בית א-ל א מב

כאן בארוכה והעלה דרבינו גריס בש"ס רעי כו' כתיב לא ילין חלב חגי עד הבקר הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת בשבתו וכגירסת הסמ"ג ובאו שתי אזהרות במניח אימורי הפסח כמ"ש רבינו בספר המצו' ונכפלה האזהרה כו' ע"ש באריכות רב ונראה דעפ"ז א"ש מה שהקשה המשנה למלך בפרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט' אהא דכתב רבינו כאן ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה אמאי לא כתב הטעם דהוי ניתק לעשה והעלה דבר חדש דבאימורין לא הוי ניתוק לעשה דאכילת אדם מאכילת אדם ילפינן ולא לאכילת מזבח ע"ש ואמנם לפי מ"ש הרמב"ם בספר המצות דנכפלה האזהרה א"ש דכיון דיש כאן שני לאוין לא אתי חד עשה ונתיק תרי לאוי כמ"ש רבינו בריש הלכות תמורה והוא מהש"ס ע"ש ומ"ש שם. והנה התוס' כתבו אהא דאמר רב כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר ומזה ילפינין לכל אימורין וכתב המל"מ דמפסח לא מצי למילף דפסח אכילתו ליום ולילה ומשום הכי הוי נמי אכילת מזבח ליום ולילה אבל חגיגה דנאכלת לשני ימים ולילה אחד י"ל דגם אכילת מזבח הוי לשני ימים ולילה אחד ע"ש ולפ"ז לתנא דיליף מולא ילין מן הבשר דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד וס"ל דהיא דאורייתא כמ"ש התוס' שם בדף ע"א ומוקי לה לזבח חג הפסח לאימורי חגיגת י"ד והאי סוגיא דרמי קרא דולא ילין חלב חגי' ס"ל כוותיה כמ"ש התוס' שם ע"ש א"ש מה שהקשו התוס' לוקמי בחגיגת ט"ו דהא זה שפיר מוכל מקרא דזבח חג הפסח אבל לדעת רבינו דס"ל חגיגת י"ד נאכלת ליום ולילה שפיר נוכל לאוקמי קרא דלא ילין חלב חגי לחגינת ט"ו דמקרא דזבח חג הפסח לא אתי כמ"ש התוס' ול"צ לשנוי' בניתותרו וצ"ע ובחידושי פלפלתי בזה ודו"ק

(ח) בפ"א מהי מעילה הלכה א' כתב רבינו המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בהג"ה ממ"ש רבינו בפ"ו מה' תרומות הלכה ו' דזר האוכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם דאין אדם לוקה ומשלם ע"ש וע"ש בפ"ו מה' תרומות דהקשה המל"מ דהא מדאגבי' קני' ותירץ דתחב לו חבירו בבית הבליעה ע"ש ולפ"ז י"ל דהכא שפיר קני' מדאגביה וכאן ל"ש לומר דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דא"כ (לא) הוא מעל וחבירו [לא] מעל ואמנם ע' בפ"ו מה' מעילה בהלכה ו' וע' השגת הראב"ד שם וצ"ע

(ט) לפמ"ש התוס' דמאן דס"ל חגיגת י"ד דאורייתא דוחה את השבת ומאן דס"ל אינו דוחה את השבת ס"ל דאינה חובה אלא רשות ע"ש קשה לי מהא דפריך בירושלמי ולא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין ואימורי חול קריבין ביו"ט ומשני כשחל י"ד בשבת ופריך וכי חגיגה באה בשבת א"כ ע"כ ס"ל דהוא רשות ואינה מדאורייתא וא"כ בלא"ה ה"ל להקשות איך יתכן דקרא דולא ילין דקאי על חגיגה דאינה דאורייתא ובתוס' מבואר דלמ"ד אינה דוחה שבת הוא רק דרבנן כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וכדאיתא בירושלמי וצ"ל דאע"ג דאינה חובה מדאורייתא מ"מ הוא רשות מדאורייתא כמ"ש רבינו פרק עשירי הלכה י"ב י"ג עש"ה ויש לדקדק מאי פריך שם הא כל הלילה ילין והא כתיב עליה השלם דהא השלמה לא הוי אלא עשה וי"ל דקרא אתי ללאו ואף דהוי ניתק לעשה ואין לוקין מ"מ כ"מ אם אבד או אכלו ארי כמ"ש המל"מ פי"א מה' פסולי המקדשין ע"ש וצ"ל דעכ"פ הוי אין בו מעשה ובזה א"ש מ"ש רבינו הלכה ז' ע"ש

(י) פרק ב' הלכה ב' ומשתדלין שלא ישחטו את הפסח על היחיד הכ"מ הראה מקורו מהא דאמרינן דף צ"ה ע"א ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי בי' מיבעי' לי' דאין שוחטין את הפסח על היחיד דכמה דאפשר להדורי מהדרינן ומזה הוציא רבינו ומשמע לי' דכר' יוסי אתיא דלר' יהודא מאי כמה דאפשר לאהדורי מהדרינין הא אמר דאין שוחטין את הפסח על היחיד עכ"ד מארן ז"ל והוא נכון מאוד ועתוס' ד"ה מבעי דהקשו הא זה מככל חוקת הפסח נפקא וראשון נפקא לי' מלא תוכל לשחוט את הפסח באחד ותירצו דלית לי' האי דרשה ופסח ראשון נפקא לי' משום דלא גרע משני ע"ש וע' פירש"י התם דפירש דבפסח שני קאי וקמ"ל דמטמאין אחד בשרץ כדי שיעשה עם הטמא ע"ש ובזה לא קשה קושית התוס' דהא מככל חוקת הפסח נפקא ולפירש"י א"ש דהא בראשון לא משכחת לה דאם הי' ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים כולן עושין בראשון והטהורים עושין לעצמן והטמאים עושין לעצמן בטומאה ואם הי' טמאי מתים עודפים אפילו אחד כולן עושין בטומאה כמ"ש רבינו בפרק שביעי הלכה ב' וא"כ בראשון לא משכחת לה וא"כ לא מצינו למילף זה מפסח ראשון דהא בראשון לא עבדינן כן וז"ב ולפירוש רבינו א"ש קושית התוס' הנ"ל דהא אליבא דר' יוסי אזלא ואין להאריך

(יא) שם הלכה ד' לא שתהא חבורה כולה הקטנים שאינן בני דעת והכ"מ עמד אמאי לא אמר דאיש למעוטי קטן וע"ש מה שתירץ ועתוס' דף צ"ב ע"ב ד"ה איש דהקשו אהא דאמר שם איש למעוטי קטן מכרת דהיכן מצינו קטן שחייב במצות ע"ש מה שתירצו ולכאורה יש לומר לפ"ד ר"ת בתוס' דנשים יכולין לחייב עצמן במ"ע שהזמן גרעא ולברך עליהן א"כ גם בקטנים שייך לומר כן אלא דקטן אינו בן דעת לקבל עליו חיוב במצוה שאינו חייב משא"כ נשים וזה ברור ואפשר דזה כוונת רבינו דכתב דקטנים אין בני דעת ודו"ק

(יב) ובפרק א' הלכה י"ח דפסק רבינו דחתיכת יבלתו ביד שרי וע' פ"ג ה' ט"ז מה' שבת דפסק דמשלשלין את הפסח עם חשכה דבני חבורה זריזין הם והיינו כרב יוסף דשבות במדינה לא התירו ואיך כתב כאן דחתיכת יבלתו ביד שרי דהא הכא ביקור הפסח במדינה הוא כמ"ש רש"י בד"ה אלא אמר ר"י וע' בש"ס עירובין דף ק"ג ברש"י ד"ה אלא וצ"ע (יג) הלכה י"ג ע' מל"מ שהקשה על תירוץ הלח"מ דתירץ דהפקר ב"ד הפקר והקשה המל"מ מהא דיבמות פרק האשה רבה דכתבו התוס' דגבי תורם מן הרעה על היפה לא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמי לי' ברשותו ע"ש ודפח"ח ובזה יש ליישב פירש"י דלמשנה אחרונה אוכל משלו דה"ל כמשוחרר וקשה ס"ס עדיין לא שחררו ולפמ"ש המל"מ אתי שפיר דלמשנה אחרונה שפיר י"ל דהפקירו ב"ד חלק העבדות והוי כבן חורין לגמרי ולא שייך לומר דהא בתר הכי מוקמינן לי' ברשות רבו זה אינו דבאמת בתר הכי יכופו אותו ב"ד לשחררו ולכך שפיר אוכל משלו אבל למשנה ראשונה דאין כופין את רבו לשחררו לא שייך הפקר ב"ד הפקר דהא בתר הכי מוקמי' לי' ברשותו ודו"ק

(יד) פרק רביעי הלכה א' בשוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להן אחר זמן פסח ששחטתי עליכם שחטתי שלא לשמו אם היה נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע לעשות פסח שני ה"ז משובח עכ"ל וכתב הראב"ד אין כאן שבח שאם היה פטור א"י להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים ועמ"ש הכ"מ והוא תמוה כמ"ש הלח"מ והלח"מ תירץ על נכון ע"פ דברי התוס' ונכון אך הקשה מהא דפרק ששי בחופר את הגל דאין רבים עושים איסור ואעפ"כ אינו מביא פסח שני ויתנה במותר כו' ע"ש ונראה לחלק דבשלמא בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן הרי היו חייבין לעשות פסח וספק אם נפטרו ולכך לולא הטעם שכתב רבינו היו חייבין לעשות פסח שני ולהתנות וכן הכא דהא ודאי היו חייבין לעשות פסח וספק אם נפטרו משא"כ בפרק ששי שאם היה טמא בשעת זריקת הדם לא היה מחויב בפסח ואין כאן חזקת חיוב עליו וז"ב לע"ד. ולכאורה קשה הא אין אדם משים עצמו רשע כמ"ש המרדכי בשם ר"ש בגיטין גבי ס"ת שכתבתי לפלוני כו' וכתב דמיירי דאמר לא כתבתי לשמו דהיינו שלא אמר בפירוש לשמו ע"ש אבל כאן דאמר שלא לשמו שחטתי הוי משים עצמו רשע דהמחשב מחשבה שאינו נכונה בקדשים עובר בל"ת כו' ואמנם י"ל דאומר כן כדי שיעשו פסח כדין ואין להאריך

(טו) פרק חמישי הלכה ב' אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת והקשה הלחם משנה דכפי מה שפירש"י בגמרא משמע דהך דרשה דאילו פטורין ואילו חייבין לא אתיא כרב ששת דאמר לא הורצה דלרב ששת איצטריך קרא לומר דאי בעי לא עביד ומתניתין אתיא דלא כרב ששת ואפשר דרב ששת כברייתא דר' עקיבא אבל רבינו דפסק כרב ששת קשה אמאי פסק כרישא דמתניתין עכ"ל ונלע"ד טעם דמחלק רבינו בין טמא לשגג או נאנס דשגג או נאנס דהן באמת חייבים לעשות הפסח אלא דהן אנוסים ולא מצי עבדי ולכך אם הזידו ולא עשו את השני חייבים כרת אבל טמא או היה בדרך רחוקה דאפילו מצי עביד ע"י שליח פטרתו תורה לרב ששת דאמר לא הורצה ולכך גם אם הזיד בשני פטור וזה שאמר רבינו שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת וזה ברור ולפ"ז אזלה לה קושית הלח"מ דקרא איצטריך דאי בעי לא עביד ולפמ"ש א"ש דהיא היא וכן קושית רש"י דלימא רב ששת מנא אמינא לה ממתני' א"ש ודו"ק ושוב ראיתי להרב רבינו עובדיה מברטנורא שפירש כפירוש הרמב"ם ומדבריו משמע כסברתי הנ"ל ע"ש ודו"ק

(טז) שם הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד ובהג"ה שתמה על הראב"ד דבתוספתא איתא דפליגי ת"ק וראב"י בזה ורבינו פסק כת"ק דרק במשנה הלכה כראב"י ולא בברייתא כדאמרינין בכמה דוכתי ע"ש אבל א"צ לזה דש"ס ערוך הוא בפסחים דף צ"ו ע"א דאיתא שם אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו הכי נמי דבו אינו אוכל אבל אוכל בפסח דורות אמר קרא ועבדת ואלא בו למה לי בו עילת זכריו ועבדיו מעכב ואין מילת זכריו ועבדיו מעכב