכר מחשבתו מתוך מעשיו דכוונתו רק להפשיר דאם היה כוונתו לבשל הוי ליה לעשות כדרך כל בישול דהיינו הצונן לתוך החמין ולכך התירו וזה ישר בסברא ובזה א"ש מה שהקשו התוס' הא עכ"פ כדי קליפה מבשל ולפמ"ש א"ש דאיך יאמרו דכוונתו לבשל רק כדי קליפה דמה הנאה יש לו בזה דיתבשל כדי קליפה וז"ב והנה אף למ"ד דבר שאין מתכוין אסור י"ל דזה מדרבנן כמ"ש רש"י בדף קכ"א ונראה ג"כ הטעם דאסרו חז"ל מפני הרואים שיאמרו שהוא מתכון ובזה י"ל הא דשרי לר' יהודא דבר שאינו מתכוון במקלקל כמ"ש תוס' בכתובות דף ב' ד"ה את"ל דכיון דהוא מקלקל ל"ש שיאמרו שהוא מתכוון לקלקל בכוונה וז"ב ולכך היכא דניכר מחשבתו דכוונתו להפשיר לא לבשל כגון בחמין תוך צונן שרי כמ"ש ואמנם רש"י נטה מזה דהא לדידן דדבר