בית א-ל א נג

שחייב מיתה אם יצא בשעת עבודה וז"ב ועמ"ש הכ"מ כאן בשם הרמב"ן בהשגותיו בספר המצות וע' לעיל פרק א' הלכה ה' בכ"מ ודו"ק היטב. (הלכה י"ב) ע' כ"מ שנתן טעם לדברי רבנו שפסק אם הקריבו נרצה דכיון דמנודה לשמים אף לכתחלה שלחו קרבנותיהן כו' ודבריו מסתברים וע' לעיל בפרק יו"ד הלכה ז' בכ"מ דכתב דמספק אין לנו כח לפסול העבודה שיביא חולין לעזרה ומכ"ש כאן שהוא ספק דרבנן ואין להאריך (הלכה י"ב) חוץ מפסח ע' כסף משנה ועמ"ש בפרק ששי מהלכות קרבן פסח וע"ש בהשגת הראב"ד וכאן לא השיג כלל דסמך על השגתו שם במקומו

פרק שלישי

הלכה ו' עכ"מ שהביא הש"ס דפ"ג דזבחים אפילו עשה אין בה כוי שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחכה לויה ע"ש אבל לא לכל מחנה לויה אלא מעזרת נשים ע' בפירוש רבינו עובדיה שם. שם הלכה ט' נכנס המצורע להר הבית לוקה כו' הקשה בשער המלך כיון דפסק הרמב"ם דאם דחקו זבים ומצורעים ונכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין ודלא כר"א א"כ ה"ל לפסוק כר"ש דקרא לעשה אתי ע"ש ונראה דלכאורה קשה מה פריך ור' יהודא שפיר קאמר לי' ר' שמעון הא י"ל מה דאמר ר"ש יאמר ט"מ ואל יאמר טמא זב ואני אומר ט"מ משתלח זב לא כ"ש הא אין מזהירין ועונשין מן הדין אמרם ר"ש לשיטתו דס"ל בסנהדרין דף ע"ד דעונשין מן הדין א"ש אבל לר' יהודא דס"ל שם לחד דיעה דאין עונשין מן הדין מה פריך וצריך לומר דהש"ס בפסחים אזיל להך דיעה דרבי יהודא ס"ל ג"כ עונשין מן הדין ע"ש בסנהדרין א"כ שפיר פריך ור' יהודא שפיר קאמר ליה ר"ש ואולם הרמב"ם דס"ל אין עונשין מן הדין ליתא להאי קל וחומר של ר"ש ושפיר פסק כר' יהודא דהלכה כמותו לגבי ר"ש ודו"ק והנה בש"ס פריך על ק"ו דר"ש מאי חומרי' דמצורע מבעל קרי הא אדרבה בעל קרי חמור דמטמא במשהו ומשני סבר לה כר' נתן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ע"ש ואמנם הרמב"ם דפסק בפ"ב מה' מחוסרי כפרה הלכה ט' דזב טמא במשהו ודלא כר' נתן אלא כחכמים דפליגי על ר' נתן ממילא נסתר ק"ו דר"ש וצריך קרא דבדד ישב לגופי' דטעון מחנה שלישית כר' יהודא ולכך פסק הרמב"ם כר' יהודא וזה ברור ואין בידי ספר שער המלך לדעת מה תירץ הוא ז"ל ולע"ד נכון כמ"ש ודו"ק שם הלכה ט' או מחוסר כפורים שנכנס בעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה כו' והראב"ד השיג דזה שיבוש דמחוסר כפורים כו' ובתוספתא דכלים כו' וע' בכסף משנה שהביא הש"ס דזבחים דף י"ז ע"ב דאמרינין דאיכא תנא דסבר דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וע"ס דמוקי ת"ק דיוסף הבבלי דסבר לאו כזב דמי ומסתמא הלכה כת"ק וכן פסק רבינו בפ"ד מה' פרה אדומה כת"ק דשרפה מחוסר כפורים כשרה ואמנם הש"ס מסיק שם לא דכ"ע מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובהא פליגי כו' ע"ש וכתב הכסף משנה דדחיה בעלמא היא כו' ולע"ד נראה דלפי דפסק רבינו לקמן בפ"ד דאין טמאין בשרץ עושין בציבור בטומאה שלא נדחה אלא טומאת מת בלבד ע"ש א"כ א"א לומר כדדחי הש"ס לא דכ"ע כזב דמי כו' ומר סבר טומאה דהך פרשתא כו' הילכך אונן וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק"ו מטבול יום דמת כו' דהא איכא למיפרך דמה לטבול יום דמת דנדחה בציבור משא"כ בטבול יום דשרץ וע"כ ליתא להך דחיה והש"ס לדחיה בעלמא אמר הכי והעיקר כס"ד דפליגי אי כזב דמי או לא ופסק כת"ק וע"ש בתוס' ד"ה ושרפה אונן ע"ש ודו"ק ועמ"ש לקמן פ"ד הלכה י"ב ודו"ק והנה י"ל טעם רבינו דטומאת שרץ לא נדחה בציבור אף דקיל מטומאת עת די"ל דכיון דפסק רבינו כמ"ד טומאה דחויה בציבור ואי איכא טהורים עבדינין ע"י טהורים א"כ בנטמא בשרץ דבידו לטבול ואז יוכל לאכול פסחו לערב כשיעריב שמשו לכך אין טומאתו נדחה וע' פ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ד' דטמא שהיה יכול להטהר לפסח ראשון וישב בטומאתו עד עבור זמן קרבן כו' חייב כרת וכן מדוקדק הלשון בדברי רבינו שם בפרק ששי הלכה א' שכתב אבל הנוגע בנבלה ושרץ כו' ביום י"ד ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ואוכל פסחו לערב ע"ש ובזה יש ליישב מה שהקשה הגאון צל"ח על הרמב"ם מהא דאמר בפסחים דף ע"ט מטמאין אחד מהן בשרץ ועושין בטומאה הא טומאת שרץ אינו נדחה בציבור והיא קושיא חזקה ולפמ"ש א"ש דהא טעם הרמב"ם דטמא שרץ אפשר לו לטבול וישחטו עליו ולמה נדחה הטומאה בחנם כיון דאפשר לעשות בטהרה וכמ"ש אבל שם בפסחים דאם לא יטמאו אחד מהן בשרץ לא יעשו פסח כלל דהא סבר לה כר' יהודא דאין קרבן ציבור חלוק וכת"ק דס"ל פלגא ופלגא לא עבדי בטומאה ע"ש וא"כ א"א לעשות הפסח כלל לכך שפיר מטמאין א' מהן בשרץ ויעשו כולו בטומאה ודו"ק ולפ"ז י"ל הא דדחי בש"ס זבחים ואמר הילכך אונן וטמא שרץ דקיל אתיא בק"ו מטבול יום דמת והקשיתי דאיכא למפרך מה לט"י דמת דנדחה בציבור משא"כ בט"י דשרץ ולפמ"ש א"ש דלא מחמת חומרא דשרץ אינו נדחה הטומאה אלא משום דאפשר לו לטבול אבל ודאי טומאת מת חמורה ושפיר איכא קל וחומר וז"ב

הלכה י"ז שם מה שכתב הרמב"ם דעל בגד ראשון לטומאה אינו לוקה נראה דיצא לו מהא דזבחים דף צ"ד דאמרינן מכניסו לא שנו אלא שלא שייר בו כדי מעפורת כו' ועתוס' דהקשו הא אכתי לא פקע מיניה טומאת מגע ואיך מכניסו לעזרה ולפ"ד רבינו א"ש כיון דאינו טמא משום מדרס אלא משום מגע מדרס הוא רק ראשון לטומאה ואינו לוקה עליו רק מכת מרדות דרבנן ושרי ע"ש בש"ס ודו"ק וע"פ דברי הרמב"ם יש ליישב גירסת רבינו חננאל ותוס' עירובין דף ק"ד ע"ב ד"ה לא דכ"ע דגריס לא דכ"ע פטור והקשו עליו התוס' דא"כ אמאי ס"ל ר' יוחנן בן ברוקא כהן מוציא בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא ומפני זה דחו התוס' גירסת ר"ח והחזיקו גירסת רש"י ואמנם דברי ר"ח דברי קבלה הם כמ"ש הפוסקים ולפי דברי הרמב"ם אתי שפיר דהא המיינו טמא מחמת מגע השרץ והוי ראשון לטומאה ולדעת רבינו אינו לוקה עליו רק מדרבנן מכות מרדות ולכך ס"ל לר' יוחנן דמוציאו בהמיינו ואף דאסור מדרבנן מ"מ מחמת שלא לשהויי טומאה במקדש לא גזרו ור' יהודא ס"ל שהויי טומאה עדיף מלטמא את האבנט בידים וזה כפירש"י דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא ואף דאין עובר עליו בלאו מ"מ אסור לטמאות את בגדי כהונה וזה ברור והא דפסק הרמב"ם דמכניס שרץ במקדש חייב היינו משום דפסק כר"ע ע' בכסף משנה וא"כ שפיר י"ל דרבינו גריס גירסת ר"ח ומנה הוציא דינו ולא חשש להת"כ שהביא המל"מ וא"ש הכל ודו"ק והנה הגאון משנה למלך פירש כנפי פלפולו בכל הפרק הזה באריכות גדול וגם אני הרחבתי הביאור בזה באחת התשובות ולא ידעתי איפה ואין להאריך עוד פה כי הענין רחב מני ים ושכלי דל וקצר בעו"ה והמשכיל יבין מעצמו

פרק ד' הלכה י"ג עתוס' שם ד"ה כל היכא דכתבו דעשה מיהו איכא ומכרת פטירי ע"ש. שם הלכה י"ח ע' כסף משנה ויש בדבריו ט"ס וצ"ל ואע"פ דמשמע כו' זה לר' שמעון אבל לר' יהודא אע"ג דבדיעבד מעוברת מ"מ הוצרך לבקש רחמים על עצמו כו' וצ"ל היינו לרבי יהודא כו' ואעפ"כ דבריו מגומגמים ואפשר דבשביל שעיבר השנה מפני הטומאה לחוד לא היה צריך לבקש רחמים על עצמו כיון דבדיעבד מעוברת אבל לפי שעשה עוד איסור אחר שעיבר ניסן בניסן א"כ עשה שני דברים שלא כהוגן לכך הוצרך לבקש רחמים על עצמו ומיושב בזה דברי רבינו שכתב שני טעמים וא"ש דלא הזכיר דברי ר"ש בן יהודא דאין צורך עוד וע' בספר יערת דבש דכתב בזה דרוש ע"ד פלפול חריף ע"ש שם הלכה ו' כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא כו' ואם היה טומאת התהום הציץ מרצה כו' ואפילו נודע לו קודם שיזרק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד וכתב מארן הכסף משנה ז"ל על זה משנה בפ' כיצד צולין דף פ' ע"ב ואע"ג דלענין פסח איתניא משמע שם כו' ע"ש והנה שם מיירי בטומאה ידועה ובטומאת דברים הקריבים אבל היא בדף פ"א ע"ב מימרא דמר בר רב אשי וכמסקנא ע"ש ומה שכתב מארן ז"ל אלא דאיכא למידק דממ"ש רבינו נראה דלכתחלה אינו זורק ובפ"ו מה' קרבן פסח נראה מדבריו דאפילו לכתחלה שוחטו וזורק כו' ע"ש דשם מיירי במהלך ברגליו ויש ספק שמא נטה מעט ואפשר שלא יגע דהא כתב שם הכסף משנה דהרמב"ם פירש האי במה דברים אמורים במהלך ברגליו קאי ארישא ע"ש בכסף משנה אבל כאן מיירי בטומאת התהום ודאית ואף דבש"ס פ' כיצד צולין דף פ"א לא משמע כן דהא פריך אמר בר רב אשי מברייתא זו ולפי פירוש הרמב"ם לא קשה מזה מ"מ הרמב"ם פירש כן מדעתו ועמ"ש התוי"ט בנזיר וע' בזבחים דף כ"ג ע"א ובתוס' ד"ה ובטומאת ע"ש וע' בפ"ו מה' נזירות שפירש הרמב"ם האי ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג והראב"ד השיג דהוא למעוטי זיבה ע"ש ובאמת בש"ס פ' כיצד צולין דף פ' ע"ב במסקנא משמע כן ואף דלפי פסק הרמב"ם דמרצה גם על טומאת כהן שפיר יש לפרש דממעט שרץ ע"ש מ"מ הרמב"ם פירש כן מדעת עצמו ומי יתיצב נגדו ואולי מצא לו משענת בירושלמי כי לא עינה מלבו ודו"ק היטב ובמ"א בארתי יותר

פרק חמישי הלכה ג' ולא יסיח דעתו עכ"מ דכתב וממילא לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ע"ש ואמנם שם בתוס' ד"ה מיתבי הקשו למאי דלא ס"ד דמיירי בכהני חדתי כו' וקצת קשה דאמאי ס"ד דלא הוי חדתי דבמתניתין דתמיד משמע דהעזרה