בית א-ל א נו

עליה והאי כיבוס הוא משאצ"ל דא"צ אלא להוציא הדם או הצואה מהבגד וה"ל רק איסור דרבנן ולמה ליה להחמיר ויגזור אטו רכין הא ברכין גופא הוא רק איסור דרבנן ואדרבה בחטאת הוא חיוב עשה וז"ב אבל רבינו דפסק כר' יהודא דמשאצ"ל חייב שפיר פסק ודוק עוד יש לתרץ דרבינו מספקא ליה איך ס"ל לרב דהא גם בש"ס אמרו אי כאחרים אי כת"ק לכן לענין שבת פסק לחומרא דאסור לכבס אפילו קשין אכל לענין כיבוס לא שייך להחמיר דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכבס במקום קדוש וכמ"ש הכ"מ לקמן בהלכה ט' ולא מזלזלין ביה מספקא ושב וא"ת עדיף ודו"ק

הלכה ג' שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם בש"ס איתא א שקיבלו פסולין וזרקו את דמו ורבינו השמיט ולא כתב אלא שנזרק בפסול ע' במעילה דף ד' ע"א וע"ב פלפול ארוך אי היתר אכילה שנינו או היתר זריקה ומסיק דלעולם היתר אכילה שכינו ובזבחים לאו דוקא ואגב מתני' דמעילה נקט בזבחים תרויהו ועתוס' ד"ה אמר ר"א ולכך נקט רבינו רק שנזרק בפסול אע"פ שקיבלוהו כשרים כיון שלא היה לו היתר אכילה וזה ברור ודו"ק הלכה יד בהשגת הראב"ד אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים זה הוא רשימה חדשה וקאי על מ"ש רבינו הלכה י"ח אבל הכלי צריך מריקה ושטיפה וע"ש בכ"מ דראב"ד גרים הכל ע"ש ובשגגת המדפיסים נכתבה כאן. ומ"ש הראב"ד וזה שאמר דכ"ח טעון מריקה ושטיפה טעות הוא בידו דבהדיא איתא בתוספתא דאין טעון אלא שבירה עכ"ל הראב"ד ונראה מלשונו ז"ל דפירש דברי רבינו דכלי חרס מלבד דטעון שבירה טעון ג"כ מריקה ושטיפה מקודם והיינו דמריקה ושטיפה טעון להוציא ממנו הנותר שבתוכו דלזה לא יועיל השבירה כמ"ש הרא"ש בע"ז ואף שהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפי' לעולם מ"מ כל מה שיכולין לתקן ולהוציא ממנו מוציאין ואעפ"כ טעון שבירה שלא יחזור ויבשל בו דס"ס הא לא יצא מידי דפי' לגמרי והוא נותן טעם קצת בהתבשיל וע"ז השיג הראב"ד מהתוספתא דאינו טעון אלא שבירה וצ"ל דלא היה גורס בדברי רבינו חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס וצ"ע ועתוס' זבחים דף צ"ו ע"א ד"ה אלא שכתבו וי"ל דרבותא נקנו וחידוש הוא דהתירה תורה בשבירה דהא דלא מהני שבירה דעדיין טעם חטאת בחרס וצריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכלי נחשת דצריך מריקה ושטיפה כו' עיי"ש וזה לע"ד כוונת התוספתא אין טעון אלא שבירה לאפוקי דלא נימא דטעון ג"כ מריקה ושטיפה להוציא טעם הנותר שבתוכו ודו"ק ובחידושי הארכתי הלכה ט"ו כלי גללים כו' י"ל לדעת רבינו דמריקה ושטיפה עקב אכילה היינו מיד אחר אכילה ובזה י"ל דממעט כלי גללים כו' אבל מ"מ צריך הגעלה להפליט האיסור נותר הנבלע בו אמנם י"ל דהוי נ"ט בר נ"ט וכאן הוי התירא בלע וע' סימן צ"ח ביו"ד בט"ז ובנה"כ שם והנה הכ"מ עמד בזה דכתב רבינו צלה הבשר באויר כ"ח כו' יש בדבר ספק אם ישבר הכלי כו' למה לו להודיענו דזה ספק ולא פסק לחומרא ככל שאר ספק דאוריית' והניח בצ"ע ולע"ד נראה לפמ"ש הכ"מ לעיל הלכה ט' דלכך פסק רבינו דא"צ כיבוס ולקולא משום דאין זה כבוד כלפי מעלה לכבס בעזרה ומספק לא נצריך כיבוס א"כ הכא נמי אין זה דרך כבוד לשבור בעזרה כלי חרס דהא גם שבירת כ"ח צריך להיות בעזרה כמ"ש רבינו לעיל ולכך לא פסק לחומרא ובזה א"ש דנקט רבינו כלי חרס ולא שאר כלים לענין מריקה ושטיפה והלח"מ עמד בזה דלענין מריקה ושטיפה שפיר הוי ספק תורה ולחומרא אך לפ"ז היה לו לפסוק לקולא דא"צ שבירה ואמנם י"ל כיון דלענין כלי מתכות הוי ספק תורה ולחומרא לא חש רבינו להאריך ונקט ספק סתם ודו"ק והנה הבה"ז הקשה על רבינו דפסק דרק חטאת טעון שבירה מהא דבעי רמב"ח אי בעינין בישול ובלוע ורצה לפשוט מהא דצריך לעשות תנור של מקדש של מתכות כו' ואי בעינין בישול ובלוע נעביד של חרש כו' ומשני משום שיורי מנחות ע"ש ושיורי מנחות להרמב"ם לא בעי שבירה והלח"מ תירץ דמיירי במנחת חוטא ע"ש והבה"ז דחה זה דמנחת חוטא לא היה בו שמן וליכא בלוע ע"ש ונראה דזה תלוי אם הקפידה תורה גם אבישול בלא בלוע א"כ הוא רק גזרת הכתוב דהא לא נבלע בו כלל ולא מטעם דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם דהא בזה לא נבלע בו שום דבר רק דהתורה עשאו כבישול ובלוע כמ"ש התוס' א"כ חידוש הוא שחידשה תורה ויש לומר דזה רק בחטאת לבד דהא כל שבירה גזה"כ הוא ואין לך בו אלא חידושו רק בחטאת דגלתה תורה אבל שם בזבחים דרצה לפשוט דקפיד רחמנא אבישול בלא בלוע שפיר דחה לו התרצן דלעולם דקפיד רחמנא. רק אבישול ובלוע והתם משום שיורי מנחות והיינו דבהאי צד דרך בישול ובלוע קפיד רחמנא א"כ לאו גזה"כ הוא דכ"ח טעון שבירה אלא נועם יש בדבר דאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולא מהני ליה מריקה ושטיפה ואפילו הגעלה לא מהני ליה א"כ אין חילוק בין חטאת לשאר קדשי קדשים ושפיר הוצרכו לעשות תנור של מתכת במקדש משום שיורי מנחות שיש בהן שמן וז"ב ומעתה לא קשה קושית הבה"ז דהא להרמב"ם מספקא ליה בצלה הבשר באויר התנור דהוא בישול בלא בליעה אם צריך שבירה א"כ גם בזה מספקא ליה אם בשאר קדשי קדשים טעון שבירה בכלי חרש לכן פסק בתרויהו לקולא כמ"ש הכ"מ דמספקא לא מזלזלינין לשבור כלי חרש בעזרה במקום קדוש וז"ב ובזה א"ש דכתב בהלכה י"ד צלה הבשר באויר תנור כ"ח בשול בלא בלוע יש בדבר ספק אם צריך שבירה ולא פסק לא לקולא ולא לחומרא לפי שיש בדבר קולא וחומרא ופסק לקולא וז"ב ובזה א"ש קושית בה"ז השניה דאיך ילפינין כל האיסורין מחטאת דלא מהני הגעלה לכלי חרש דאינו יוצא מידי דפיו לעולם הא גזה"כ הוא בחטאת דוקא ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי הטעם דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם באמת אין חילוק בין חטאת לשאר קדשי קדשים ולאו גזה"כ הוא ושפיר ילפינין מיני' דלכ"ח לא מהני הגעלה ואמנם לפ"ז הא דאמרינין בכל האיסורים לא מהני הגעלה לכלי חרש הוא מספק אם אבישול ואבלוע קפיד רחמנא וא"ש בזה דעת העיטור בריש סימן צ"ג בקדרה של חלב דהוי דהתירא ואוקי הקדרה אחזקת היתר דנגעל הטעם ממנה ומותר לבשל בה ע"ש ודו"ק כי קצרתי

הלכה י"ט עלח"מ שהאריך בזה והנה מה שכתב דמתניתין דפ' דם חטאת בשאינה ט"י מיירי ולכך מקשה ע"ש והנה המעיין בדברי רבינו יראה דהא דפסק בפ' כ"ג מה' כלים דטהורה אפילו שייר בה כדי מעפורת היינו כשהוא עדיין קורע והולך דאז אמרינן כשם שלא חס עליה כן לא יחוס עליה לקרעה כולה וזה שכתב רבינו שהרי הוא קורע והולך וגם מה שדקדק הלח"מ על רבינו שכתב לא יחוס עליה לקרעה כולה א"ש אבל כאן אדרבה הוא מוכרח לשייר בה כדי מעפורת דאל"כ לא יוכל לכבסה דאינה בגד א"כ שפיר טמאה מדרבנן דהא אין סופו לקרוע כולה ודו"ק

הלכה כא עמ"ש פ"ג מה' ביאת מקדש ליישב קושית תוס' זבחים צ"ד ד"ה לא שנו ע"ש אך קשה דהא בכ"ח דאינו נעשה אה"ט לעולם אמאי צריך לנקבו כשרש קטן הא הוי רק ראשון ורק מדרבנן אסור להכניסו למקדש ושרי להכניסו כדי לכבס כמ"ש רבינו בהלכה י"ט גבי בגד וצ"ע ליישב ודו"ק: פרק תשיעי

הלכה ו' וכהן מניח ידו ת"י הבעלים הא דלא הוי חציצה ע' תוס' סוכה דף מ"ז דהכהן אוחז באימורים שיוצאים חוץ ליד ובדף ל"ז ע"א כתבו דמין במינו אינו חוצץ והא דפריך לילפו כולהו בהדי הדדי פירכא הוא ע"ש. הלכה ח ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם עכ"מ דכתב דמשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים כו' וא"צ לזה דזה מבואר בתורת כהנים פרשת צו פרק ט"ז דין ג' להדיא ודע דבש"ס איתא דמצוה בשלשה כהנים ברב עם הדרת מלך ורבינו לא ביאר זה וצ"ע ואפשר דס"ל לרבינו דרק במילואים היה כן וצ"ע

הלכה יו"ד וחותך עמה שתי צלעות ע' חולין דף מ"ב דרש"י פירש צלע מכאן וצלע מכאן ור"ח בתוס' פירש שני צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן ע"ש הלכה יג עכ"מ בשם מהר"י קורקס וע' ביו"ד סימן ק"י בספק דרוסה שנתערב ברוב דנולד הספק בדאורייתא אסור ואמנם י"ל דזה תלוי אי ספק תורה מה"ת לחומרא אבל רבינו לטעמיה דס"ל ספק דאורייתא מדאורייתא לקולא וא"ש ועמ"ש הרי"ף גבי חטה דנמצאת בתרנגולת דהוי ספק דרבנן אף דנולד הספק בדאורייתא וכתבתי במ"א וע' בפרק י"ד מהלכות תרומות הלכה ח' דכתב רבינו תרומה ודאי אוסרת במאה וספקה בחמשים ע"ש ואפשר שזה כוונת רבינו כאן דאינה מדמעת כתרומה היינו דאינה מדמעת במאה כתרומה ודאי אלא בחמשים כדין תרומה ספק וצ"ע (הלכה כד) ומעשה הלחם של שתיהן חוץ לעזרה עמ"ש בפי"ב מהלכות פהמ"ק הלכה ט"ז. (הלכה כב) עמל"מ וער"ן ורא"ש דפירשו דבתחלה עשאה מ"ם חלות ולקח אחד מכל קרבן תרומה לה' ונתנה לכהן ואח"כ חזרה ולשה מכל תשע ותשעה חלה אחת

עיין תוספות זבחים דף צ"ב ד"ה לא שנו שכתבו בסוף דבריהם דניקב בכדי שרש קטן הוא טהור מדאורייתא ועדיין טמא מדבריהם ואף על פי כן מותר להכניסו לעזרה משום מצות שבירה כמו בבגד ששייר בו כדי מעפורת עיין שם והנה כבר הקשיתי לפי דעת הרמב"ם דס"ל המכניס כלי שהוא ראשון לטומאה בעזרה אינו לוקה רק מכות מרדות מדרבנן הא כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם ואמאי צריך לנקבו הא משום מצות