בית א-ל א לט

לכתוב הרי זו שלמים כדמגיה הש"ס אליבא דר' יוחנן במח"כ לק"מ דבש"ס הגירסא במשנה הרי זה שלמים ועל זה שפיר מקשה הש"ס מדקרי ליה ולד שלמים משמע דאינו אלא מטונ' דאימי' ואי אמרת שיירו משויר ה"ל להיות שלמים הוא עצמו וכמ"ש התוס' אבל הרמב"ם בחכמתו שינה וכתב קרי ולדה שלמים וזהו ממש כמו הרי זה שלמים וזה ברור לכל מעיין ודו"ק היטב והנה התוס' מנחות דף ע' ע"א ד"ה הפריש כתבו דע"כ מיירי בהפרישן בבת אחת דאי בזה אחר זה אין ונתכפר בשניה ואיך שייך רצה בזה מתכפר רצה כו' ובבת אחת נמי הא כל שאינו בזה אחר גם בבת אחת אינו וע"כ דאמר תיקדוש אחת משתיהן ע"ש והרמב"ם סתם ולא ביאר כלל. ויש להבין מפריש חטאת מעוברת איך מיירי וע"כ דג"כ אמר תיקדוש אחת משתיהן ולפ"ז, קשה מאי קאמר דר' יוחנן ס"ל שיירו משוייר הא אפילו עובר לאו אמו הוא לא הוי ולד חטאת דהא אם רוצה יכול להתכפר בהולד ומסברא בראה דהוי כאילו שניה' לפנינו דכתב הרמב"ם לעיל דבא להמלך אומרין לו שיתכפר באבודה והשני' תרע' וכן הכא אומרין לו שיתכפר בהולד והאם תרעה וע"כ דהקושיא קאי על ר' יוחנן דאמר רצה בזה מתכפר רצה בזה מתכפר הא ע"כ לכתחלה צריך להתכפר בהולד והאם תרעה והרמב"ם דכתב סתם דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות כונתו דאם נתכפר באם הולד אזיל למיתה ולכתחלה מורין לו שיתכפר בהולד והאם תרעה, ותפול לנדבה וא"כ אין קושיא על הרמב"ם ודו"ק היטב וכתב הרמב"ם בהלכה ט"ו וכל אשם שניתק לרעיה אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחלה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה עלח"מ שהקשה כיון דהרמב"ם ס"ל דבעי עקירה א"כ אין הטעם משום גזרה משום לפני כפרה אלא כדסבר המקשה שמא ישכח מלעקרו והש"ס דאמר הטעם אטו לפני כפרה והיינו למ"ד דלא בעי עקירה כמ"ש התוס' ע"ש ונראה דהרמב"ם ס"ל בשיטת ר"ת דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה מדאורייתא רק דרבנן אמרו ירעה וא"כ קשה לומר הטעם שמא ישכח מלעקרו דזה הוי גזרה לגזרה דמדאורייתא אפילו לא עקרו קרב עולה ואף דבש"ס המקשה דפריך אי הכי כי לא נתק נמי משמע בעי עקירה ניחא דגזרינין שמא ישכח מלעקרו היינו דאכתי לא אסיק אדעתיה לומר גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה והיה מוכרח לומר דגזרי' גזרה לגזרה אבל לבתר דמסיק גזרה כו' ודאי עדיף טפי לומר כן מלומר דגזרינין גזרה לגזרה ואפשר לומר דזה החילוק דמ"ד בעי עקירה ס"ל דמה"ת רועה ולא קרב עולה ומ"ד לא בעי עקירה ס"ל כר"ת וא"ש המקשה והמתרץ דלמ"ד בעי עקירה לא הוי גזרה לגזרה ודו"ק וע"ש בתוס' ד"ה אשם דכתבו מדאורייתא א"צ רעיה כלל ולהכי קאמר אלמא לא בעי עקירה משמע כמ"ש וע"ש שכתבו ומנא תימרא כו' ואחר ניתק נמי דיעבד כשר כו' אי לאו דגזרו אטו קודם כפרה ע"ש ומזה א"ש דברי הרמב"ם דמוכח הנוע' משום גזרה משום לפני כפרה ולכך נקט טעם זה ודו"ק

חדר ה' חידושי ה חידושי התמידין ומוספין

פרקא

(א) הלכה ג' שא"א לכל ישראל שיקריבו פסחיהן בשתי שעות הנה התוס' בהתכלת כתבו דאף בפסח שני הלין כן והוכיחו זה מדלא חשיב זה בין הדברים שבין פסח א' לפסח ב' ע"ש ולכאורה בפסח ב' שלא היו כל ישראל מקריבין פסח אלא מיעוט הציבור הטמאין או שהיה בדרך רחוקה ורוב ישראל נזדרזו להקריב קרבן ה' במועדו לא שייך טעם זה ואמנם התוס' לא ס"ל טעם זה דכתב רבינו אלא משום יאוחר דבר וא"כ אין חילוק ועלח"מ ואמנם מה שהוכיחו התוס' בהתכלת דף מ"ט דפסח ב' נמי נשחט אחר התמיד מדלא חשיב ליה בהדי דברים שבין פסח א' לפסח ב' ע"ש הנה בפסחים דף צ"ה ד"ה מה בין כתבו דהא דלא חשיב דהפסח א' נשחט בג' כתות ולא פסח ב' כדתני בתוספתא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים ע"ש וא"כ אין ראיה מזה דפסח ב' ג"כ נשחט אחר התמיד של בין הערבים די"ל תנא ושייר מיהו התוספתא דחשיב ג' כתות ולא חשיב הא לכאורה מוכח דפסח ב' ג"כ נשחט אחר התמיד ואמנם באמת י"ל דתוספתא ג"כ תנא ושייר ושייר נמי ביקור וע"ש וצ"ע

(ב) והנה המשנה למלך הביא דברי התוס' בפרק התכלת דף מ"ט שכתבו אהא דהביאו שם הברייתא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן והוכיחו מזה דלא נפסל הקרבן שנקרב אחר תמיד של בין הערבים וכתבו דאין לומר דעשה דפסח דחי עשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספקא בעלמא ע"ש והקשה המל"מ הא כבר בתחלת דבריהם כתבו דאי הוי מפסל לא שייך דחיה ואיך כתבו ואין לומר כו' ולכך הגיה ומחק כל זה מדברי התוס' ולע"ד יש ליישב דברי התוס' דלכאורה יש להבין מה שכתבו דאי מפסל לא שייך דחיה הא אי נימא דדחי ודאי לא מפסל והנראה כוונתם דשם במחוסר כיפורים שפיר כתבו דאי מפסל לא שייך דעשה דפסח ידחה עשה דהשלמה דהא אי לאו דמייתי כפרתו לא יכול לאכול הפסח לערב דהוי מחוסר כפורים וכיון דלא יכול לאכלו בערב לא מצי לאתויי פסח דהוי נשחט שלא לאוכליו וא"כ עיקר המצוה דעשיית הפסח באה ע"י שעבר על עשה דהשלמה והוי מצוה הבאה בעברה כמ"ש התוס' בסוכה דהיכא דהמצוה אינה נעשית אלא ע"י העבירה הוי מצוה הבאה בעבירה ואמנם אם לא מפסל הקרבן כו' ושחט אחר תמיד של בין הערבים לא שייך לומר דהפסח יפסול משום מצוה בעבירה דהא לא גרע הפסח מהקרבן עצמו שנעשה בעברה וכשר אבל אי מפסל שפיר הוי מהב"ע ולא שייך לומר דעשה דוחה הל"ת דהא אינו מקיים העשה כלל וזה במחוסר כפורים אבל בהני חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דל"ש מהב"ע דעשיית הפסח אינו בא ע"י העברה דמי שנתחייב בפסח עושה פסח והאחרים שכבר יצאו מקריבים שלמים ודו"ק

(ג) הלכה ה עלח"מ מת שפלפל בדברי רבינו ולמ"ד אפילו לאביי הדין כן דאין חילוק בין שבת לחול ובשניהם קרב בשבע ומחצה והוי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה ומה שכתב דלא פסק כרבה בר עילא ע' תוס' שכתבו דהברייתות דמייתי לא אתיין כרבה בר עולא ע"ש ועלו דברי רבינו כדין

(ד) הלכה ו שהתמיד מתחלתו דוחה שבת ע"ש בש"ס פלוגתא דרבה ורב חסדא אליבא דרב הונא ביומא דף מ"ו ואמר רבה טעמא דידי כתחלתו כו' ע"ש ולכאורה י"ל אמאי לא אמר בפשיטות דשבת אית לי' תקנתא להעלותו ולהלינו ע"ג המזבח עד מוצאי שבת משא"כ בטומאה ואמנם גם בטומאה יכול לשרפו על המערכה הגדולה ולמה יעשה לה מערכה בפ"ע וצ"ע ע"ש וע' תוס' פסחים דף נ"ט ע"ב ד"ת ולא עולת חול שהקשו לר' עקיבא למה לי קרא דעולת שבת ללמד דחלבי שבת קריבין ביו"ט הא מקרא דהכא דלא ילין נפקא דמשמע כל הלילה לין דלכל הפחות מיתוקמא בי"ד שחל להיות בשבת ע"ש ולכאורה יש לומר דקרא דעולת שבת מיירי בפסולין דאף הם קריבין ביו"ט ואמנם לפי זה תיקשי הא דאמר שם בפסחים אבל עולת חול ביו"ט לא והא כתיב לא ילין לבקר הא כל הלילה ילין דילמא שם בפסולין אבל בכשרים אפילו עולת חול ילין וע"כ דליתא לזה ושפיר הקשו תוס' ובזה א"ש ההמשך שם בתוס' שכתבו הקשה ריב"א כו' וי"ל כו' וקשה כו' ע"ש ודו"ק

הלכה ז ע' בלח"מ שהרבה לתמוה על רבינו ואמנם ע' בפירוש המשניות לרבינו דס"ל שהיה חל יוה"כ בע"ש או במ"ש בזמן שהיה מקדשין ע"פ הראיה ע"ש

הלכה ט ומשקין אותו בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשיט ע' בפי' המשניות לרבינו בביצה פרק ד' שפירש שאם תהיה בה סירכא תינתק וע' ש"ך יורה דעה סי' ל"ט שהביא דברי הרי"ף ולא הביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ואמנם כאן פירש רבינו כפירש"י

פרק

שני

(ה) הלכה ו המכבה אש המזבח לוקה שנאמר לא תכבה אפילו גחלת אחת. ע' בש"ס פרק כל התדיר דף צ"א דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האשים ופריך הא קא מכבי ומשני כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי ופירש"י דקרא לא קפיד אלא אאש תמיד לא תכבה ופריך והא אמר ר"נ המוריד גחלת מע"ג המזבח לוקה ומשני דליכא אלא חדא ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני והנה לשינויא קמא אינו לוקה אלא בשלא היה על המזבח אלא גחלת זו וכיבה אותה ולא כן נראה מלשון רבינו אלא נראה דפסק כשינויא בתרא דהמתנדב יין שרי לכבות משום דמצוה הוא מקרא ויין לנסך תקריב כו' ואמנם למסקנא דמשני הא ר' יהודא הא ר"ש דמתיר שאינו מתכוון שפיר י"ל דאפילו גחלת אחת לוקה ובמתנדב דאינו מתכוון לכבות אלא למצוה שרי וזה דעת רבינו דפסק כר"ש ואמנם י"ל דאם הוריד הגחלת למטה לארץ וכיבה אותה אף דיש עוד הרבה גחלת ע"ג המזבח מ"מ כיון דכאן בארץ אין כאן אלא גחלת אחת וכבה לוקה אלא דא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב אפילו הורידה מעל המזבח דאין כאן אפילו וצ"ע וע' מה שכתבתי בפרק ט"ז מהלכות מעשה הקרבנות ע"ש

(ו) הלכה ח ומסדר מערכה שניה מכנגד לקרן מערבית ק דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות וע"ש הרב הלח"מ הרבה להשיב על רבינו דהם מתמיהין ע"ש שהרחיב דבריו ולבסוף יישב דברי רבינו דלאו הא בהא תליא דאף