בית א-ל א סא

מיירי בשאר שני שבוע דאי בשביעית אין יכולים הבעלים לפדותו דכבר זכו בהם העוברי דרך ע"ש וקשה לי אדרבא נוקי למתניתין דצנועין בשביעית וא"כ כיון דהלוקטין כבר זכו בהן ויכולין לחלל שפיר יוכלו גם הבעלים לחלל בשבילן ונהי דעל התוס' דהכא אין להקשות כן דהתוס' בסוגיין לא הביאו האי תירוצא דכתבו בקידושין מ"מ על הש"ס גופא יש להקשות מאי פריך אר' יוחנן מהא דצנועין דהא י"ל דצנועין מיירי בשביעית והיה נראה לומר דהש"ס לא מצי לשנויי כן דהא אמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ואי נימא דצנועין בשביעית מיירי א"כ אין זה דבר אחד דטעמא דצנועין משום זכיה ושם גבי לקט לא שייך זכיה דאיך נימא דזכין לאדם שלא בפניו להפקיר את שלו דהא האי הפקר שפוטר מן המעשר צריך להיות בין לעניים בין לעשירים כמ"ש התוס' ד"ה כל שלקטו וא"כ אין זה זכות שהוא מפקיר את שלו לכ"ע וזה ברור לע"ד וע"כ גם טעמא דצנועין אינו משום זכיה רק דלא ס"ל הא דר' יוחנן ושפיר פריך הש"ס ובזה היה מקום ליישב דברי הרמב"ם ה' נטע רבעי דפסק הא דצנועין וגם פסק הא דר' יוחנן והם תרתי דסתרי אהדדי וכבר הקשה עליו הלח"מ בפ"ב מה' גנבה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס לא מצי לשנויי הכי משום דאמר ר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד אבל הרמב"ם לנפשיה שפיר מצי לאוקמי הא דצנועין בשביעית וכן העתיק באמת הא דצנועין בשביעית ע"ש בהלכות נטע רבעי וא"ש ודו"ק ושוב מצאתי זה בספר קצה"ח סימן ס"א בשם אחיו ועיי"ש ודו"ק ואמנם לפמ"ש לעיל בלא"ה א"ש דהש"ס לא מצי לשנויי כן דצנועין בשביעית מיירי דהא ע"כ בשחרית היו אומרין כן כמ"ש התוס' וקשה הא הוא מחובר וע"כ צריך לומר דמיירי בזה"ז כמ"ש ולפ"ז אי אפשר לומר דבשביעית מיירי דהא שביעית אינו נוהג בזה"ז ולכך לא מצי הש"ס לשנוי' כן ושפיר פריך ודו"ק והנה א"ז הב"ח ז"ל השיג על הרב ב"י וכתב דאפילו בזה"ז אין פודין במחובר דלמחר יבנה בהמ"ק ויאמרו פודין במחובר ע"ש והש"ך השיג על הב"ח דא"כ לא יפדו בזה"ז בשוה פרוטה דלמחר יבנה בהמ"ק ויאמרו פודין בש"פ ע"ש ולע"ד צדקו דברי הב"ח דבשלמא גבי ש"פ לא הצריכו חז"ל בזה"ז לפדות בשוי משום שלמחר יבנה בהמ"ק דכיון דלאיבוד אזיל דהא צריך להוליכו לים המלח לא הצריכו חז"ל להפסיד ממונו מחשש גזרה זו דשמא למחר יבנה בהמ"ק אבל לפדות במחובר מה"ת יתירו זה כיון דאפשר לפדותו בתלוש וע' תוס' עירוכין ריש פרק המקדיש שדהו ודו"ק ובזה א"ש מה שכתבתי לעיל דהאי דצנועין מיירי בזה"ז ואין סתירה למ"ש א"ז הב"ח ז"ל דגם בזה"ז אין פודין במחובר דכיון דשם אי אפשר לפדותו בתלוש דאין מקדישין דבר שאינו שלו שפיר יכלו לפדותו במחובר בזה"ז ודו"ק היטב ובתוס' ד"ה אימא שסיימו שם והיינו נמי טעמא דב"ש ולכאורה אטו טעמא דב"ש אתו לאשמעונין ואמנם דבריהם עולים יפה דזה הוכחה לתירוצם שכתבו דאין הטעם דאין פודין במחובר משום דיליף קדש קדש ממעשר אלא משום דלא בקיאי בשומא ונתנו הוכחה לדבריהם שהרי א"א לומר הטעם משום דיליף קדש קדש ממעשר דהא תני והכל מודים שאין פודין במחובר והיינו אפילו ב"ש והא ב"ש לא ילפי קדש קדש ממעשר דהא פליגי על ב"ה דסברי בפ"ה ממסכת מעשר שני דנטע רבעי יש לו חומש דיליף קדש קדש ממעשר וב"ש ס"ל אין לו חומש דלא ילפי קדש קדש ממעשר וע"כ דהטעם רק מדרבנן דלא בקיאי בשומא וממילא ה"ה לב"ה וזה שכתבו והיינו כמי טעמא דב"ש ולע"ד הוא אמת ונכון בס"ד

פרק ב

הנה כבר הבאתי ע"ש הרמב"ן לפרש דברי התוס' דבצנועין אוקמי אדאורייתא והר"ש כתב הטעם כדי שלא יכשלו ע"ש ולכאורה הוא כפשוטו דהרי א"א לחללו בתלוש דהא כבר אז אינו ברשות בעלים ואם כן אם לא יחללוהו במחובר יאכלו הלוקטים בלא פדיון כלל וא"כ טפי עדיף לחללו במחובר דאז עכ"פ יאכלו רק איסור דרבנן משיאכלו איסור דאורייתא וכי היכא דאמרינין בעלמא ליעבד חבר איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ואמנם לפמ"ש התוס' פסחים ריש תמיד נשחט לחלק אם פשע חבירו אז אין לחטוא בשביל שיזכה חבירו וכ"כ התוס' בשבת גבי הדביק פת בתנור ע"ש ולפ"ז א"ש דהעתיק הרמב"ם הא דצנועין רק אשביעית והיינו כיון דבשאר שני שבוע המלקטים פשעו ושלחו ידן בשל אחרים אין לעשות איסורא זוטא בעבור שלא יעשו הם איסורא רבא ואף דהרמב"ם פסק כל הנלקט מ"מ גם זה צ"ל דאמרו בשחרית כמ"ש התוס' והיינו כשיתלש וגם בזה שייך דלא בקיאי בשומא כמ"ש הש"ך תה ראיה לדעתו ודו"ק ואמנם לפמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' דלגרסת כל המתלקט שפיר יש לאוקמי האי דצנועין בשביעית ואז ל"ש חשש לא בקיאי בשומא כמ"ש שם שפיר הקשו התוס' דלמסקנא דכל המתלקט ה"ל לפדות כל הכרם בבת אחת דהא בשביעית אפילו לכתחלה מותר לפדות במחובר וז"ב ולפ"ז יש ליישב קושית המעשה חושב שהקשה אמה שהקשה התוס' וא"ת בכל המתלקט נמי לא היה מועיל למה שגדל אח"כ והקשה הא לגירסת כל הנלקט נמי קשה דמה מועיל למה שגדל אח"כ דלא היה בשעת אמירה והוי דשלב"ע דהא גם לגירסת כל המתלקט י"ל דפירושו סמוך ללקיטה ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי גירסת כל הנלקט אי אפסר לומר דמיירי בשביעית וכמ"ש שם וא"כ בלא"ה לא קשה קושית התוס' דהא בשאר שני שבוע עכצ"ל כמ"ש הר"ש שלא יכשלו וא"כ די לתקן הלוקטים וכמ"ש וכיון דלא קשה קושית התוס' א"צ לבוא לתירוצם דלא היה מועיל למה שגדל אח"כ וממילא דלא קשה קושיתם ודו"ק כי סמכתי על המעיין היטב ועפ"ז יש ליישב קושית הפני יהושע שהבאתי שהקשה על התוס' דכתבו בד"ה הוי אמינא דילמא דבר אחד הוא דאין ברירה והקשה מנ"ל דסברי צנועים דאין ברירה דילמא לעולם סברי יש ברירה והא דלא אמרו כל המתלקט דא"כ אין תקנה למה שגדל אח"כ ולפמ"ש א"ש דהשתא דמסיק רבא דלעולם כל הנלקט א"כ א"א לומר דמיירי בשביעית וכמ"ש וא"כ בלא"ה לא קשה קושית התוס' דהוי לפדות כל הכרם במחובר וכמ"ש וא"צ לבוא לתירוצם דהיו רוצים לתקן אף מה שגדל אח"כ וממילא מוכח מדלא אמרו כל המתלקט דס"ל אין ברירה ושפיר הקשו התוס' ודו"ק והנה בח"מ סימן ר"ט י"א דמוכר דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם מיגו דקנה זה שבא לעולם קנה נמי זה שלא בא לעולם יש ליישב קושית התוס' דהא גם כשאמרו כל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אח"כ ולשיטת הפוסקים הנ"ל א"ש דבשלמא אם היו מחללין כל הכרם במחובר א"כ אין בכלל זה אלא מה שלפנינו אבל מה שגדל אח"כ לא אבל כשאמרו כל המתלקט א"כ הכל בכלל גם את אשר ישנו פה לפנינו ואת אשר איננו פה לפנינו ועתיד ליגדל וא"כ מיגו דחל החילול על זה חל נמי על זה וז"ב. ואמנם בסמ"ע שם חילק דבדבר שלא בא לעולם הכל מודים דלא אמרינין מינו דחייל על זה חל כמי על זה ע"ש בסימן ר"ג ולפי שזה הענין צריך ביאור רחב והארכתי בזה בחידושי ע"כ קצרתי ואסיים מה דקשיא לי למה שכתבו התוס' דאם אמרו כל המתלקט א"ש דשמא היה בטל ברוב כו' וא"כ קשה לר' יהודא דאמר גבי לקט כל שילקטו עניים יהא הפקר הא אין תיקון בזה למה שגדל אח"כ ולר' יהודא אין לומר דבטל ברוב דהא ר' יהודא ס"ל מין במינו לא בטל וצ"ע לע"ע ולדעת התוס' דביבש ביבש מודה ר' יהודא א"ש ואין להאריך ודו"ק

פרק שלישי

הנה התוס' בד"ה הוא דאמר כצנועים הקשו מהא דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי כו' ותירצו דבעם הארץ אפקוהו רבנן מרשותו כדי שלא יהא נכשל ואוקמוהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ע"ש וקשה מאי מקשה אר' יוחנן מהא דצנועין דילמא גם הכא אפקינהו רבנן מרשות המלקטין ואוקמנה ברשות הבעלים כדי שלא יכשלו ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' דהאי דצנועין לא קאי אשביעית רק אשאר שני שבוע א"כ א"ש דכיון דעביד איסורא ולקטו בגזלה לא עביד רבנן תקנתא לדידהו וכדאמר רשב"ג הלעיטהו לרשע וימות משא"כ בעם הארץ דלא עביד איסורא במה שלקח דמי שביעית אבל זה אינו דהא התוס' כתבו הטעם דלא מצי מיירי בשביעית דהא כבר זכו בהן המלקטים ואין יכולים לחלל ולפמ"ש התוס' שפיר יכלו לחלל דהא רבנן אפקעינהו מרשותן ואוקמנהו ברשות בעלים וגם הרמב"ם העתיק הא דצנועין בה' נטע רבעי בשביעית ע"ש ולכן נראה דשאני גבי ע"ה דליכא תקנתא אחריני אבל כאן גבי צנועין איכא תקנה אחרת לפדות כל הכרם בבת אחת והא דצנועין לא עשו כן היינו כמ"ש התוס' שרצו להוליך שאר הפירות לירושלם אבל עכ"פ היה יכולין לעשות כן שיחללו כל הכרם בבת אחת לכן לא אפקינהו רבנן מרשות המלקטים ושוב ראיתי להגאון מאור עינינו הפ"י ז"ל שהרגיש בקצת דברים שכתבתי ונהניתי שכיונתי לדעתו הרמה ז"ל ובזה י"ל דברי הרמב"ם ז"ל שהעתיק כל הנלקט ותמה הלח"מ דהא הוא פסק כר' יוחנן והן תרתי דסתרי אהדדי ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק דאין פודין במחובר וע"ש בכ"מ מ"ש בטעמו דס"ל דהש"ס הדר בי' מזה דס"ל דפודין במחובר ע"ש ולפ"ז כיון דליכא תקנה אחרת לפדות כל הכרם במחובר שפיר י"ל דאפקוהו רבנן מרשות הלוקטים ואוקמוהו ברשותו ולכך יכולים לפדות ודו"ק והנה התוס' כתבו לחלק בין התנה מתחלה להא דאחין שחלקו דאין ברירה והא דמקשה דר'