בית א-ל א לח

טבל ומלא מי רגלים רואין כאילו הוא יין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל וע' בתוס' ד"ה כלי שהוא מלא רוקין ותבין היטב ודו"ק והנה בהלכה כ"ד כתב הרמב"ם ז"ל האימורין כו' והקמצים אחר שנתקדשו בכלי שרת אם זרק אחד מכל אילו ע"ג האישים בין ביד בין בכלי ובין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים וע' לחם משנת שפלפל בזה וע' בפרק י"א מהלכות אלו הלכה ו' שכתב הרמב"ם היתה המנחה או קומצה שלא בכלי שרת או שהעלהו שלא בכלי שרת למזבח פסולה וע' כ"מ שם שציין הברייתא מנחות דף כ"ו וחכ"א קומץ טעון כלי שרת כיצד קומצו וכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת ע"ש וע' בש"ס וצע"ג והנה התוס' שם ד"ה הקומץ הקשו הא דלא ערבינהו דלמא תלת תלת שמענהו עיין שם ואמנם לדעת הרמב"ם אתי שפיר דהקטר חלבים ואיברים אפילו לכתחלה מעלם ביד כמ"ש הרמב"ם ריש פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות והוא מהש"ס סוטה אטו במבס מקטר להו כמ"ש הכסף משנה שם וכאן בקומץ רק בדיעבד כשרים ולכך שלגינהו לתרתי ובאמת בש"ס משמע דהאי ברייתא כר' שמעון אתיא ולכך פריך מינה לרבי יהודא ברי' דרבי חייא וכבר תמה בזה הלחם משנה אבל יש לומר להיפך דמשמע להש"ס דלכתחלה קאמר דומיא דהקטר חלבים ואימורין ולכך הוכרח לאוקמי כר' שמעון ואין להאריך ודו"ק והנה בהלכה י"ב כתב הרחבים ואויר מזבח כמזבח והקשה הרב לחם משנה דלפ"ז ה"ל להרמב"ם לבאר דפיגול בעולת העוף לא משכחת לה אלא בחישב על מנת שיורידנה קודם עמוד השחר וכדמשני בש"ס אליבא דמ"ד אויר מזבח במזבח בדף פ"ז והוא תמיה חזקה ולכאורה י"ל דהתוס' הקשו הא משכחת לה אליבא דתצא קמא דאמר עשאה אפילו אמה אחת למטה מרגליו כשרה ותירצו דפריך אליבא דר' נחמי' וראב"י דאמרי היא עצמה אינה אלא בקרנו של מזבח ע"ש וכיון דמסתמא הלכה כתנא קמא א"כ שפיר משכחת לה ולכך לא ביאר הרמב"ם זה ואמנם דא עקא דלעיל בה' מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה ב' כתב דבינו וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה וזן החוט שבאמצע המזבח ולא ביאר דאם עשאה למטה מרגליו כשרה וע' בכסף משנה שם שציין שהוא בפ"ק דמסכת קינים ובאמת תני שם עולת העוף למעלה כו' ואם שינה בזה ובזה פסול ועמ"ש הרמב"ם לעיל בהלכה י"ב דאעפ"כ נתכפרו הבעלים דשלא במקומו כמקומו הוא וא"כ שפיר דמשכחת לה דעשה למטה מרגליו ואעפ"כ הוא פיגול ונ"ט דלא נתכפרו הבעלים והש"ס י"ל דפריך למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי וא"ש קושית הלחם משנה ודו"ק כי עדיין יש לפלפל בזה

(טז) כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ב ואימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו שהרי נעשה לחמו של מזבח. וע' פירש"י דכתב דרבותא נקט אע"ג דלא הובררו למזבח כלל דהא אין בהן מעילה כל כמה דלא זריק דם מ"מ כעשו לחמו של מזבח ע"ש ובאמת זה קשה להבין מה חילוק יש בין קדשים קלים לקדשי קדשים דהא אפילו קדשים קלים סוף סוף קיימי אימורים למזבח והתוס' בסוף פ"ק דמעילה כתבו דהרבותא הוא אע"ג דלא קדישי כולי האי ע"ש והנה למאי דקיי"ל כר' שמעון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ י"ל דמה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ג הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אילו ירדו היינו אף דאח"כ זרק הדם של אותו האשם שהעלה אימוריו אעפ"כ ירדו דהא בשעה שהעלה אימורים לא נודע עדיין דם של מי יזרוק ולא שייך לומר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה ולא הוברר עדיין למזבח בשעה שהעלה האימורין וז"ב ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם בהלכה י"ג ולא ביאר כמ"ש רש"י והראב"ד דנזרק דמו של האחר ולא נזרק דמו של זה דמשום מחוסר זמן נגעו בה דהרמב"ם ס"ל דאף דנזרק דמו של זה דהעלה אימוריו מ"מ ירדו כמ"ש דאין ברירה אבל הראב"ד מיאן בזה ופירש דלאו משום דלא הוברר למזבח אלא דהוא מחוסר זמן ולכך דוקא אם נזרק דמו של האחר ולא נזרק דמו של זה ע"ש והיינו דלא התיר דמו של האחר את האימורין של זה אבל אם נזרק דמו של זה שפיר לא ירדו וז"ב ומעתה תראה דמ"ש הרב מארן ז"ל על הראב"ד דאין השנה מזה על רבינו דהוא מבואר ברש"י שהוא העתיק דברי הש"ס כמנהגו עכ"ל הנה לפמ"ש רש"י והראב"ד מחולקין והשגתו על רבינו בדיקדוק כן נלפע"ד ביאור דעת הראב"ד והנה כתב הרמב"ם בהלכה ט"ו עוף שמיצה דמה זר ועלה לא ירד וקומץ שקמצו זר ועלה ירד והנה התוס' כתבו דזה לרבי שמעון אבל לרבי יהודא ס"ל דכל עבודה בדם ירד דומיא דנשחטה בלילה ויוצא ודרום כו' והרמב"ם דפסק לעיל חלבה ז' כרבי יהודא אמאי פסק כאן דלא ירדו וצ"ל דלא ס"ל כהתוס' בזה ושוב ראיתי דהלחם משנה עמד בזה וע"ש שיש ט"ס בדבריו דצ"ל יליף מבמה ע"ש והנה כתב הרמב"ם בהלכה י"ז הקומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו שהדבר ספק אם חיבורי עולין כעולין דמי ע"ש והראב"ד פירש בע"א ע"ש ועלח"מ שכתב ביאור דברי רבינו ודבריו סתומין ולע"ד פירושו דאיה העצם מאותן שאם ירדו לא יעלו כגון שפקעה מעל המזבח דפסק רבינו בפרק ו' מהי איסורי מזבח דעצמות אם פירשו לא יעלו ע"ש אבל מפני שהוא מחובר להשמן של הקומץ יחזירו כן נלפע"ד ובהלכה ח"י כתב הרמב"ם מזבח הפנימי מקדש פסולין בין ראויין בין אינו ראויין וכתב רש"י הטעם שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן ע"ש וצריך לומר דעדיף וכלי שרת דהן איכן מקדשין אלא הראוי להם במ"ש התוס' וכתב הרמב"ם בהלכה י"ט וכלי שרת מקדשין את הדם הפסול ליקרב הכסף משנה כתב דרבינו פסק כרבי יוסי בכריתות דף כ"ג דאשם תלוי שנודע לו שלא חטא אם שחטו וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כוותיה דנימוקו עמו ע"ש ועלח"מ דהקשה ממ"ש הרמב"ם בפרק ד' הלכה י"ט דנודע לו אחר שנשחט הדם ישפך והבשר ישרף וכו' וע"ש שכתב לחלק בין דם לבשר ע"ש ולא הבינותי דהא פסק הדם ישפך. והנה בכריתות דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר הקשו התוס' דבפרק המזבח מקדש בעי ריש לקיש מר' יוחנן כלי שרת מהוי שיקדשו לכתחלה ופשיט ליה דאין מקדשין ונימא דלא כר' יוסי ותירצו דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא דאין זה פסול כל כך שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי יספך י"ל דבעלמא מקדשי דהוי קדשים רק דאירע פסול בהן אבל הכא דנמצא שהיה חולין מעקרא אין מקדשין ע"ש והנה לגירסת הרמב"ם דפשיט לי' דמקדשין לא קשה קושית התוס' הראשונה וא"צ לתירוצם והא דפסק דלא כר' יוסי בפ"ד ה' י"ט היינו דשם אגלאי מילתא דחולין היה מעקרא וכמ"ש התוס' ונמצא הכל נכון וזה ברור והנה כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות פהמ"ק הלכה ח' כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אע"פ שנמצאת בעל מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה נמצאת אחר שכיפרו הבעלים אע"פ שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה תמות הואיל והיתה אסורה בשעת כפרה ע"ש ובכ"מ הגיה לשון רבינו האי אע"פ דכתב ברישא ובלח"מ בירר השיטות היטב והגיה ג"כ כהכ"מ ולע"ד נראה דדברי רבינו מיושרים בלי הג"ה כלל דהא כתב הרמב"ם בהלכה ג' משך אחת מהן ונתכפר בה האחרת תמות והיינו כפירש"י דכיון דמשך האחת והקריבה גלי דעת דדחה האחרת בידים ורק אם בא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה אומרים לו שיתכפר בהאבודה והאחרת תרעה וע"ש בפירש"י ולפ"ז כאן דנמצאת בעלת מום וא"א לכו לומר לו שיתכפר בה א"כ לכאורה הוי לה למות ואמנם קלקלתה תקנתה דלא שייך לומר דדחה אותה בידים ולא איכפת לו בה דהא על כרחו לא היה יכול להתכפר בה דהא היא בעלת מום וז"ב ושוב מצאתי כן בברכת הזבח שתירץ כן על קושית התוס' שהקשו כן אהא דריש לקיש דאם עברה שנתה רועה והבה"ז תירץ כהסברא שכתבתי ונהניתי שכיוונתי לדעת הגדול ומעתה אתי שפיר דברי רבינו דברישא שנמצאת קודם שנתכפר א"כ יש סברא לומר כיון דנמצאת בעלת מום א"א לנו לומר לו שיתכפר בה והאחרת תרעה ועל כרחך שיתכפר בהשניה והוי כמו שמשך אחת מהן והקריבה דהאחרת תמות קא משמע לן רבינו דאעפ"כ אינה מתה דהא בע"כ משך השניה ולא שייך לומר דדחה זו בידים ולא איכפת ליה בה וכמ"ש ובסיפא בנמצאת אחר שכיפר בהשניה דאז לא שייך לומר שמשך האחת ודחה השניה בידים דהא בשעה שכיפר בהשניה עדיין היתה הראשונה אבודה ולעלמא מעין כל אי וא"כ אדרבה היה מקום לומר כיון דהוא בעלת מום אם כן רבוי הריעותות גורמות ומביאות לידי רעיה כמ"ש התוס' קמ"ל הרמב"ם דאעפ"כ עתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה ואתי שפיר דנקט הרמב"ם מלת אע"פ ברישא ובסיפא וכל אחת על מקומה תבוא בשלום ודו"ק היטב. ובזה אפשר לפרש הא דפריך רבא על רבה דמוקי בנמצאת בעלת מום עובר א"כ ישמור מבעיא לי וע' פירש"י ותוס' ולפמ"ש י"ל דה"פ ישמור עד שתתרפא כמ"ש תוס' וכיון דלא שמרה ונתכפר בהאחרת מוכח דלא איכפת לו בה ואמאי בשנמצאת עד שלא כיפר תרעה תמות מבעיא ליה ואפשר דלזה כיוונו התוס' ודו"ק. ובהלכה ו' כתב הרמב"ם הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כשתי חטאת שנתפרשו לאחריות והקשה הלח"מ דבריש כיצד מערימין סליק ר' יוחנן בתיובתא מהא דהאומר לשפחתו כו' ותירץ דלמאי דמסיק תנאי הוא תו ליכא תיובתא דר' יוחנן די"ל דהאי ברייתא כר' יוסי ע"ש הלה הרב כתב כן מדעתו ליישב דעת הרמב"ם ובמח"כ לא ראה דכן כתבו התוס' בסנהדרין דף כ"ב בשם ר"ת דלא גריס כלל תיובתא דר' יוחנן אלא דהש"ס משני דתנאי הוא וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים שפיר טפי וז"ב גם מה שכתב הלח"מ להקשות כיון דהרמב"ם פסק כר' יוחנן איך כתב בהלכות מעשה הקרבנות היא שלמים וולדה עולה הרי ולדה שלמים ה"ב