בית א-ל א נב

דא"כ מה פריך והאמר ר' יהודא פטור דילמא ה"מ למלכים וכהנים כו' ע"ש והנה בש"ס איתא דסיכה למלכים וכהנים וע' תוס' שם ד"ה בכל שהו והוא דחוק ולע"ד נראה דבשלמא סיכה לתענוג דהוי כשתיה הוא בכזית אבל סיכה למלכים דהיא לכבוד הוי בכ"ש דמה ענין זה לשתיה ובזה א"ש דפסק הרמב"ם דסיכה לתענוג הוא בכזית ודו"ק הלכה י"ב ע' במל"מ שהקשה ע"פ דברי התוס' מנחות דף נ"ז על הרמב"ם וכתב דיש ליישב ונראה כוונתו דהא בשבועות דף ט"ו אמרינין בפשיטות דקרא דאותם למעטו לדורות אתא וע"כ דאליבא דכ"ע הוא דהא סתם מתני' מתרצא בהכי ולכך פסק הרמב"ם כן ואין להאריך. הלכה ג' ע' במשנה למלך מה שפלפל בזה בארוכה ותמה על מארן הב"י והעלה לדעת הרמב"ם דחיוב מעלה עשן הוא רק ביוה"כ וחזר והקשה מהא דתני יכול יהיו שניהם קודם מיתת בני אהרן כו' ע"ש והנה התוס' ישינים שם ביומא דף צ"ג כתבו בשם ה"ר מנחם דדעתו ג"כ דחיוב מעלה עשן הוא רק ביוה"כ והקשו עליו מברייתא זו דיכול קודם מיתת בני אהרן כו' ולכן מסקי התוס' דחיוב מעלה עשן הוא בכל יום ע"ש וע"ש בתוס' ישינים שהביאו הירושלמי ופירשוהו ע"ש ולפי הגהת המל"מ אינו חייב מיתה י"ל דאם הכניס שני קטורת והאחת חסרה מלח או מעלה עשן אינו וחייב מיתה עליה דכשרה היא דאינו מעכב וא"כ עובר משום הכנסה יתירה ואם היתה פסולה לא היה עובר על הכנסה יתירה דהא אותה שהיא חסרה אינה קטרת כלל אבל כיון שהיא כשרה ה"ל כאילו הכניס שני קטורת שלמים ועובר על הכנסה יתירה ודו"ק ועוד יש לפרש הירושלמי באופן אחר רק דאין להאריך וע' בש"ס דמוקי ג"כ בשהכניס שתי קטרת ודו"ק היטב. הלכה יא או למסרה לציבור בפרק א' הלכה ד' לא כתב רבינו למסרה לציבור גבי שמן המשחה דשם לא שייך למסרה לציבור דמעולם לא נעשה שמן אחר חוץ מזה שעשה מרע"ה ודו"ק. הלכה ח' ע' מל"מ וע' פרק ג' מה' תמידין הלכה ב' במל"מ ומה שכתבתי שם והנה מה שכתב רבינו שהרי נעשית קטרת זרה עמ"ש רבינו בהלכה י"א דאם העלה קטרת זרה לוקה ואמאי חייב כאן מיתה וצריך לחלק ועתוס' כריתות דף ו' דפרס בשחרית ופרס בין ערבים לאו דוקא דה"ה כזית יצא וע' מל"מ וצ"ע אם עשה פחות מכזית אם אסור מה"ת כדין ח"ש. שם הלכה י"ג נושאין פכים כנגד פנים הכ"מ לא ציין מקורו והוא במדרש רבה פרשת במדבר פרשה ה' ע"ש

פרק ג' הלכה י"א וע' כסף משנה ועדיין קשה לפמ"ש הכ"מ דרבינו יליף לה מהא דאמר רבי בספרי אינו צריך ע"ש שהאריך לפ"ז יש לדקדק דגם מלקות ליכא דהא אמר רבי אינו צריך ואם איתא היו עדיין צריך למלקות דלרבי דיליף מוהורידו הלוים אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ועל כרחך דגם לת"ק אין לוקין ואמאי כתב רבינו בספר המצות דהכהנים במלקות ואף כאן הלכה י"א כתב דהם בלא תעשה ומשמע דלוקין וכן חשב בפירוש בפרק י"ט מהלכות סנהדרין לוי שעבד עבודת כהן במלקות וכן כללם בריש הלכות אלו בלא תעשה אחת ע"ש וצ"ע גם מה שכתב הכסף משנה ז"ל דרבינו לא גריס וגזרו בה רבנן כו' אלא הכי גריס מר סבר במיתה ומר סבר באזהרה הוא תמוה דמה בכך דס"ל באזהרה כיון דס"ל דמסייע כעובד ממש אמאי בא ר' יהושע בן חנניה לסייע הא לכ"ע באזהרה ולכן נראה דלמ"ד במיתה ויליף לה מוהזר הקרב יומת כדאיתא בש"ס א"כ בכלל קריבה הוא אפילו מסייע דס"ס הוא קרב לגבי עבודה שאינו שלו אבל למ"ד באזהרה ופירש"י דלא אתפרש לן היכא היא האזהרה והתוס' פירשו דנפקא מקרא לשמור ולעבוד ע"ש דמשמע עבודה ממש לא מסייע ולכך מסייע שרי ובזה א"ש דברי מארן הכסף משנה ז"ל וז"ב ובזה א"ש מה דאמרינין מ"ד במיתה גזרו בה רבנן ומ"ד באזהרה לא גזרו בה רבנן והא בעלמא אמרינין מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת (ולפמ"ש התרומת הדשן לחלק דבגזרה שפיר אמרינן לחלק ביניהם א"ש) ואמנם לפמ"ש הכ"מ ולפי מה שביארתי א"ש ודו"ק ואמנם בזה אני תמה דבפי"ט דסנהדרין לא מנה רבינו משורר ששיער בכלל חייבי מיתות בידי שמים ע"ש ואין להאריך הלכה יט הכסף משנה הקשה אכתי ט' הם ותירוצו במח"כ דחוק ולע"ד פשוט דכהן משיח ומרובה בגדים חדא הוא דהא כתבו התוס' דאי אפשר להם להיות ביחד אלא א"כ בין כה נגנז השמן אבל רבינו דכתב תמיד כמ"ש הכ"ו בעצמו א"כ א"א לחשוב אותם לשני מעלות זה למעלה מזה וזה ברור

פרק רביעי הלכה ט"ו כשיגדל הכהן ויעשה איש עכ"מ דבש"ס איתא משיביא שתי שערות ולא סמכינין אחזקה דרבא דהא דאורייתא היא דכתיב איש כמו לענין כתיבת תפלין

פרק ו' הלכה ט' המשנה למלך פלפל בחכמה כדרכו והעיר דחגיגת י"ד זמן הקרבתה קודם תמיד של בין הערבים ולא עם הפסח שקרב אחר התמיד ע"ש שדבריו ראוים אליו ואמנם לפמ"ש הרמב"ם פרק יו"ד מה' קרבן פסח הלכה י"ג דחגיגת י"ד רשות ואינה חובה אתי שפיר טובא דהא כתב רבינו בפ"א מה' תמידין ומוספין הלכה ג' דלכך שוחטין את הפסח אחר התמיד אף דאיכא עשה דהשלמה מ"מ עשה דפסח דיש בה כרת וא"א לכל ישראל להקריב פסחיהן בשתי שעות דהיינו מן ו' שעות ומחצה עד ח' שעות ומחצה לכך דוחה עשה דפסח דיש בה כרת עשה דהשלמה ע"ש ובלח"מ וא"כ חגיגת י"ד שהוא רשות אינה דוחה עשה דהשלמה ולכך נשחטת קודם התמיד של בין הערבים וזה ברור לע"ד ובזה א"ש קושית המשנה המלך אמאי לא אסור בע"פ מלאכה כל היום משום החגיגה כמו יום טבוח ולפמ"ש א"ש כיון דחגיגת י"ד רשות א"כ לא היו כולל כל ישראל ואפשר דמי שהיה מביא חגיגה קודם חצות היה אסור בעשית מלאכה אבל בזה"ז ודאי שרי דדוקא יום טבוח דהיה כולל כל ישראל וכיון דנהג נאסר וכן ע"פ אחר חצות אבל קודם לא שייך זה וראיה לזה שהרי יום טבוח אינו אסור אלא א' אף שודאי היו כמה מישראל שלא יכלו להקריב ביום ראשון והקריבו אח"כ אלא ודאי כיון שלא היה כולל כל ישראל לא אסור בזה"ז וזה ברור ודו"ק ומה שהקשה המל"מ על הרז"ה דכתב דבזה"ז מותר בהספד ותענית ע' בירושלמי שקלים פלוגתא דר' יוסי ורבנן דר' ייסא סבר דרק בזמן הקרבן ואמרינן ומתניתא פליגא על ר' ייסא ועוד מהא דאמר ר' אליעזר אני מבני סנאב בן בנימין כו' ע"ש ובמפרש ודו"ק היטב

פרק שמיני הלכה ט"ו מה שכתב המל"מ והקשה על רבינו דהשמיט הא דאמרינן מעשה רוקם הוא מעשה מחט לע"ד זה בזה תלוי דמחט אין הציור ניכר רק מצד אחד אבל באריגה ניכר משני צדדין וז"פ ואדרבה לפירש"י קשה דבאריגה זה בלתי אפשר שיהיה ארי מכאן ונשר מכאן ולכן כראה לע"ד דמ"ד בירושלמי מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן ומעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן ס"ל דתרוייהו מעשה מחט ואידך מ"ד ס"ל מעשה רוקם במחט ומעשה חושב באריג וכיון דבש"ס דידן אמרינן מעשה רוקם במחט ומעשה חושב באריגה הכריע רבינו כהך מ"ד ודו"ק

פרק ט' הלכה ג' דמעיל לא היה לו בית יד והראב"ד כתב עליו זו מנין לו ואמר א"ז הגאון מו' נפתלי הירץ אבד"ק ראווא ז"ל דיצא לו לרבינו מהא דאמרינין בזבחים דף י"ט תפלין חוצצין וכ"כ רבינו בפרק עשירי מה' כלה"מ דכהן אינו יכול לעמוד בתפלין ש"י דמשוה חציצה וקשה הא יכול להניחן על הכתונת תחת הבית יד שב המעיל ע"ש ובאמת שהוא ראיה ברורה לפמ"ש המ"א בשם הר"ן דתפלין של יד מותר להנתן על הסמרטוט רק שיכסם בבגד א"כ היה יכול להניחן על הכתונת תחת הבית יד של המעיל וראיתי בפרי מגדים דגם הוא הרגיש בזה ע"ש. מ"ש רבינו ה"ג ופיו אריג בתחלת אריגתו היינו כפירוש רשב"ם ולכך לא כתב שיהא פיו כפול לתוכו ע' פירש"י ואונקלס

פרק עשירי

הלכה ח' לפ"ד רבינו דהוא משום יתור בגדים ה"ל לכתוב דחייב מיתה ולפ"ד הראב"ד דמשום חציצה בין יד לכלי א"ש ובמ"א ביארתי

הלכה ט' ע' כ"מ שהביא פירש"י דאין זה צורך עבודה ועוד דה"ל חובל כראה דתרויהו טעמי צריכי דמשום חובל לחוד דמוציא דם ה"ל מלאכה שא"צ לגופה ורק מדרבנן אסור ואין שבות במקדש לכך פירש"י דאין זה צורך עבודה ולא הותר שבות שלא לצורך עבודה ואמנם להרמב"ם דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב א"ש בלא"ה ודו"ק

הלכה י"ב ע' בספר פרשת דרכים דרוש עשרים מה שביאר דברי רבינו שהשמיט מה דאמרו שם ואם הוצרך הדבר לשנים משיבין לו על שניהם ע"ש ודפח"ח ואמנם מה שפירש שם דלכך הוי דבר אחד דשניהם היו ענין חילול שבת יציאה בכלי זיין והריגת האויבים לע"ד י"ל בפשיטות דשניהם הם דבר אחד דאם ידע שלא יצליח אז לא ילך כלל ולא יחלל שבת בחכם וא"כ השאלה האחת צריכה לשניה ומזה הוכיח הש"ס דיוצאין אפילו באו על עסקי קש ותבן ודו"ק

(חדר יוד) הלכות ביאת מקדש

פרק ב' הלכה הי ע' השגת הראב"ד וע' לקמן הלכה ו' מה שהשיג הראב"ד כיון דהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו ע"ש והיינו לשיטתו כאן דס"ל דכהן הדיוט פטור כשיצא בשעת עבודה לכן פסק שפיר שיצא בע"ב ויטמא לו כיון שחייב להתאבל ולהטמא לו אבל רבינו לשיטתו כאן