בית א-ל א נד

היתה ננעלת כו' ותירצו דס"ד מאן דלא פסיל בלינה לא פסיל בהיסח הדעת ומאן דפסול בהאי פסול בהאי והני כהני היה להם היסח הדעת שהיו ישנים בבית המוקד עכ"ל התוס' שם מבואר מזה דשינה הוי היסח הדעת וע' באו"ח סי' מ"ד דכתב שם המגן אברהם בשם הרא"ש דהיסח הדעת לא מקרי רק שחוק וקלות ראש ושם מותר לישן שינת ארעי דהיינו כדי מהלך מאה פסיעות ע"ש בטור מבואר דגם שינת קבע לא אסור משום היסח הדעת אלא שמא יפיח בהן ע"ש בב"י ובט"ז כתב דשינה ביום הוי שינת עראי ע"ש ויש לחלק ואין להאריך שם הלכה ד' יצא מן המקדש וחזר ועבד כו' ע' כסף משנה דכתב דבעיא דלא אפשטא ומספקא לא פסלינין עבודה ע"ש וי"ל דהיסח דעת הוא רק פסול דרבנן וספק דרבנן לקולא ואמנם לקמן הלכה יוד בקידש תוך הכיור דהוי ג"כ בעיא דלא אפשטא ופסק הרמב"ם דבדיעבד לא חילל וצ"ע. הלכה ו' כטמא כל גופו. עכ"מ דכתיב דרבינו כתב אכל אוכלין טמאין במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה דלא שכיח ובאמת צ"ע על הש"ס דלא תירץ כן ודחק עצמו לתרץ דהיה סמוך לשקיעת החמה והיה אפשר לומר דבטומאה דרבנן פשיטא להש"ס דא"צ לקדש ואמנם מדברי רבינו לא משמע כן וע' פרק יו"ד מה' אבות הטומאה הלכה ג' בכ"מ שם ובמל"מ (מה שכתבתי בפרק די הלכה ו' דהרמב"ם פירש הא לא אמרו טומאת תהום אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג והראב"ד פירש למעוטי זיבה וכן מבואר בש"ס דף פ' בפסחים ע"ש וע' לח"מ פרק ו' מה' נזירות שכתב בהלכה ט"ז וז"ל ויש סיוע לפירוש רבינו מהא דאמרו בפ"ב דף ט"ו תהום דזיבה התירו כו' והר"א סובר דהכי קאמר כו'. והאי תנא פליג אברייתא אחר וס"ל דתהום דזיבה התירו ולרבינו א"ש טפי עכ"ל וא"כ יפה פסק רבינו ולדידי' לא פליגי הני תנאי כלל ועתוס' נזיר דף ט"ו. והנה אף דטומאת התהום הלכתא גמירי מ"מ יש ליתן טעם דרק במת אמרו ולא בזיבה דטומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זיבה ולפ"ז י"ל דלכך ס"ד בש"ס פסחים דלמעוטי שרץ דג"כ לא הותר בציבור כמ"ש רבינו בפ"ד הלכה י"ב ויש סיוע מזה לדעתו ודו"ק): הלכה יא הטביל ידיו במי מקוה אפילו במעיין אין זה קידוש עד שירחץ בכלי כו' כתב מארן ז"ל ברייתא שם כו' ופירש"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה"ה למי מעין והמגיה כתב דחיפש ולא מצא דברי רש"י אלה ע"ש ולא ראה שהוא ברש"י דף כ' ע"ב דיה או שטבל ע"ש (שם הלכה ט"ז) וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים הכ"מ לא ציין מקום מוצא דין זה והוא בחולין דף ק"ו ע"ב וע"ש (שם הלכה י"ט) ע' כסף משנה וע' מה שכתבתי בהלכה ד' והלכה י"א וצ"ע וראיתי בספר טהרת הקדש שגם הוא נתקשה בזה דאם הקרבן פסול מדאורייתא הוא אסור כדין קדשים פסולים כמ"ש בריש ה' פסולי המוקדשין ואיך נכשיר מספק ע"ש ואפשר דרבינו לטעמיה דס"ל כל הספקות מה"ת לקולא ובכה"ג לא גזרו רבנן ועדיין צ"ע דהא יש לבעלים חזקת חיוב והארכתי במקום אחר ואכמ"ל

פרק שישי

הלכה ו' וכל מי שיש בו מום המיוחד לאדם אע"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו וע' משנה למלך שתמה דבש"ס אמרינן דאינו אלא עשה וכן פירש"י שם והיינו מדאמר שם מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית עין איכא ביניהו עשה ע"ש ותימה שהתוי"ט פ"ז מ"ג דכריתות שכתב על פירש"י ומשמע דגרס בהדיא בגמרא דעובר בעשה והא בהדיא איתא גם לפנינו בש"ס איכא ביניהו עשה ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם דכתב דלוקה ואמנם שם אמרינן מאי איכא בין אינו שוה בזרעו של אהרן למומא איכא ביניהו אחולי עבודה מומא מחיל עבודה שאינו שוה בזרעו לא מחיל עבודה ולא קאמר דאיכא ביניהו מלקות דזה לקי וזה לא לקי ומזה משמע כהרמב"ם ונמצא בין למר בין למר איכא סיוע וצ"ע (שם הלכה ז') הנה מדברי הרמב"ם נראה בהדיא דהא דטריפה כשר לעבודה הוא משום דהוי מום שאינו ניכר בגלוי ובפ"ב מה' איסורי מזבח כתב פסול דטריפה משום הקריבהו נא לפחתך ודוקא בטרפות האוסרות אותה באכילה ע"ש אבל משום מום לא נפסלה דהוי מום שאינו נכר בגלוי אבל באדם כשר דלא שייך ביה זה ולהפוסקים דס"ל טריפה חי באדם אתי שפיר ודו"ק וע' פ"ק דחולין דף י"א דלא פריך ודילמא הכהן טריפה דל"ש דבדקינין לי' והיינו דטרפה כשר לעבודה ודו"ק והנה ביותרת האבר זה הוא מום הניכר ופסול ולדעת הרשב"א זה חי וע' פ"ב מה' איסורי מזבח דין ה' ומ"ש שם (הלכה יו"ד) עכ"מ ודבריו סתומים ונראה דכוונתו דהא בריש פרק שני דזבחים חיפשו בש"ס קרא ללמד על זר ששימש דחילל עבודה ובחלל דליכא קרא מהיכא תיתי לומר דמחלל עבודה ומקל וחומר מבעל מום וכל הני לא אתיא דהא ליכא למימר הצד השוה שבהן שכן מוזהרין דהא חלל אינו מוזהר ע"ש בתוס' אלא דהיה אפשר לומר דדמי לזר ואמנם כיון דחזינין דאינו מחלל עבודה למפרע מקרא דברך ד' חילו א"כ חזינן דעדיף מזר דזר מחלל עבודה למפרע א"כ גם להבא לא מצינן למילף מזר ואין לנו ראיה דמחלל עבודה מכאן להבא וזה ברור לע"ד כוונת מארן הכסף משנה ז"ל ודו"ק ואמנם לרבי ינאי דיליף התם מקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם משמע דהטעם משום דעכ"פ בשעת העבודה לא נודע פיסולו והיה בחזקת כהן כשר לכן גם עבודתו כשרה משמע דלאחר שנודע פיסולו אם עבד עבודתו פסולה ואמנם רבינו ז"ל תפס קרא דברך ד' חילו אפילו חללין שבו תרצה לכן פסק דאפילו עבד אחר שנודע פיסולו עבודתו כשרה וזה י"ל הנפקא מינה בין אבוה דשמואל לר' ינאי וע' פני יהושע שם ושוב ראיתי בר"ש פרק ח' דתרומות שהביא הירושלמי דנקט לימודים אילו וכתב דבירושלמי ביאר הכ"מ בין הלימודים האילו ואין ירושלמי מועד תחת ידי ואולי היינו מה שכתבתי ואמנם פשטא דשמעתא לא משמע וע"ש בתוס' דכתבו דבתרתי פליגי ע"ש ודו"ק והכה המשנה למלך כתב ע' תוס' תענית דף י"ז ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו ודו"ק והיינו דשם כתבו דלא מצי למילף ערל מק"ו מבעל מום דאוכל בקדשים ואסור לעבוד ק"ו לערל ותירצו דחלל יוכיח דאינו אוכל בקדשים וכשר לעבודה דכתיב ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה משמע שרוצה ד' בעבודתו עכ"ל התוס' ומשמע דס"ל כהרמב"ם כמבואר למעיין בצדק ולכך הביאו הקרא והלימוד ולכאורה למאי הביאו הקרא והלימוד ולפמ"ש א"ש דאינו מקרא דר' ינאי אינו מוכח אלא דאם לא נודע פיסולו בשעת עבודה עבודתו כשרה וכמ"ש וזה מדוקדק בלשונם דמקרא דברך ד' חילו מוכח דרוצה ד' בעבודתו ודו"ק וע"ש עוד בתוס' שכתבו די"ל מה לבעל מום שכן עשה בו קרבים כמקריבים משא"כ בערל דל"ש בבהמה עכ"ל והיינו דלא מצי למימר טמא יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שכן מוזהרים דהא ערל אינו מוזהר וכן כתבו בזבחים דף ט"ז ד"ה אף אני ע"ש והוא דלא כמ"ש רבינו לעיל הלכה ח' דערל מוזהר ולוקה וע"ש בכ"מ דכתב דכיון עד דאתא יחזקאל גמירי להו לכך לקי ע"ש ואמנם התוס' שפיר כתבו דאי לאו דהלכתא גמירי לה אמאי לא ילפינין מק"ו מבעל מום וע"ז שפיר כתבו דלא מצי למילף מבעל מום כו' דמה להצד השוה שכן מוזהרים ובערל אי לאו דהלכתא גמירי לה לא הוי לקי ואין לומר דזה בעצמו לילף בק"ו דילקה דהא אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד מזהירין מה"ד אין עונשן מן הדין ומהלכתא גמירי לה שילקה כמ"ש הכ"מ וזה סיוע לדברי רבינו דערל שעבד לוקה ובזה א"ש דכתבו התוס' שם תירוץ שני ומה קשה להו בתירוץ ראשון והא כבר תירצו שפיר דחלל יוכיח ולפמ"ש א"ש דלרבי ינאי דיליף מאל הכהן אשר יהיה בימים ההם לדידיה ליכא למימר דחלל יוכיח כמ"ש ולכך תירצו תירוץ אחר שכן עשה בו קריבין כמקריבין ודו"ק ואפשר דהרמב"ם מספקא ליה כמאן הלכתא ופסק לקולא כמ"ש הכ"מ פ"ה הלכה ד' דמספקא לא מחללינן עבודה ודו"ק

פרק תשיעי

הלכה ב' מה שתמה המשנה למלך דלא פסק רבינו כרבי יוחנן לגבי ר"ל בירושלמי דמחייב בהרמת הדשן ע"ש הנה אין הירושלמי דמועד תחת ידי אבל י"ל כיון דבש"ס דילן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מאי מוכח דס"ל כרב ורבא הוא בתראה לכך פסק כרב (שם הלכה ה') אבל היוצק והבילל והפותת והמולח כו' אע"פ שנפסלו תימה שהרי בפי"א מה' פסולי המוקדשין הלכה ז' פסק כל המנחות שיצק עליהן השמן פסול לעבודה כגון הזר וכיוצא בו או שבללן או עתתן או מלחן כשרות הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגישן או מניפן ואם לא הניף ולא הגיש הכהן כשרות שנאמר והביאה אל בני אהרן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה וע"ש בכ"מ דפסק כרבנן לגבי ר"ש ואמאי כתב כאן אע"פ שנפסלו וצריך לומר דאשארא קאי אקומץ והמקבל דמים וצ"ע שם הלכה ז' וכן הדלקת הנרות עכ"מ שהביא פירש"י לכאורה נראה כוונת רש"י דאם היה הדלקת הנרות עבודה אע"פ שאינה עבודה תמה שהרי א"צ להדליק אלא ברוב היוצא ואח"כ השלהבת עולה מאליה מ"מ היה חייב הזר מלקות עליה כמו כל הני שמנה רבינו בהלכה ה' אמנם רש"י שלל זה דהדלקת הנרות לאו עבודה הוא כלל שאין בה טורח כלל ולא דמי להצתת האש במערכה שיש בה טורח ולכך לוקה עליה הזר ואינו חייב מיתה לפי שהיא עבודה שאחריה עבודה שני גזירי עצים ולכך פסק הרמב"ם דמותר לזר להדליק הנרות אבל הראב"ד כתב דאסור ולא ידעתי אם מה"ת או מדרבנן והנה