בית א-ל א מד

נוהג בחוץ לארץ קל וחומר ערלה דאסור בהנאה דנוהג בחוץ לארץ ועל זה ליכא למימר כלאים יוכיחו דהא כלאים אין אסור בהנאה אלא דזה טעות דהא כלאים היינו כלאי הכרם דאסור בהנאה כפירש"י וכמ"ש תוס' דף ל"ט ע"א ד"ה האי למעוטי ע"ש ושפיר יש לומר כלאים יוכיחו וזה פשוט אבל כלאי זרעים לא צריך למעוטי כמ"ש התוס' שם ודו"ק היטב

(ד) וראיתי להגאון פני יהושע שכתב דקושית התוס' הוא רק למ"ד הלכות מדינה אבל עולא אמר ר' יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני לא קשה כלל דהא איצטריך הלכה למשה מסיני להורות דודאי אסור ספקה מותר ע"ש ולפ"ז בלא"ה הקשו התוס' שפיר דמאי אצטריכו לקבל עליהם ולהחמיר הא בלא"ה אסור מן התורה מקל וחומר מחדש וזה ברור לע"ד ואמנם לפי דעת הרמב"ם דכל הספקות מן התורה להקל שפיר י"ל דקושית התוס' אפילו לעולא א"ר יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני ואין לומר דאצטריך הלמ"ל להורות דספקה מותר דהא בכל איסורין דאורייתא הדין כן דספקן מותר מדאורייתא ואמנם בלא"ה קשה לשיטת הרמב"ם מה צורך להלכה למשה מסיני דספקו מותר הא בכל התורה ספקות מותרין מן התורת ובאמת בגליון הרמב"ם שלי פרק שמיני מה' מקוואות רשמתי על מה שכתב שם ספק יש בה כשפופרת הנוד ספק אין בה כשפ"ה אין מצטרפין מפני שעיקר הטבילה מן התורה אע"פ ששיעורו הלכה למשה מסיני עכ"ל הרמב"ם ורשמתי בגליון דמשמע דאילו היה עיקר הטבילה מן הלכה למשה מסיני היה ספקו להקל וקשה מש"ס דקידושין דף ל"ח ע"א דאמר בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בחוץ לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואלו גבי כלאים תנן יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד דמשמע דהלכה למשה מסיני ספקו אסור אלא דגם שם יורד ולוקח מן הנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות כפירש"י והיינו ספק שמא לקט הנכרי מן הילדות וש"מ דהלכה למשה מסיני ספקו להקל ואמנם הש"ך בסימן רצ"ד ס"ק י"ט כתב אע"פ שהוא הלכה למשה מסיני ובכל הלכה למשה מסיני קיי"ל ספקו אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן כך נאמרה שספקו יהיה מותר ע"ש וע' בשו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא סימן קי"ח שהוכיח בפשיטות מדברי הרמב"ם האלו דספק הלכה למשה מסיני הוא להקל ודבריו לע"ד צ"ע וכתבתי במקום אחר ואמנם דברי הפני יהושע צ"ע דהא לקמן אמר רב אסי ערלה אמר ר' יוחנן בח"ל הלכה למשה מסיני ופריך מהא דתנן ספק ערלה בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא ואמר אימא כך נאמרה הלכה ודאי אסור ספקה מותר וקשה הא בלא"ה צ"ל כן דאל"כ הלכה למשה מסיני למה לי ושפיר הקשו התוס' ואמנם לפמ"ש הטורי זהב סימן רצ"ד ס"ק י"ג לפרש דברי הש"ס דהכי קאמר אימא את כו' והיינו דמוכרח לומר כן מטעם אחר ע"ש בט"ז ולפ"ז גם הכא יש לפרש כן אימא כו' היינו דאתה מוכרח לומר כן דאל"כ קשה הלכה למשה מסיני למה לי הא מחדש איכא למילף בק"ו כמו שהקשו התוס' ודו"ק ובאמת דברי הגאון ט"ז שם ס"ק הנ"ל דכתב דמוכרח לומר כן דאל"כ קשה קושיא גדולה למה הוצרך השי"ת לומר בארץ ישראל בפסוק איסור ערלה ובח"ל הלכה למשה בסיני ולמה לו פסוק בארץ ישראל וכן מקשה בר"פ השוחט וקרא דושחט למאי אתי כיון דהלכות שחיטה הל"מ כו' והוא תמוה דהא אצטריך קרא לל"ת למלקות דאילו בח"ל מהל"מ אין לוקין ובריש השוחט שפיר פריך ואמנם לפי מה שכתבתי פירוש הט"ז נכון ולא מטעמיה ואין להאריך

בזה

(ה) והגאון פ"י כתב דבקונטרס אחרון יבואר עוד וחפשתי שם בקונטרס אחרון ולא מצאתי ואגב עיוני בזה ראיתי בספר המקנה להגאון המפורסם מהר"פ ז"ל שהקשה בשם העולם על הא דהקשו התוס' בר"ה דף ט"ו בשם הירושלמי אמאי לא אכלו מצה בליל ט"ו מן החדש דליתי עשה דאכילת מצה ולדחי ל"ת דאיסור חדש ותירצו גזרה כזית ראשון אטו כזית שני ע"ש ועדיין קשה מהא דמנחות דף [ס"ו[ דאמרינין כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן ע"ש ובזה קשה קושית התוס' אמאי ששה מן החדש ולא שבעה ליתי עשה ולדחי לא תעשה ועל התורה לא שייך לומר גזירה אטו כזית שני וע"ש שכתב בשם אביו הגאון החסיד ז"ל שתירץ זה ודפח"ח אבל לפענ"ד יש לתרץ בפשיטות דהכי קאמר ששה מן החדש אף דיש ישן אבל לא שבעה דאם יש ישן לא שייך דידחה העשה את הל"ת דחדש דהא אפשר לקיים שניהם לאכול מצה של מצוה מן הישן אבל על הא דלא אכלו מצה כלל בשעת שנכנסו לארץ פריך שפיר דהא אמר שם בירושלמי אפילו קמה קצורה ואפילו משל אשתקד נאסר להם כמו שפירש הר"ש במשנה הא דאמר אפילו קמה יבישה היינו משל אשתקד ועל זה פריך הירושלמי שפיר ליתי עשה ולדחי ל"ת דהא הכל נאסר להם וגם הישן מפני חדש הוציאו ואי אפשר לקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אם לא בעבור על ל"ת דחדש ושפיר דחי הל"ת וז"ב. ובזה א"ש ההמשך בירושלמי שם אפילו קמה אפילו חטין בעליה מעתה לא אכלו ישראל מצה בליל פסח כו' והיינו כיון דהכל נאסר אפילו חטין בעליה נאסרה להם א"כ א"א לקיים שניהם וליתי עשה וידחה לא העשה וזה ברור ולקמן אי"ה אכתוב תירוץ אחר על קושית העולם שהביא הרב המקנה ז"ל ע"ש ודו"ק נשלם פרק א'

פרק

(א) והנה הגם דהעמדתי פירוש א"ז הב"ח ז"ל על מכונו מ"מ פירושו הוא פירוש מחודד ואינו מתיישב על לשון הירושלמי והנה בימי חרפי הקשיתי לשאול אהא דאמרינין ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ואמאי לא אכיל הא בשבע שכבשו ושבע שחלקו אשתרי להו אפילו כתלי דחזירי ולמה לא אכלו מצה מן החדש דהא לא גרע משאר איסורין שהותרו בשבע שכבשו ושבע שחלקו ואמרתי דמזה הוציא הרמב"ם דלא אשתרי רק בשעה שירעבו ויצמאו ולא היה להם מה לאכול אבל בלא"ה לא הותר ואמנם רבים התיצבו נגדו והביאו ראיה מהא דבעי בחולין דף י"ד איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ אי מותר להם ופריך אי ב"ז שכבשו וז' שחלקו השתא כתלי דחזירי אשתרי ע"ש ולשיטת הרמב"ם מאי פריך דשפיר בעי אי הותר כשלא ירעבו ויצמאו אלא ע"כ דאין חילוק ואני בחידושי יישבתי קושיתם ואין כאן מקומו ואמנם לשיטתם קשה והנה הוגד לי כי הגאון בעל טורי אבן על ר"ה הקשה קושיא זו ותירץ דנהי דהאכילה אשתרי מ"מ הקצירה קודם הבאת העומר לא הותרה ע"ש והנה גוף הספר אינו אתי אבל לא משמע כן פשט הש"ס ועוד דהקצירה היו יכולים לעשות ע"י עכו"ם וביותר קשה מאי פריך בירושלמי ליתי עשה ולדחי ל"ת הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהלאו דקצירה עובר תיכף כשקצר והעשה דאכילת מצה הוא בליל ט"ו בשעה שאוכל המצה ואף דהביא המג"א בסי' תמ"ו דעשה דרבים דחי לאו אפילו לא הוי בעידנא מ"מ זה אינו מוסכם כ"כ ומ"ש המג"א כן בשם שבלי לקט שר"ת תירץ כן ע' ביד אפרים דט"ס הוא וגם המג"א חילק דעשה דרבים היינו דומיא דשופר דכל ישראל יוצאין בשמיעת קול שופר אחד אבל כאן כל אחד צריך לאכול כזית מצה ואפשר דזה כוונת הירושלמי דאמר אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצידה היינו כגון כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר לאו הוא מקיים העשה ואין להאריך

(ב) הן אמת דהמג"א בסימן תמ"ו לא החליט החילוק הזה ע"ש ואני בחידושי המתקתי סברתו דהנה י"ל הטעם דצריך להיות בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דאם יעבור הלאו תיכף והעשה יקיים אח"כ מי יודע אם יקיים העשה אח"כ אולי יתעצל או לא יהיה בידו אח"כ לקיים העשה ונמצא דעבר על הלאו והעשה לא קיים לכן בעינין בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה וכה"ג כתבו התוס' פסחים דף פ"ח ע"ב ד"ה כופין דכתבו דלכך בשפחה אין כופין את רבה לשחררה שמא לא תקיים ע"ש וזה ברור לע"ד ומעתה נוכל להבין סברת השבלי לקט דכל זה בעשה דיחיד י"ל שמא יתעצל או יקרהו מקרה אשר לא יהיה לאל ידו לקיים העשה ועבר על הל"ת בחנם אכן בעשה דרבים כגון תקיעת שופר לא שייך כי אם לא יקיים אחד את העשה יקיימוה אחרים בלעדו ורבים לא עבידי דמימלכי ובודאי תקוים העשה עכ"פ ולכך דוחה העשה את הלאו אף כי אינו בעידנא וסברת השבלי לקט נכונה ובזה גם חילוק הרב המג"א מובנת היטב דכל זה היכא דהרבים יוצאים בשמיעת קול שופר אחד אבל כאן כל אחד מצווה לבער חמץ שלו ושפיר יש לחוש פן לא יבערנו אח"כ וכן גבי קצירה קודם לעומר כל אחד קוצר לעצמו ושמא לא יאכל המצה וזה ברור לע"ד

(ג) ונחזור למה שהקשיתי הא אפילו כתלי דחזירי הותר להם בשעה שכבשו וחלקו ומדוע יאסר להם האיסור חדש ואמרתי אז בלבי מסברא דנפשאי דאף דהותרו להם כל האיסורין מ"מ לצורך גבוה לקיים בהם מצות אכילת מצה לא הותר וכה"ג מצינו בסוכה דף ל"א גבי עבודה זרה שביטלה דכתב ר"ת דאף דשרי להדיוט מ"מ לעשות מצוה בה כגון לתקוע בשופר של ע"ז שביטלה לא יכשר ע"ש

פרק ב' כל זה אמרתי בימי חרפי ועתה ת"ל מצאתי לי און בדברי ראבי"ה הובא בשו"ת גאוני בתראי בתשובת הגאון תוי"ט להגאון א"ז הב"ח וז"ל אמאי לא אכלו ממה שמצאו בעליות הגוים שכבשו ואפשר דדומה לגזל ומצה גזולה פסולה ואע"פ דכתיב ואכלת את שלל אויבך מ"מ מצה שאני עכ"ל והנה הא דגזל עכו"ם שרי הוא מקרא דואכלת את שלל אויבך וכן הא